אז לא סגרו את ישראבלוג בסוף.

דווקא לפני שבועיים בערך התחלתי לדפדף כאן בארכיון ופתאום נזכרתי בעצמי. פעם כתבתי כאן על הכל, הבעתי את דעתי. 

לפעמים אני כל כך מתגעגעת לימים של פעם, לכתיבה שעשתה לי טוב. אולי זו באמת ההשפעה של הרשתות החברתיות, אולי אני איבדתי את האותנטיות, או שהתחלתי לפחד מההשלכות.

לא החלטתי אם לחזור לפרטי או לא, אבל בינתיים אולי כדאי שאעדכן קצת מה קורה איתי.

עוד שבועיים וחצי נגמרת חופשת הלידה שלי. ב- 1.2 אני אמורה לחזור לעבודה.

בתחילת החודש הבת שלי נכנסה לגן. רשמנו אותה לגן שקיבלנו עליו המון המון המלצות. התרשמתי מאוד לחיוב, אבל בכל זאת באופן טבעי היו לי הרבה פחדים וחששות. דאגתי מאוד איך היא תסתדר, איך יהיה לה, האם יהיו קשובים לה. בימים הראשונים היא הייתה ממש שעתיים- שלוש, ולפני שבוע כבר התחלנו לעבור לימים מלאים. עכשיו היא חולה (וזה סיוט!) ואני מקווה שתתאושש בקרוב.

אני מרגישה שהיא בידיים טובות ובעיקר אוהבות. היא גם חוזרת שמחה מהגן שזה הכי חשוב.

אני אכתוב כאן בכנות, שחופשת הלידה שלי הייתה תקופה מאוד מאוד קשה בעבורי. הכל קרה בבום. בבוקר הלכתי לעבודה ובערב הרגשתי את הצירים. הייתי בטוחה שבגלל שמדובר בהיריון ראשון, זה יקרה בשלב יותר מאוחר וזה פשוט הפתיע אותי. אבל האמת, שההורות נוחתת עליך בבום מטורף, שאי אפשר באמת להתכונן אליו. החיים שלי התהכפו בבת אחת. אני בנאדם שכל כך רגיל ואוהב את השגרה, את המסגרת, שקשה לו עם שינויים ועם אי וודאות. ועם ילד - זה סוג של אי וודאות, כי אין לו הוראות הפעלה.

אז נכון שככל שעובר הזמן זה נהיה יותר קל, כי מתחילים ללמוד את השגרה ואת ההתנהלות. בהתחלה הרגשתי ממש אבודה ולא ידעתי איך אני אמורה לטפל בתינוקת שלי.

והייתה לי עזרה ובאהבה. בעלי שותף מלא, אמא שלי וחמותי גם. אבל בכל זאת, היה לי מאוד קשה. היה לי קשה לקום בבוקר ולהישאר בפיג'מה. מקסימום לצאת החוצה עם העגלה עם טייץ ונעלי ספורט. הייתי רגילה לקום בבוקר, להתלבש יפה, לנעול עקבים, להתאפר, לסדר את השיער. הייתי רגילה להיות אדון לעצמי ועם תינוקת - ברור שאי אפשר להיות אדון לעצמך. הרגשתי מוזנחת, לא מאופרת, עם גולגול בשיער.

היה לי קשה לשבת בבית. גם כשהילדה הייתה רגועה וישנה - היה לי קשה, כי היה לי מאוד משעמם וכבר טיפסתי על הקירות. הרגשתי מאוד מנותקת ולא ידעתי איך להעביר את הזמן. בכיתי מהבוקר עד הערב. הבת שלי בוכה הרבה. אני לא יודעת אם היא באמת בוכה הרבה או שזה רגיל כי אין לי למה להשוות, אבל היו הרבה ימים שמבוקר ועד ערב היא בכתה, והייתה גם נכנסת לטירוף של ממש צרחות ושום דבר, אבל שום דבר לא היה מרגיע אותה. היא הייתה צורחת ומשתוללת לי על הידיים. עד היום אני לא יודעת ממה היא בכתה ובוכה ככה, יש לה ריפלוקס סמוי ויכול להיות שזה העניין, אבל זה היה פשוט נורא נורא מתסכל. לרופאה לא ממש היו תשובות. לפעמים זה היה ימים שלמים, יום אחרי יום. כמובן שהיו ימים יותר טובים וימים פחות טובים, אבל זה התיש אותי וחירפן אותי והרגשתי שיוצאת לי הנשמה. היא גם בכתה בטיולים. בגיל חודשיים בערך ויתרנו על העגלת אמבטיה וחיברנו את הסל-קל לעגלה כי חשבנו שזה העניין, שזה לא נוח לה - אבל זה גם לא עזר. כל האימהות בשכונה שלי היו מסתובבות בכיף שלהן עם עגלה ורק אני בעגלה עם תינוקת שצורחת. גם כשהייתי מרימה אותה ומרגיעה אותה על הידיים - ברגע שהיא חזרה לעגלה היא התחילה שוב עם הבכי והצרחות, כאילו חטפתי אותה. אז ככה שגם המפלט של לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר, לצאת מהפיג'מה, לראות אנשים, להעביר את הזמן קצת - גם זה לא ממש היה מפלט, כל הזמן הייתי בחרדות מתי הבכי יגיע וגם נמנעתי מללכת איתה למקומות. יכול להיות שהיא רוצה הרבה על הידיים (גם בגן היא הרבה על הידיים) ושהיא פשוט סקרנית ומשעמם לה מהר או שסתם היא הייתה עייפה ולא הצליחה לישון (כשהיא לא ישנה היא ממש ממש עצבנית) וברור לי שהיא לא עשתה את זה בכוונה - אבל זה פשוט שיגע אותי, כי זה היה כל הזמן. זה גרם לי להעיף דברים בבית, ללכת לחדר לצרוח את הגרון שלי (השתדלתי לא לצרוח עליה או ממש לידה, אבל לא תמיד הצלחתי), הייתי בוכה ממש ומייחלת למות. היו ימים שלא הייתי אוכלת פירור, לא שותה, לא הולכת לשירותים. הייתי בשלב של לפעול על אוטומט ושבעלי היה מגיע הבייתה כבר הייתי מפורקת, נותנת לו את הילדה ולא מסוגלת בכלל לשום דבר. לא רציתי להגיד שום דבר לאף אחד. ניסיתי להסתיר מכולם בעיקר כי התביישתי ואני עדיין מתביישת בעצמי. מבחינת חמותי ואמא שלי - רק להרים טלפון והן יתייצבו לעזור. בלי קשר לזה שכל אחת הגיע פעם בשבוע ושיחררה אותי לחדר כושר. אבל הסתרתי מהן. שנתיים שניסיתי להיכנס להיריון, ויש לי ילדה בריאה, סקרנית, יפה, מהממת. אני זוכה לכל כך הרבה תגובות שאני איתה. וכמובן אני מאוד מאוד אוהבת אותה. אז איך אני מגיעה למצבים האלו. בעלי אמר לי שאני בדיכאון אחרי לידה והתחנן שאלך לרופא, אבל סירבתי. גם התביישתי בעצמי, וגם התביישתי מהרופא משפחה כי אני לא מרגישה מולו בנוח, זה רופא חדש והייתי אצלו רק פעם אחת וגם טענתי שאין משהו שזה יעזור - כי זו הסיטואציה - ואני מדוכאת מהסיטואציה בה אני נמצאת. אבל אולי בדיעבד אם הייתי לוקחת איזה טיפול תרופתי - אולי היה לי יותר קל? אני ממש מנסה להימנע ממחשבות על ילד שני כי אני חוששת מאוד שהמצב יחזור על עצמו.

בשבוע שהיא הייתה בגן הרגשתי פתאום שיש לי חיים, שיש לי שקט, שאני קצת חוזרת לעצמי. אני מקווה שזה לא אומר שאני אמא מחורבנת.

האמת שאני קצת מתגעגעת לעבודה, מתגעגעת לחברות שלי, מתגעגעת להרגיש חיונית ומועילה ואני מצפה לחזור לשגרה.

גם אני קיבלתי את ההודעה שסוגרים את ישראבלוג לתמיד בסוף החודש.

דווקא לפני כמה ימים נכנסתי לכאן שוב, בוהה במסך הלבן. הסתכלתי על הקישורים של הבלוגים שאני קוראת בצד- רובם קישורים שבורים, בלוגים ישנים ותהיתי איפה כולם.

אני משתדלת להחניק את הדמעות, כי בכל זאת, 15 שנים שאני כאן, וקשה לי כל כך למצוא את מילות הסיכום, ושוב הפכתי את הבלוג לפומבי.

הגעתי לכאן לגמרי במקרה, בימים בהם האינטרנט היה אנונימי ולא היו רשתות חברתיות. ימים בהם אנשים הצליחו לקרוא ולכתוב יותר מארבע שורות, ולא הסתפקו באימוג'י.

1,251 פוסטים. 1,251 פוסטים מאז גיל 15, חצי מחיי הבוגרים.

1,251 פוסטים המתעדים את חיי היום - יום שלי, המתעדים את כל הרגעים הטובים והטובים פחות. 1,251 פוסטים בהם כתבתי את כל המחשבות, הרגשות, הסודות, האכזבות, השמחות, התסכולים, ההצלחות, התהיות, התובנות. 1,251 פוסטים שמתעדים תקופות חיים- תיכון, צבא, אוניברסיטה, חתונה, אימהות. 1,251 פוסטים שמתעדים את ההתבגרות שלי.

נכון שאני כבר פחות ופחות כותבת, ובשנתיים האחרונות כתבתי בפרטי- אבל עדיין המקום הזה מלא משמעות בשבילי.

על 1,251 הפוסטים האלו - קיבלתי אינספור תגובות ופידבקים. הרגשתי שהאנשים שקוראים כאן מכירים אותי יותר מהכל.

כיכבתי כמה  פעמים במומלצים בעמוד הראשי ואפילו ב"טבלת המקובלים", אבל בעיקר הרגשתי שזה המקום שלי, להיות מי שאני באמת. לא פעם הרגשתי שמצאתי כאן הזדהות ואוזן קשבת.

ומנגד- האנשים שקראתי את הבלוג שלהם - הרגשתי שאני ממש מכירה אותם, אפילו שלא ידעתי איך הם נראים, לא ידעתי מה השם האמיתי שלהם, ואיך נשמע הקול שלהם. כל כך הרבה כינויים עוברים לי בראש, את חלקם אני קצת יותר מכירה בזכות הפייסבוק, אבל הרבה מהם נעלמו לי.

דיי מצחיק, יש אנשים שאני קוראת את הבלוג שלהם כבר יותר מעשר שנים.

קשה להסביר לאנשים "מבחוץ" מה זה ישראבלוג.

שזה היה פעם מקום של קהילה קטנה ותומכת, אפילו היה לנו בלוג רכילות.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות לומר תודה.

תודה לקוראים שלי, לאלו המלווים אותי שנים (אתם כאן? השמיעו קול).

לכל אותם אלו שידעו להגיב במילים הנכונות והמדוייקות, תמיד כשהייתי צריכה אותן יותר מהכל.

החיים שלי היו לגמרי כאן.

ביי ביי ישראבלוג.

הדר, פייק ריאלטי.

אני קצת חולה ומעוכה במיטה, אז החלטתי לעבור על דברים ישנים שכתבתי לפני שנים.

לפעמים אני מתגעגעת לאיך שכתבתי פעם. הצורה הנקייה והכנה בה הצלחתי להעביר את חיי היום היום, החוויות, הרגשות, המחשבות והתהיות שלי למילים.

אני כבר לא מסוגלת לכתוב ככה יותר, וזה קצת עצוב, כי הכתיבה הייתה חלק כל כך משמעותי ממני. 

החיים שהיו לי, גם אם היו בהם ריקנות וכאב גדולים לפרקים, נראים הרבה יותר מעניינים וחיים מהשגרה שלי עכשיו- מטלות, מטלות, מטלות. גם סקס הופך להיות מטלה, כשנמצאים במסלול הזה של טיפולי פוריות.

ואולי פשוט ידעתי לכתוב טוב, ועם השנים המוזה שלי דהתה. ואולי ככה זה אצלי, ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב, ועכשיו טוב לי מדיי ואז אני לא כותבת כמעט כלום.

ונתקלתי בדברים שכתבתי עליך. אפשר לומר הרבה דברים על הקשר המוזר והלא ברור שלנו, אבל היה בו משהו מיוחד.

הכרנו בצבא, כשהייתי כמעט בת 19 ואתה היית בן 25. זה נראה לי אז כל כך מבוגר, והיום עוד חצי שנה אני בת 29 ובאופן כללי קולטת ש- 30 זה כבר לא גיל זקן עבורי.

היו כמה פעמים כאלו שכל פעם מחדש קצת חתכתי לך את הלב, בלי כוונה. כמו שחתכו לי את הלב בלי כוונה. 

אני לא רוצה להגיד ששברתי את הלב, כי אני לא באמת חושבת שהייתי כזו חשובה בחיים שלך, אבל אני מקווה שאתה עדיין שומר לי פינה חמה איפשהו.

אני חושבת שלא באמת היינו יכולים ביחד. אולי בעולם מקביל. אבל מה עושים כשבין שנינו עבר הרבה חשמל, וזה לא רק בקטע הפיזי. הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה לפני משהו כמו שבע או שמונה שנים, כשהצעת לי להיפגש לקפה בת"א והלילה הזה נגמר כמו שהוא נגמר. כי תמיד כשאנחנו נפגשים החשמל הזה בינינו... גורם לנו להיכנס למיטה, למרות ששנינו לא תכננו ולא חשבנו על זה בכלל.

וזו הייתה הפעם האחרונה שכעסת עליי, שאני שוב גורמת לך לפתח רגשות. גם לי היו רגשות, אבל ידעתי, ידעתי שזה לא יעבוד. ואם אני לא טועה, היית כאן לחופשת מולדת ואח"כ חזרת לארה"ב ואיך בדיוק זה היה עובד.

וכל אחד הלך לדרך שלו ולמסלול שלו. אתה המשכת לדעת עליי כמעט את הכל, כי אני משתפת הכל בפייסבוק ואתה קצת פחות, והרבה פעמים תהיתי מה איתך ומה אתה עושה.

ומאז לא דיברנו הרבה, רק פעם ביובל שיחות קצרות של מה נשמע ומזל טוב בימי הולדת. פעם אחרונה שהתכתבנו הייתה מתישהו ביולי ודיברנו קצת על החיים ואמרת לי שאתה מקווה למצוא מישהי מיוחדת משלך. ואני מקווה שמצאת.

אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב את כל זה עכשיו. אבל פתאום הייתה לי תחושה כזו שאני חייבת לכתוב תכף ומייד.

תחושה שהרבה זמן לא הרגשתי.

אולי רציתי להגיד באיזה מקום - סליחה. סליחה שהתנהגתי כמו שהתנהגתי. כל הזמן חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון ואני אף פעם לא התכוונתי לפגוע באף אחד. אבל אלו החיים וכל זה. לפעמים אני נזכרת בך ובמה שהיה לנו, וזה דווקא מעלה לי חיוך. אולי ביקום מקביל או בזמן אחר זה היה עובד. ואולי אתה לא חושב עליי בכלל ואני סתם איזה מישהי מהעבר שלך, אבל כן מקווה שיש לך איזה פינה בשבילי, כמו שלי יש בשבילך.

רק רציתי לסגור מעגל.

(אני ממש מתלבטת אם לשלוח לו את זה)

בתקופה האחרונה אני מאוד מרגישה שהתנפחתי והשמנתי, ואני לא יודעת למה.

אני לא חושבת שאני שמנה או משהו כזה, אבל הגוף לא כמו מה שהיה פעם.

בד"כ שבנות מתחילות לקחת גלולות הן מתלוננות שהן משמינות, ודווקא מאז שאני הפסקתי לקחת גלולות - התחלתי להשמין. אולי אצלי זה דווקא להפך?

אני לא אוכלת הרבה יותר ממש שאכלתי בעבר, אבל אולי הגיל עושה כבר את שלו.

שלוש פעמים בשבוע אני הולכת לחדר כושר - עושה 45 דקות על הקרוס ולאחר מכן תרגילי כוח עם משקולות לזרועות ולאזור הטוסיק והירכיים.

דווקא אני מרגישה שכן התחטבתי קצת באזור הירכיים והישבן - ואפילו שתי בנות מהעבודה אמרו לי (כל אחד בנפרד) שרזיתי והצטמטמתי, אני מרגישה מאוד נפוחה. מתחת למותניים יש לי פתאום "צדדים" ובעבר הבטן הייתה שטוחה כמו פלטה. זה לא שעכשיו יש לי כרס, אבל הבטן לא שטוחה כמו שהיתה ואני קצת יותר מרגישה אותה.

ככה אני נראית- תמונות עדכניות לפני חודש (נא להתעלם מהטייץ גרושות והסנדלי שורש):

אני בסדר, אבל זה לא מה שהיה פעם.

לא נוח לי עם הבגדים שלי. בתקופה האחרונה כמעט כל הג'ינסים והגרביונים שלי צמודים מדיי, לא נוחים ואני מרגישה שלא יושבים עליי טוב. העפתי לא מעט. גם תחתונים התחלתי להעיף, אולי הזדקנתי - אבל אם פעם הייתי קונה חוטיני, ברזיליאי, תחרות, שקוף - היום אני מחפשת תחתונים טובים שאורזים את הגוף טוב. בעניין מכנסיים- קשה לי למצוא משהו שיותר עליי טוב ומחמיא. וכל החצי שנה האחרונה לא התחשק לי לקנות בגדים חדשים, פשוט לא התחשק לי. מה גם שכל הזמן חשבתי שאוטוטו אני נכנסת להיריון ואז חבל על הבגדים... אבל בזמן האחרון כן קניתי קצת דברים - בעיקר חולצות לקיץ, וכן קניתי שני זוגות מכנסיים לפני כשלושה חודשים ולפני שבוע קניתי ג'ינס חדש - אבל פתאום אני מרגישה שהם לא טובים ולא יפים עליי. 

למרות שאני מידה קטנה בפלג גוף עליון - זה לא פשוט לי למצוא חולצות. הרבה חולצות הן או מאוד ארוכות או בגזרת אובר-סייז (בעיקר חולצות של חורף) מה שלא נראה טוב על מישהי נמוכה כמוני וגם - בגלל שהמותניים שלי צרים- אני צריכה להדגיש מותניים. ומה גם שזה נראה טוב רק עם מכנסיים בגזרת סקיני. וגם את זה קשה לי למצוא - המכנסיים מאוד ארוכים ונהיים צרים רק לקראת המכפלת שלהם. ואני נמוכה- אז המכפלת שאני עושה היא לפני שהמכנסיים נהיים צרים (יצא לי ניסוח מאוד מסורבל, אני מקווה שמישהו הבין למה התכוונתי). חולצות כאלו גם לא נראות טוב עם חצאית.

חצאיות ושמלות יושבות עליי יפה לרוב - אבל בגלל שיש לי אגן רחב ומותן צרה - כל מה שטוב לי בטוסיק גדול לי במותניים. וזה מעצבן, אני תמיד מרגישה שכלום לא יושב עליי כמו שצריך. וגם שמלות - צריך למצוא גזרה טובה שמדגישה מותן ומטשטשת אגן (וכאן גם צריך למצוא תחתונים טובים שאוספים).

בחורף ממש קשה לי להתלבש - גם כשלבשתי חצאית עם גרביונים - כל הזמן הרגשתי שהגרביונים לא נוחים ומציקים.

ועכשיו עונת מעבר - אז זה עוד יותר מעצבן, כי לא מספיק חם בשביל ללבוש חצאית בלי שום דבר מתחת. 

אוף, למה לא עושים בגדים לנשים כמוני?! 

אבל אין ספק שאני חייבת להקפיד גם על מה שאני אוכלת.

בעלי הביא לי יותר מדיי הרגלים לא טובים. אצלו בבית לא תמיד אוכלים בריא, קונים הרבה אוכל מוכן כזה (כמו שניצל תירס וצ'יפס קפוא) והוא גם היה מזמין לא מעט אוכל (לבית של ההורים הייתי מזמינה אוכל פעם ב...אני יכולה לספור על כף יד אחת שלי את כמות הפעמים שהזמנתי - וגם זה היה איזה סושי. אבא שלי היה מתפלץ אם מזמינים אוכל הבייתה בזמן שהמקרר מלא בכל טוב).

ושנינו חולים על המבורגרים - אז ידינו "קלה על ההדק". גם בעניין הכמות - שנינו יכולים לאכול לבד מגש של פיצה משפחתית.

והאמת - לשנינו לא יזיק לשמור על המשקל. אמנם אנחנו הולכים לחדר כושר ביחד, אבל זה לא מספיק. הוא בכלל לא מקפיד לאכול מסודר ותמיד מתבכיין שהוא משמין ושמן ומתחיל להגיד "אני אפסיק לאכול, אני לא אוכל יותר לחם" וכל מיני דברים כאלו, וזה מחרפן אותי - כי עשרים אלף פעם אני אומרת לו שאלו רעיונות מפגרים וצריך רק להקפיד לאכול מסודר.

בזמן האחרון אנחנו כבר לא קונים אוכל תעשייתי, והתחלנו לאכול בערב יותר ירקות וגבינות.

ואני מאוד משתדלת לאכול מסודר - לקחת איתי קופסת אוכל לעבודה.

ואם אני רוצה להיכנס להיריון - אז בכלל אני חייבת לשמור על תזונה יותר בריאה.

הגיע הזמן שבאמת נתחיל שנינו להקפיד לאכול מסודר ובריא - עם יותר ירקות ויותר מסודר. ואולי אני צריכה להתחיל לקחת לעבודה גם משהו קטן נוסף מלבד ארוחת צהריים (הבעיה שאין לי כוח וזמן בבוקר להכין סנדוויץ'. ואני שונאת פירות וחטיפי אנרגיה).

אבל אני חייבת להשתדל וליישם.

גם כדי להרגיש טוב עם עצמי, גם בשביל הבריאות ובטח אם אני רוצה היריון תקין ובריא.

אף פעם לא הייתי מהבחורות האלו שאוהבות ילדים. 

בכיתה י' מצאתי את עצמי עושה מחוייבות אישית במעון ילדים (כי הסכמתי להחליף את ידיד שלי- הוא בחר בגן ואני בחרתי בספרייה) וכל פעם שהייתי צריכה להגיע למעון לשעתיים- הייתי סובלת. כשהייתי חוזרת הבייתה הייתי מרגישה צורך עז לרוץ ישר למקלחת ולזרוק את כל הבגדים לכביסה. בסוף אפילו לא הצלחתי לסיים את המחוייבות אישית, וזייפתי את החתימות (נו, אולי מישהו ייקח לי את התעודת בגרות?)

לאחותי למשל יש ממש אהבה וגישה לילדים. ואני, גם כשאני רואה ילד חמוד אני לא ממש יודעת מה עושים איתו. אם כי, הייתי מאוד קשורה לאחיינית של האקס שלי ואפילו הסכמתי ללכת איתה לשירותים פעם אחת וגם לנגב לה את הנזלת, והיום החזקתי את הבן של חברים שלנו ולא הפריע לי שהוא קצת ירק עליי וניקיתי לו את הפה כשהוא פלט.

כשהייתי צעירה יותר חשבתי שאני לא רוצה ילדים בכלל. ואח"כ חשבתי שאולי אני כן ארצה אבל בעתיד הרחוק מאוד מאוד מאוד.

בשנה האחרונה משהו השתנה.

אולי בגלל שהתחתנתי.

ואולי בגלל שמסביבי - כולן בהיריון!

אנחנו חבורה של ארבעה זוגות נשואים, זוג אחד שלא גרים ביחד ועוד בחור רווק.

לכל הזוגות הנשואים בחבורה, חוץ מאיתנו, יש כבר ילד ראשון בן כמה חודשים, אחד מהזוגות הם ממש הורים טריים לבן שנולד לפני חודש.

פתאום עוד חברה ועוד מכרה- בהיריון. או עם תינוק.

ואולי זה גם השעון הביולוגי שלי.

ואני מרגישה שמשהו חסר. וגם אני מתחילה לחשוב איך זה יהיה כשיהיה לי ילד משלי, בעדיפות לילדה(:

באוגוסט התחלתי לקחת חומצה פולית.

בספמטבר הפסקתי עם הגלולות. וזה היה קשה, אחרי כמעט 10 שנים. פתאום אין לי שליטה מתי מגיע המחזור. העור שלי שמן, אז יצאו לי ממש הרבה חצ'קונים על הפנים וגם גם על הגב. אני בת 27 ועם פצעי בגרות.

הפסקתי עם כל הדברים שאני אוהבת: סושי, ביצת עין, קרפצ'יו ואלכוהול (הייתי בברלין ולא שתיתי בירה!). את ההמבורגר העליתי בדרגה ממדיום למדיום-וול, למרות שתכלס בהיריון צריך לאכול וול-דאן לגמרי.

הייתי אצל הרופא נשים לבדיקה, וגם עשיתי בדיקה גנטית שעלתה לנו 1,000 ש"ח שיצאה תקינה.

ואז המחזור איחר לי בשבוע.  עשיתי בדיקה- שלילי.

חיכיתי עוד שבוע- שוב שלילי.

חיכיתי עוד שבועיים- ואז התייאשתי וקבעתי תור לרופא.

שבוע לפני הרופא- עוד בדיקה. שוב שלילי.

יש לי שחלות פוליציסטיות, שזה אומר שקשה להן לבייץ. ידעתי את זה אי שם בגיל 17 כשהתחלתי לקחת גלולות ולא חשבתי על זה יותר מדיי.

הרופא אמר שהוא רואה ביוץ ושלח אותי לעשות בדיקות הורמונליות. הוא אמר לי לנסות עוד שלושה חודשים ואם אני לא נכנסת להיריון- אז לבוא אליו וכנראה אתחיל טיפול. אחרי שבוע בשעה טובה לאחר איחור של חודשיים קיבלתי מחזור.

בינתיים הגיעו תוצאות חלקיות של הבדיקות שעשיתי, וכרגע ממה שאני מבינה הן תקינות.

אז נותר לנו להמשיך לנסות.

אני מנסה לא להילחץ ולא להתייאש. אבל זה קצת קשה. אמא שלי משגעת אותי למה אני צריכה לחכות שלושה חודשים ושאני אלך שוב לרופא, וכשאני אומרת לה שככה זה, שלרוב רופאים לא מתייחסים אם את לא מנסה שנה, היא אומרת "טוב נו, אולי את לא באמת רוצה להיכנס להיריון". וזה מציק כשכל אחד נכנס לי לרחם. לפני שבוע היינו בפאב ואני וחברה שאסור לה לשתות הזמנו קוקטייל ללא אלכוהול. אחד החברים שמע שאני שותה ללא אלכוהול ישר נדחף "מה? למה בלי אלכוהול? יש לך משהו לספר?" כאילו שאם באמת הייתי בשלב ההיריון הראשונים גם הייתי מספרת.

וכולם מאחלים "בקרוב אצלכם" ושואלים מה קורה ומתי יהיה... וברור לי שזה באמת מתוך כוונה טובה נטו. אני לא רק בת בכורה, אני גם נכדה בכורה וגם נינה בכורה. 

אבל זה מתסכל, כי לא הוקוס פוקוס. לגוף יש את הכללים שלו.

מצד אחד זה צובט לי בלב, כשאני רואה שלאט לאט כל מי שאני מכירה נמצא בשלב אחר בחיים. וזה צובט בלב כשאני שומעת על עוד מישהי שנקלטה ממש בניסיון הראשון. ןוכל פעם שאני מקבלת מחזור- אני מרגישה אכזבה. ואני חושבת שאולי לא השקענו בזה כמו שצריך. סליחה על השיתוף בפרט הכל כך אינטימי הזה - כל פעם מחדש אנחנו אומרים "כן, נעשה את זה כל יומיים". אבל לא תמיד יש חשק וכוח לעשות את זה כל יומיים. ולעשות את זה בתור עבודה- זה לא נעים. אנחנו לא נהנים ככה. אבל אני כל הזמן חושבת - אולי אני כן צריכה לעשות את זה כל יומיים, גם בלי חשק, בגלל שהשחלות שלי דפוקות ומי יודע מתי אני מבייצת.

ואני מתחילה לפחד שמשהו דפוק אצלי, למרות שאני יודעת שזה נורמלי בהחלט. ויש לי גם ככה הרבה דאגות ופחדים בקשר לזה. אני מאוד מפחדת שמשהו בהריון או בלידה לא יהיה תקין. חברה טובה שלי עברה הפלה בתחילת ההיריון שלה. והיא לא היחידה- אני מכירה עוד נשים שזה קרה להן, ולא בשלב הראשוני, אלא בשלב מאוחר יותר. 

אני מאוד מודאגת איך נסתדר עם ילד, מבחינה כלכלית בעיקר. מבחינה לוגיסטית (אם אני מסיימת לעבוד ב-17:00, מה אני אעשה עם הילד? מי ייקח אותו מהגן?) ובעיקר מבחינה רגשית- פתאום אנחנו והצרכים שלנו לא במקום הראשון. אי אפשר לעבוד עד מאוחר ואז ללכת למסעדה. אי אפשר ללכת לחדר כושר. ומה אם אני לא אוהב את הילד? מה אם לא אתחבר אליו? ומה אם השילוב שלו ושל החתולות יהיה אסון? מה אני אעשה?

מצד שאני אני מנסה לא להתייאש. אני מנסה לחשוב על החיובי- זה נותן לנו עוד זמן של זוגיות נטו. אני מנסה לחשוב חיובי ולהזכיר לעצמי שזה נורמלי ובסדר וזה יבוא בזמן הנכון.

נחמד לחזור לשתף פה משהו כל כך אישי.

זה לא שזה סוד, אבל לא הייתי רוצה שכל אחד ייחשף לפרטים האלו. מה גם שאני מאוד דואגת שמישהו בעבודה יקרא כאן - ואז יפטרו אותי עוד לפני שאכנס להיריון.

אחלו לי בהצלחה.

כל כך הרבה פעמים בהיתי במסך הלבן, רוצה לכתוב ולא מצליחה.

המקום הזה הפך חשוף מדיי עבורי. 

אני מרגישה שאני לא יכולה לכתוב את הכל, ומה שאני אכן יכולה - נראה לי משעמם, שטחי וסתמי.

אני יכולה לכתוב על השגרה, שגרה של עבודה ובית. אבל מה זה כבר מעניין?

מתחת לפני השטח קורים דברים. יש מחשבות, רגשות, תהליכים ופחדים שאני שומרת לעצמי.

אני מפחדת שהדברים יגיעו לידיים הלא נכונות.

שאנשים יבינו אותי שלא כראוי, או שייעלבו.

או גרוע מכך - שזה יבוא נגדי כמו בומרנג. נהייתי קצת פראנואידית.

יש דברים שמצד אחד מאוד הייתי רוצה לשתף את הקוראים האנונימייים, אבל מצד שני לא הייתי רוצה שהקוראים הלא אנונימיים ישותפו.

חשבתי להפוך את הבלוג לפרטי. אבל אני תוהה האם באמת מישהו יקרא כאן. זה לא שאני "זונת סטטיסטיקות"- זה כבר מזמן לא מעניין, אבל הייתי רוצה לדעת אם אני אכתוב לעצמי או שיהיו אנשים שיקראו. גם אם בשקט, מבלי להגיב.

אופציה נוספת זה לסגור ולפתוח אחד חדש.

אבל אני לא באמת מסוגלת. "פייק ריאליטי" זו אני. זה חלק ממני. להתחיל מחדש נראה לי מפחיד.

יותר מזה- העבר שלי, החוויות שלי, ההתבגרות שלי, המהות שלי - הכל כאן.

אני לא מסוגלת לנטוש.

או שאולי אני צריכה לשים פס על העולם ולכתוב מה שאני רוצה מבלי לדאוג מהשלכות?

זה לא סוד שלא טוב לי בעבודה שלי.

אני כן אוהבת את הצוות שלי, ויש  תנאים יחסית טובים והשכר גם בסדר.

אבל אני לא אוהבת את העבודה עצמה, לא מתחברת לתחום בו המשרד עוסק וגם לא מבינה בזה. מצד אחד יש לי הרבה רגעי שעמום ובהייה במחשב, ומצד שני - אני כל הזמן בלחץ.

אני חושבת שהבוס שלי לא אוהב אותי.  זה בסדר מבחינתי שיש בינינו דיסטנס (אם כי בעבר היה לי קשר דיי טוב עם הבוסים שלי. בעבודה הקודמת הבוסית שלי הייתה חברה שלי, ואנחנו חברות גם אחרי שעזבתי). אם אני צריכה חופש, או מחלה או לצאת מוקדם - זה תמיד בסדר מבחינתו בלי הרבה שאלות. אבל כל הזמן אני מרגישה שהוא לא מרוצה ממני. אני מרגישה שאני לא מצליחה להבין מה הוא רוצה/מצפה. ויכול להיות שהוא לא עושה את זה בכוונה, אבל הרבה פעמים הוא גורם לי להרגיש כמו איזה מטומטמת או לא יוצלחית. 

אני כל הזמן מסתובבת עם התחושה שאני דפוקה. כל יום אני מגיעה לעבודה ומחכה שהשעה תהייה 17:00, כדי שאני אוכל לנשום. 

אולי אני באמת לא טובה או לא מתאימה, למרות שאני באמת משתדלת. אני מתחילה לחשוב שמשהו בי לא בסדר.

אני יודעת שאני צריכה להיות פחות רגישה ולפתח עור של פיל - אבל אני לא מסוגלת. ככה אני.

 התחלתי לחפש עבודה חדשה, אבל זה קשה למצוא, אין שום דבר בינתיים.

אני אמורה לעזוב שם רק באוקטובר, כשהבחורה שהחלפתי תחזור מחופשת לידה. אבל אני רוצה כבר לחפש כי זה תהליך ולוקח זמן.

אומרים לי גם שאם אני אמצא משהו טוב לפני- שאעזוב. כי באותה מידה שלא חייבים לי כלום, גם אני לא חייבת להם כלום.

כי יכולים לפטר אותי בכל רגע, כי אני גם ככה זמנית, כי מחר הבחורה תרצה לחזור מחופשת הלידה מוקדם מהצפוי - ואני אצטרך ללכת.

אבל לא נעים לי.

אני לא רוצה "לדפוק" אף אחד. אני עדיין זקוקה להמלצות שלהם, ואני גם דואגת- שאבוא להתראיין במקום אחר יסתכלו עליי בעין עקומה.

אני יודעת שזה המשחק, אבל שוק העבודה קשה יותר לעובדים, בטח לנשים. 

והכי מבאס אותי - שההורים שלי לא מבינים את זה. "אז מה אם את לא אוהבת את העבודה". הם שוכחים שהזמנים אחרים. בתקופה שלהם אנשים נכנסו למקום עבודה מגיל 20 ועד הפנסיה. הם גם לא עובדים בשוק הפרטי, והם גם דיי מתחברים ואוהבים את מה שהם עושים.

אני פשוט מרגישה שהעבודה לא מתאימה לי, או שאני לא מתאימה לה, ולא נעים לי להיות במקום בו רק גורמים לי להרגיש טיפשה וחסרת יכולת.

אני רק רוצה למצוא משהו נחמד. אני מוכנה להתפשר על שכר כדי למצוא עבודה שאני אתחבר אליה, זו לא חייבת להיות עבודת החלומות שלי, אבל משהו שיהיה לי מעניין ונחמד ושהתנאים יהיו בסדר ושהסביבה תהייה בסדר ושאני ארגיש טובה ומוערכת.

עדיין לא מצאתי עבודה.

לפני שבוע היה לי מרכז הערכה וזימנו אותי השבוע לריאיון נוסף.

הגעתי לראיון רק כדי לשמוע שאני לא מתאימה למה שהם מחפשים, אבל יש להם תפקיד אחר שיתאים לי, שהתקן שלו מתפנה רק ב1.3.

ניסיתי להראות למי שראיינה אותי  שאני לא מאוכזבת, ואמרתי לה שבמידה וזה יהיה רלוונטי אני אשמח לעבוד אצלם.

היא הייתה מאוד לבבית והחמיאה לי המון, ואני יודעת שזה לא אומר כלום – אבל זה מתסכל.

בכל זאת, פיניתי לי זמן. התלבשתי,התאפרתי, נסעתי באוטובוס. הייתי מלאת מוטיבציה וחשבתי שאולי אני אצליח להרשים אותה, ואולי ביום ראשון כבר תהייה לי עבודה. זה גם היה מקום שממש התחברתי אליו. ופתאום קיבלתי מעיין סטירה לפנים.

היום גם הייתי בראיון עבודה.

הייתי צריכה לנסוע כל הדרך לרמת גן, והרגשתי שלא הלך לי משהו. הרגשתי שאין לי תשובות טובות לתת לה ושאני יוצאת מעפנה.

נסעתי הלוך ושוב מחיפה לרמת גן (כי שם ההנהלה שלהם). בזבזתי המון שעות וגם כסף על נסיעות, לראיון של כולה עשרים דקות – חצי שעה. והייתי חייבת לעשות פיפי ולא היו שירותים בשום מקום (גם לא בתחנת רכבת!). וקניתי סנדוויץ בגודל של ביס שעלה 12ש"ח, שאפילו לא אכלתי בסוף. וגם לא היה לי כסף קטן בכלל.

הייתה לי תחושה שכל היקום נגדי והחזקתי את עצמי שלא לפרוץ בבכי מטורף ברכבת.

כן, נחמד לי להיות בבית. זה כיף שאני יכולה כל בוקר ללכת לחדר כושר או לפילאטיס, שאני קוראת ספרים, שאני יכולה לעשות מה שבא לי. אבל מצד שני הספרים והבילויים עולים כסף. ויש ימים שמאוד משעמם לי ואני משתגעת.  הארון שלי צועק לבגדים חדשים וקצת יותר ייצוגיים- ואני לא יכולה לקנות. ויש לשלם ביטוח וטסט לאוטו וצריך לקחת את החתולות לוטרינר ולקנות להן עוד מנשא בשביל זה. ולא נשכח את כל ההוצאות השוטפות של הבית. נכון ששמנו סכום בצד ממה שקיבלנו לחתונה והיה לי עוד חיסכון – אבל אני לא רוצה לגעת בזה. אנחנו חייבים את זה לאולי התחלה של משכנתא.

וברור לי שזה תהליך, ושזה לא אומר עליי שום דבר. ואפילו מחר יש לי ראיון המשך במקום אחר. ואפילו קיבלו אותי לאיזה משרד – אבל אני גם לא מתחברת כל כך לעבודה וזה גם שכר שמתקרב למינימום. מילא אם לפחות העבודה הייתה מלהיבה אותי אז הייתי מוכנה להתפשר על שכר, או לפחות השכר היה נורמלי אז הייתי מוכנה להתפשר על משהו אחר.

וכנראה אני אלך לחתום בלשכה. ניסיתי להימנע מזה, כי אני שונאת להתעסק בדברים האלו ושונאת לבקש עזרה. אבל כנראה שאין לי ברירה.

זה גם מעכב אותי. אותנו. כל עוד אין לי עבודה – אי אפשר לחסוך שקל. הבנק אפילו לא יסתכל עלינו אם נרצה לקחת משכנתא. אנחנו חושבים שבעוד שנה נתחיל לעבוד על ילד. אבל על זה בכלל אי אפשר לחשוב- כל עוד אין לנו אפשרות כלכלית ואין לי עבודה יציבה שלא תפטר אותי. הרי גם ככה זה שאני אישה, וזה שאני נשואה- רק לרעתי.

אני קצת מרגישה כמו איזה כישלון. הייתי חכמה גדולה שעזבתי את המקום הקודם שלי. אולי הייתי בדיכאון מהשעות ומהנסיעות, אבל לפחות היה לי כסף. ולפחות הרגשתי דיי מוערכת, ושאני שווה משהו ושאוהבים אותי.

אולי אני לא כזו טובה כמו שחשבתי.

אולי עשיתי טעות, שאני לא יודעת ולא מצליחה לתקן.

אז מה הספקתי בשנה הזו?

1. להתארס בינואר ולהתחתן באוקטובר (ובדרך חגגתי בחתונות של חברים טובים).

2. קיבלתי רישיון.

3. קיבלתי תעודת תואר ראשון.

4. הייתי בפראג הקסומה, בירח דבש קסום לא פחות.

5. התפטרתי מהעבודה אחרי שנתיים. זה היה כואב וקשה עבורי, אבל הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להיות בדיכאון.

6. קראתי הרבה הרבה ספרים.

7. התחלתי להתעסק קצת בבישול ואפייה.

8. נרשמתי לחדר כושר - ואני אוהבת את זה!

אפשר לומר שזו הייתה שנה טובה.

נכון שהיו לא מעט רגעים קשים, אבל סה"כ היו לי הרבה ימים טובים.

אני מאחלת לעצמי למצוא עבודה חדשה במהרה, לפתח ריבועים בבטן, ובעיקר - שרק ימשיך ככה.

"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן."

שנה אזרחית טובה לכולם!

(ואל תשכחו: אם שותים - לא נוהגים!) 

לפני שבוע בדיוק, בשעה ארבע וקצת, העברתי אצבע בפעם האחרונה ויצאתי אל הריק. לא עוד ריצות באוטובוס ובמטרונית על עקבים דקיקים, דקיקים מדיי. לא עוד עבודה מהבוקר עד הערב. לא עוד התעסקות במיילים, טלפונים, כספים, ספרים, לקוחות, קורסים, כיתות, מכונות אלקטרוניות/חשמליות שמתקלקלות. לא עוד חוויות מוזרות ו/או הזויות שמעצבים מהן סטטוסים בפייסבוק, לא עוד אנשים שהולכים לאיבוד בבניין שבטוחים שהמרפאה ממש כאן, במשרד שלי. אף פעם לא היה לי את האומץ להגיד לאחד מהם "כן, תוריד את המכנסיים ותחכה לרופא".

לא עוד תלמידות שבוכות שהן לעולם יצליחו, לא עוד הורים לחוצים, אבות פלרטטניים למרות שהייתי יכולה להיות הבת שלהם, אמהות דוחפות, תלמידים שהם בגדר "המעריצים של הדר", תלמידות שמחבקות אותי כשהן נכנסות אליי למשרד. פתקי תודה. וכן, זה נדיר – אבל יש לא מעט כאלו שהודו לי על החיוך ועל השירות ועל העזרה.

כל כך הרבה אנשים צעירים בתחילת חייהם, שעם חלקם חלקתי שיחות חולין, סיפורים אישיים, שיחות עידוד ומוטיביציה. אנשים שרק התחילו את דרכם, והם לא יודעים כמה היא תהייה קשה ולא מתגמלת. אנשים שמתחילים לשפר את הבגרויות ועושים פסיכומטרי, בתקווה שהם יום אחד יהיו משהו. אני כבר לא אהיה חלק מזה.

לא עוד ארוחות צהריים בשעה 14, נשנושים בשעה 18, שחרורי קיטור, צחוקים, אינספור סיפורים ושיחות עם חבריי לצוות הסניף. השארתי מאחוריי קלסרים צבעוניים עומדים על מדפים כמו חיילים, מגירות מסודרות לפי נושאים וחברים וזכרונות.

לא פשוט לעזוב עבודה, בטח כזו שהייתה כל כך משמעותית עבורי, גם מקצועית וגם אישית. חונכתי חינוך רוסי וחינוך קיבוצי על כמה עבודה זה חשוב ושצריך להיות חרוץ ובעיקר לא להתלונן. ולא עוזבים כשאין לך משהו אחר. ועזבתי אל עולם האבטלה (בושה!),  למרות שיש לי שכר דירה לשלם ושתי חתולות להאכיל. אני לא יודעת מי אמר או כתב את זה, אבל הכי גרוע זה לפחד מהפחד. ויש שיגידו שזו ההחלטה הכי מטומטמת שלקחתי. עשיתי תואר שלם שעוסק בעולם העבודה, ובאחד הקורסים המרצה שלי הקביל את העבודה לזוגיות. וכמו שבזוגיות לפעמים אהבה זה לא מספיק, צריך לקום וללכת. עשיתי הרבה החלטות אמיצות בחיים. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הכי אמיצה שיש, אבל היא מתקרבת לזה.

כולם שואלים אותי מה עכשיו ומה אני רוצה לעשות, והתשובה בעיקר מתגבשת לאיטה בראש שלי. אולי אני אצליח ואולי אני אכשל, אבל עדיף כישלון מפואר מחלומות למגירה. ואת זה דודו טסה אמר. איכשהו, דווקא אחרי שהתפטרתי, התחלתי להאמין בעצמי ולמה אני מסוגלת. אי אפשר לומר עליי שאני לא הולכת עם הזרם, אבל גם כשאני הולכת עם הזרם, אני עושה את הדברים בדרך שלי. לפני שנתיים כשחתמתי על חוזה, השקפתי ממגדלי עזריאלי על הכיעור היפה של תל- אביב ותהיתי לאן תוביל אותי הדרך. הייתה לי הרגשה שלא ידעתי להסביר במילים שייפתחו לי דלתות לדברים טובים. וצדקתי. שנתיים אחרי, אני עם אותה הרגשה, שאני אמצא הדרך שלי.

והנה, אחרי זמן רב של קיפאון, סוף סוף הצלחתי לכתוב משהו אמיתי.

התחילה התקופה האהובה עליי ביותר השנה.

מחר ראש השנה - החג האהוב עליי (לא פלא, נולדתי בו).

ככל הנראה יום העבודה האחרון שלי יהיה 29 לספמטבר. הבנתי שזה לא חוקי לתת לי מכתב, ואני גם לא אקבל שום דבר - אבל בסדר. אני צריכה להתמודד עם ההשלכות. בחרתי להתפטר בתקופה לא טובה - גם חגים וגם חתונה, אבל אני מאמינה שיהיה בסדר. באופן רשמי אני אמורה לעזוב ב20 לחודש, אבל המנהלת שלי שאלה אם אני יכולה לעזוב אחרי החגים. אמרתי לה שאם זה בסדר מבחינת משאבי אנוש זה בסדר גם מבחינתי. אבל אף אחד לא הודיע לי שום דבר. 

זה דיי מעניין לראות איך כל התיאוריות שלמדתי בלימודים בנושא עבודה רוקמות עור וגידים. אני רואה את זה גם על עצמי וגם על אחרים. רמת השחיקה וחוסר השביעות רצון שלי כל כך גבוהות - שאני פשוט לא מסוגלת יותר. אני כן רוצה לעזוב בצורה יפה ולא לזרוק ז', אבל מבחינה נפשית- עייפתי. וזה עוד יותר מתסכל שאני גם צריכה לעבוד בחגים! הדבר היחיד שיש לי כוח לעשות זה קלסר החפיפה שלי, לבאה האחריי. זה בדיוק כמו החודש האחרון לפני השחרור מצה"ל- שהוא החודש הכי הכי קשה.

לשמחתי כולם מפרגנים לי, שמחים עבורי ומחזקים את החלטתי. כולם גם שואלים אותי מה אני רוצה לעשות עכשיו - ואני באמת לא יודעת. אני כן מחפשת בתחום האדמינסטרציה, אבל אני מרגישה שלא מצאתי את עצמי. מצד אחד אני אוטוטו בת 26, מתחתנת, ואפילו בי עולות בי מחשבות ורצון לילדים משלי (והיו תקופות שחשבתי שאני לא ארצה ילדים ואם כן - רק בעוד הרבה מאוד זמן). מצד שני, אני מרגישה לעיתים בת 16 שעדיין לא סגורה על עצמה. זה מזכיר לי שפעם שמעתי שיחה בין שתי נשים בפילאטיס על כך שגיל ההתבגרות נמשך עד גיל 30. שמצד אחד יש לצעירים הרבה ידע, הרבה ניסיון, הרבה חוויות, אבל מצד שני מבחינה רגשית הם עדיין לא מבוגרים. אולי אני עדיין לא מבוגרת, או שאני סתם רוצה לגלות מה יעשה לי טוב.

עוד חודש וחצי החתונה.

השבוע הייתה לנו פגישה עם האולם ובחרנו עיצוב (מפות בצבע שמנת ומפיות בצבע אדום) ותפריט. שבוע הבא כבר טעימות עם ההורים. גם קיבלנו סקיצה של האולם ופתקי ישיבה, וגם רכשנו באי.ביי מתנות לאורחים. גם ההזמנות כבר מוכנות ובראש השנה אנחנו נתחיל לחלק אותן וגם לשלוח. אני צוחקת על זה שמזל שאני מובטלת ויהיה לי הרבה זמן להתעסק בכל זה. זה מתקרב בצעדי ענק ואני מתחילה יותר ויותר להתרגש. אנחנו רק צריכים טבעות, בגדים לחתן (וגם לאחיות שלי!) ובטח עוד כמה דברים קטנים. ביום שבת סוף סוף יש מפגש של ההורים והאחיות ואני מקווה שזה יעבור בשלום.

היום הבן זוג שלי חוגג יום הולדת.

קמתי מוקדם ותליתי שרשרת יום הולדת שמח במטבח, ומתחתיה שמתי את המתנות שלו - חולצה מכופתרת מקסטרו ועוגת קראנץ' שוקולד מרולדין, וכמובן ברכה.

הוא ממש שמח(:

אני כבר מחכה לחג (למה לעזאזל מכריחים אותנו לעבוד גם מחר...).

אני מאחלת לעצמי שהשנה העברית החדשה תביא איתה דברים טובים, ושאמצא סוף סוף את הדרך שלי.

ובהזדמנות זו אאחל לקוראיי היקרים חג שמח ושנה טובה!

תמיד היה לי ברור, שאם הייתה אפשרות לחתונה אזרחית/ רפורמית/קונסרבטיבית בארץ- אז ברור שלא הייתי בוחרת להתחתן דרך הרבנות. אני לא מעוניינת בטקס לא שיוויוני, לא מעוניינת לעבור הדרכת כלות מטופשת ולא מעוניינת לטבול במקווה כי אני "לא טהורה". באופן כללי, מכעיס אותי מאוד שיש כפייה דתית.

אבל אין ברירה. אז חשבתי לעצמי- למה לא להתחתן דרך "צוהר"? שמעתי טובות על הרבנים של צוהר, שהם יותר נחמדים וקלילים וידידותיים ולא לוקחים כסף- כי זו מצווה גדולה לחתן!

אז אמרתי לעצמי, מאחר ו"צוהר" יושבים בלוד, שזה קצת בעייתי עבורנו- נפתח תיק ברבנות חיפה. נצחק על ההדרכת כלות. נתייחס למקווה כאל חוויה אנתרופולוגית. אבל לפחות רב של צוהר.

פניתי השבוע לצוהר, שאלתי איך מתבצע התהליך. ואמרו לי שזו בעייה. כי רבנות חיפה לא מאשרת את כל הרבנים שלהם. ואין להם רבנים שגם מאושרים ע"י רבנות חיפה וגם יכולים לחתן בצפון.

וזה ממש הוציא לי את הרוח מהמפרשים. אנחנו יכולים לנסוע ללוד- לפתוח תיק ברבנות של צוהר. אבל צריך להביא שני עדים. וזה בעייה. כי אני לא יודעת מי יוכל לבוא איתנו. ואני לא יכולה להסתמך על זה "שיהיה בסדר". ואני לא יודעת מי יחתן אותנו- כי אני לא מכירה שום רבנים. אין לי מושג בזה!

חשבתי אפילו לנסוע לפראג/קפריסין ולהתחתן בחתונה אזרחית, וכאן בארץ לעשות טקס רפורמי. טקס בו גם אני יכולה להשתתף ולהגיד משהו, שגם אני יכולה לענוד טבעת לבן זוג שלי.  זו אופציה שמאוד מאוד קוסמת לי- אבל אין לנו כסף לזה. אין לנו את האפשרות להוציא עוד אלפי שקלים על זה.

ואני יודעת שאפשר להיות ידועים בציבור, אבל אני רוצה להיחשב כנשואה.

וכל הסיפור הזה רק מקומם אותי ומציף בי את הכעס על כך שיש פה כפייה דתית ולרבנות יש מונפול על החיים של כולנו כאן. שאין לאנשים שום אפשרות בחירה! וזה פשוט הזוי, הזוי לחלוטין- שאנשים צריכים להתחתן בארץ אחרת!

אוף, אני כבר ממש אובדת עצות.

אני מתעוררת עוד לפני השעון המעורר, ב7:30. אני מתהפכת במיטה, מנסה לנמנם ולנצל את השעה שנותרה לי לישון. הלכנו לישון מאוחר, אחרי ערב לא פשוט. ב8:29 אני מחליטה לכבות את השעון וקמה מהמיטה. יש לי שיעור פילאטיס היום.

אני מתארגנת, שותה קפה, מלטפת את החתולות ומגניבה נשיקה לבן זוג שעדיין ישן.

בחוץ מזג אוויר קריר, אפור ושקט. אני אוהבת את השכונה שלי, בעיקר בימים כאלו. אני מגיעה לתחנת אוטובוס. יושבים בה שלושה אנשים מבוגרים: גבר ושתי נשים. הנשים מדברות על כאבים בעצמות וברגליים, ועל מישהי שהפסיקה לעבוד. האוטובוס מגיע ולהפתעתי הוא לא ריק. נכון שהתחבורה הציבורית בחיפה היא על הפנים, אבל לפחות יש לנו אוטובוס בשבת. אני שומעת מוזיקה, מסתכלת על הנוף. הרחובות דיי ריקים, יש כמה בתי קפה פתוחים ובהם יושבים אנשים. אני תוהה מי האנשים האלו, שקמים מוקדם בשבת בבוקר והולכים לבית קפה.

אני יורדת בתחנה שלי, הגעתי לפני הזמן. אני מתיישבת על ספסל, עדיין עם האוזניות, לא בא לי להיכנס לסטודיו. על פניי חולפים אנשים בריצה או הליכה מהירה. ממול אישה מנקה את החלון. יש לי קטע כזה, שאני מנסה להסתכל לתוך בתים מבעד לחלונות פתוחים. אני אוהבת לראות איך אנשים מסדרים את הבית, מי גר בבית, מי האנשים האלו. אני מנסה לדמיין את החיים שלהם.

הגיע הזמן להיכנס לסטודיו. השיעור מפוצץ. זו מדריכה שאני לא מכירה- מדריכה שלימדה לפני שנים ועכשיו חוזרת. השיעור נהדר. תרגילי בטן כמו שאני אוהבת. אני מרגישה את השרירים שלי כואבים, נמתחים, עובדים, את הגוף מתחזק. אני תפוסה עוד מהשיעור של אתמול, אבל אני לא מוותרת לעצמי. עושה את התרגיל ברמת הקושי הכי גבוהה. כשהשיעור נגמר אני בתחושת "היי". אני מרגישה רזה, גמישה וגבוהה יותר. 

הבן זוג מחכה לי, הוא אוסף אותי הבייתה.

בבית יש כביסה להוריד לפני שיתחיל לרדת גשם וצריך לנקות את השירותים של החתולות. אני מעבירה מטאטא על כל הבית. נעים להכיר, אני חולת ניקיון. שוטפת את הרצפה ומנקה את הבית גם בשלישי וגם בשישי- אבל בשישי זה ניקיון יותר יסודי. פעמיים ביום אני גם מטאטאת ומוצאת איפה לנגב אבק.

מהרצפה שלי, כמו שאומרות הפולניות, אפשר לאכול.

אני רעבה. מתחשק לי גם לשבת בבית קפה. מתחשק לי פנקייק, אבל אין לי כוח להכין, וחוץ מזה, צריך להשאיר מקום לארוחת צהריים אצל ההורים. מתחשק לי גם קרואסון חמאה/שוקולד גדול, אבל אין. אני מחליטה להכין סנדוויץ' חביתה. אני מוסיפה תמצית וניל לחביתה שלי וחותכת פרוסות חלה עקומות. אבא שלי תמיד צחק עליי שאני רוצחת את החלה. 

נכנסת להתקלח. כמעט ולא מזיעים בפילאטיס. אבל אני אוהבת להתקלח אחרי השיעור. אני מסתכלת על הקעקוע של השכמה הימנית. בניגוד לקעקוע שעל הרגל, שאותו אני רואה כל הזמן, כדי לראות את הקעקוע צריך להסתכל במיוחד. חלפו כבר שבע שנים מאז שעשיתי אותו, ואני עדיין מאוהבת. אני מסתכלת קצת על עצמי. כולם אומרים שרזיתי. אני חושבת שכן, אבל אין לי משקל בבית ואין לי כוח לחזור לחדר לקחת סרט מדידה ולמדוד את ההיקפים. אני נשארת קצת יותר זמן מהדרוש מתחת למים החמים. בא לי להישאר שם עוד, לא לצאת בכלל. אוטוטו כבר צהריים.

הרבה זמן שלא כתבתי. לא הייתה לי מוזה, כוחות. מנצלת את ההזדמנות שיש שקט וכולם ישנים.

אני קצת בדאון. אני מרגישה שלא כל כך הולך לי ושאני לא מוצאת את עצמי.

מבחינת העבודה יש ימים שאני מרגישה טוב ואני רוצה להישאר, אבל יש ימים שאני רק רוצה לברוח משם. אני עדיין בחיפושי עבודה אבל המצב לא ממש פשוט. בתחום שלי כמעט ואין הצעות, מלבד גיוס. שזה פחות מתאים לי. ומה שלא גיוס- רוצים שאהייה עם כמה וכמה שנות ניסיון. אני פונה גם לתחום האדמינסטרציה- אבל גם זה לא ממש הולך. יש הרבה משרות חלקיות/זמניות ואני חייבת משרה מלאה וקבועה. אני מנסה לא להיות בררנית, אבל אני מחפשת עבודה לטווח הארוך. אני רוצה לקחת עבודה מכורח הנסיבות כי אני פשוט אסבול. שיפרתי את קורות החיים שלי, אבל לא חוזרים אליי. הייתי בשלושה ראיונות לפני חודש וחצי בערך. למקום אחד התקבלתי, אבל משהו הרגיש לי לא טוב. מעיין "תחושת בטן" שכזו, שזה לא מתאים לי. למקום שני עשיתי מיונים מפרכים – שני ריאיונות + יום מבחני מיון (וזה כולה לתפקיד של מזכירה, כן?) ולא התקבלתי. למקום שלישי מאוד רצו שאגיע למרכז הערכה ואפילו התקשרו אליי כשעשו מרכז הערכה נוסף- אבל לא יכולתי להגיע בגלל העבודה. אני מנסה לקבוע ריאיונות ליום החופשי שלי, אבל זה לא תמיד אפשרי. אני לא יכולה להיעדר מהעבודה. ואני במלכוד, כי אני יודעת שיהיו עוד מקומות שידרשו ממני להגיע למרכזי הערכה או ראיונות גם בימים שלא מסתדרים לי. וזה נורא מתסכל. מצד אחד כן יש פידבק חיובי מהממונים עליי, אבל מצד שני אני מרגישה שנשבר לי. אני פשוט מיואשת מהמצב הזה.

יש בי גם הרבה הרהורים על תואר שני. הרבה מהחברות ללימודים המשיכו לתואר שני וגם בלי עולה החשק. אבל אני לא יודעת מה. ואני לא יודעת איך אשלב אותו עם עבודה במשרה מלאה. ואני לא יודעת אם באמת יש לי כוח לזה, אפילו שאני כן אוהבת ללמוד. אבל כרגע הממוצע שלי עומד על 83 בערך- והסף הוא 85. ככה שכנראה זה סתם חלומות באספמיה.

אני והבן זוג איחדנו חשבונות. הבנק שלי מערים קשיים וסחבת, אבל אני מקווה ששבוע הבא הכל נסגר סופית. החלטנו שזה הכי נכון כלכלי. זה צעד גדול, ואני תוהה מתי יגיע הצעד הבא. הרבה חברות ומכרות מתחתנות/מתארסות/נשואות ואני תוהה מתי יגיע תורי. אני יודעת שאנחנו בעל ואישה לכל דבר ונכון שלא צריך אישור מהרב- אבל אני עדיין רוצה שזה יגיע. האמת שאני חופרת לו וכולם חופרים לו, אבל אני כבר לא חושבת שזה יקרה בזמן הקרוב. בכלל, הזוגיות שלנו קצת תקועה. נכנסנו לשגרה כזו של עבודה ושינה. ואנחנו מנסים לתקן את זה, אבל אני כל כך מחוסרת אנרגיות. הרבה זמן שלא יצאנו מהבית. אם אנחנו יוצאים זה לעבודה, סידורים או ההורים. האמת שהיינו במסעדה האהובה עלינו ביום ראשון כי כבר לא יכולנו לשבת יותר מול החדשות. בכל מקרה, אנחנו ננסה לתקן ולעבוד על זה, כי אף אחד מאיתנו לא מרוצה מהמצב הזה.

וגם נכשלתי בטסט שלישי השבוע. זה לא פלא, כי לקחתי חצי שנה הפסקה בשיעורי הנהיגה. אפילו שנהגתי בשיעורים האחרונים ממש טוב. זה סתם משהו מבאס ובכיתי המון אחרי זה. המורה שלי אמר שהוא קובע לי טסט לזמן הקרוב. אני מקווה שלפחות את הבא אני אעבור.

הדבר הבאמת נחמד בחיי אלו הן החתולות. אבל להן אני אקדיש פוסט נפרד.

תקופה ארוכה שאני מרגישה מדוכדכת ושהכל תקוע ועומד במקום. אני צריכה איזו דחיפה.

קיבוץ יגור

סבתא רבא, שחגגה 100 בט' באב האחרון, עלתה לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה מיגוסלביה היישר לקיבוץ יגור. אפשר לומר שהיא מהאנשים שהקימו את המדינה הזו (אפילו הייתה חברה בה"הגנה"). בשביל סבתא, הקיבוץ ויותר מכך- ערכי הקיבוץ של פעם- זה הכל בחיים.

בתור ילדה לא רציתי ללכת לקייטנה בחופש הגדול. אז במקום לשתות שוקו ולאכול לחמניה ולהידחס בין ילדים זרים, הייתי נוסעת לסבא רבא ז"ל (הוא נפטר כשהייתי בת 12) ולסבתא רבא (עד 120!). אבא שלי היה מביא אותי בבוקר וישר היינו הולכים לחדר אוכל לארוחת בוקר. סבתא הייתה מעמיסה לי בצלחת ירקות, גבינות,  חביתה ולחם מטוגן. עד היום אני לחם מטוגן זה אחד המאכלים האהובים עליי. אף פעם לא אכלתי מספיק ותמיד הייתי רזה מדיי. אחרי שאכלנו סבתא הייתה לוקחת אותי לבריכה. הייתי ילדה עם דמיון מפותח (עד היום אני בן אדם עם דימיון מפותח) וידעתי להסתדר לבד. לפעמים הייתי בחברת ילדים אחרים, אבל לרוב אני הייתי שוחה בבריכה וסבתא הייתה משגיחה עליי מרחוק. מדיי פעם היא הייתה קוראת לי לצאת לשתות מים ולאכול סנדוויץ עם גבינה לבנה וזיתים שחורים.

לא תמיד היינו הולכות לבריכה. לפעמים היינו מבקרות במשק-חי ותמיד הייתי אוספת נוצות של הטווס. לפעמים סבתא הייתה לוקחת אותי לבקר במכבסה ומסבירה לי איפה מכבסים את הבגדים ואיפה מניחים את המקופלים ואיך יודעים למי שייך כל בגד. אני זוכרת שפעם ביקרנו בספריה ולקחתי ספר. והיו גם הביקורים בבית-קברות.כשאנשים שומעים שבתור ילדה קטנה לקחו אותי לבקר בבית קברות הם נרתעים. אבל אני לא זוכרת את זה בתור חוויה רעה או מפחידה. אולי בגלל זה אני לא מפחדת מבתי קברות, מאבל, משכול, מהלוויות (זה לא נעים וכואב, אבל אין בי את הפחד). סבתא לקחה אותי לקברים של אבא שלה ושל אח שלה ומספרת עליהם קצת. דאגנו להשקות את העציצים. היא גם הייתה לוקחת אותי לקבר של הבן שלה, אבל עליו לא ממש דיברנו. הוא היה רק תמונה.

בצהריים שוב היינו הולכות יחד עם סבא לחדר אוכל ואחרי הארוחה סבא וסבתא היו הולכים לנוח צהריים, ואני הייתי צופה בתוכניות טלוויזיה עד שאבא שלי היה בא לקחת אותי. לאחר כמה שנים גם אחותי האמצעית הצטרפה.

קיבוץ יגור תמיד מתקשר לי לחופש גדול.

ירושלים

את כל הילדים בכיתה לקחו תמיד לאילת ולחרמון, ורק אותנו לא. כשכל הילדים נסעו עם הוריהם לעשות בטן-גב במלון הכל-כלול, ההורים שלנו לקחו אותנו לירושלים מדיי שנה. אני זוכרת אינספור טיולים בעיר (אבל לא זוכרת מקומות מדוייקים), את הכותל, עיר דוד, מעלית הזמן, גן החיות התנ"כי, חוצות היוצר, ביקורים אצל המשפחה של אבא, מוזיאון ישראל.

אחר כך הייתה תקופה שלא נסענו, עברו ימי החופשות המשפחתיות.

אבל בצבא, כשהכרתי את האקס שלי שהיה במקור מירושלים ואחר כך עבר למודיעין, זכיתי להיות בירושלים פעמיים בחודש. גם בצבא היו טיולים לירושלים וזכיתי להיכנס למערות הכותל, שזו חוייה מדהימה, אבל זה לא אותו הדבר.

אני מתגעגעת מאוד לחופשות המשפחתיות. ירושלים מזכירה לי את המשפחה וזו עיר שאני מאוד אוהבת, אני חושבת שהייתי מסוגלת גם לגור בה. יש בה איזה קסם שאין בשום מקום אחר.

תל אביב

החיפאים מתחלקים לשניים: כאלו שמאוד אוהבים את תל-אביב וכאלו שהם חיפאים גאים ושום דבר לא משתווה לחיפה ותל- אביב היא עיר מגעילה שאין בה כלום. החבר שלי שייך לסוג השני. הוא שונא את תל-אביב. ואני, אני בכלל לא חיפאית במקור! בתל –אביב יש אווירה אחרת ויצא לי לבלות בה לא מעט בתור מבוגרת, אבל בתור ילדה אני ואמא היינו נוסעות אליה ברכבת. היינו מבקרות ב"בית התה של ויסוצקי"- אני  חושבת שהמקום עדיין קיים, אבל זו רק חנות עכשיו ולא בית קפה. היינו מזמינות תה פירות שנקרא "הגן של סבתא". היינו מזמינות כריך וולשי, שזה בעצם לחם מטוגן עם גבינה צהובה. בימי שלישי יש יריד אמנים ותמיד היינו מגיעות לדוכן של הבחור שהכין מיניאטורות מזכוכית. עד היום אמא שלי שומרת את המינאטורות שקנינו. תל אביב, מעבר לכך שהיא העיר בה אחותי האמצעית גרה בה כמעט שנה, מעבר לכך שהיא כל מה שאומרים עליה, היא תמיד בשבילי זמן איכות עם אמא.

החדר שלי

בחדר שלי גרתי מגיל 8 ועד כמעט גיל 25. הקירות שלו היו בצבע תכלת, סגול וקרם. העיצוב והרהיטים השתנו, אבל הוא תמיד היה החדר שלי. אירחתי חברות (וגם חברים), ישבתי עם האחיות שלי על המיטה, קראתי ספרים, שמעתי מוזיקה, שוחחתי בטלפון שעות, שכבתי במיטה עם המחשב הנייד והכנתי עבודות לאוניברסיטה. הוא היה מקום המפלט שלי, הפינה הקטנה שלי. וגם היום לפעמים מתחשק לי לחזור לבית של ההורים, להיכנס לחדר שלי ולסגור מאחוריי את הדלת.

הגיעה התקופה של "אחרי החגים".

קשה לחזור לעבודה אחרי כל כך הרבה ימים של חופש, אפילו שכן עבדתי בערבי החג ויום אחד במהלך חול המועד.

היו הרבה ארוחות, הרבה מנוחה, קריאה, שוטטות בקניון, מפגשים עם חברים, שיעורי פילאטיס.

עשינו טיול משפחתי לעכו העתיקה ויום אחד קפצנו לאיקיאה וחזרנו עם הרבה שלל. שיניתי את מראה הסלון ועכשיו סוף סוף הסלון נראה כמו שצריך.

חזרו אליי משני מקומות עבודה וכבר היו לי שני ראיונות.

במקום הראשון נראה שהמנהל שם מאוד התלהב ממני וחזרו אליי שאבוא להתנסות. אבל אני לא מעוניינת. לאחר כמה הרהורים, אני לא מרגישה שהמקום הזה בשבילי. אני לא יודעת על מה לשים את האצבע, אבל זו תחושה ואני תמיד הולכת עם התחושות שלי.

המקום השני קצת יותר מעניין. אמנם העבודה יותר אדמינסרטיבית,  אבל התחום מאוד מעניין וגם מתקשר למה שלמדתי. שבוע הבא יש לי ריאיון נוסף אצל המנהלת. אני מקווה שאעשה עליה רושם טוב, כי מאוד מתחשק לי לעבוד שם.

אני אצטרך לדבר עם המנהלת שלי ולהודיע לה שאני חושבת על עבודה. אבל אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. המנהלת שלי הפכה כבר לחברה וזה הופך את זה לעוד יותר קשה. מאוד נקשרתי למקום העבודה שלי וכרגע מאוד קשה לי לחשוב ולעכל את העובדה שאני מתכננת לעזוב. אני יודעת שאני לא חייבת לאף אחד שום דבר ואלו החיים שלי. אני צריכה עבודה שיהיה לי בה טוב. שיהיה לי לאן להתקדם. שתשתלב באורח חיי. זו אחת הבעיות שלי- קשה לי לעשות את ההפרדה בין האישי לבין המקצועי. אולי בגלל זה אני כל הזמן בלחץ ולא ישנה טוב.

סוף סוף יום שישי. 

היה לי היום שיעור פילאטיס נהדר. אני מרגישה את הגוף שלי מתחזק לאט לאט ואת השרירים נמתחים ומתגשמים. גם ירדתי בהיקפים. 

הבית נקי ומצוחצח ומדיף ריח טוב, הכביסה מתייבשת לאיטה על החבל, האוכל מוכן, קניתי עוגה בקונדיטוריה. אני אחרי מקלחת מפנקת ועוד מעט אלך לישון את השנ"צ הקבוע של שישי.

בתקווה שתקופת "אחרי החגים" תביא איתה דברים טובים.

בטח גם אתם נתקלתם לאחרונה בשלל סטטוסים של בחורות שטסות לשלל יעדים על רחבי הגלובוס.  זו השנה הרביעית שמתקיים קמפיין שמטרתו היא להעלות את המודעות לסרטן השד, במסגרתו בחורות כותבות סטטוסים לא מובנים וכדי לעצבן את הבנים, והבנים לא מבינים ומתרגזים. 

אני אישית לא נתקלתי בזה השנה, אלא רק בסטטוסי תגובה, ולמרות שלקח לי זמן להבין את ההסבר לבחירת היעדים, ישר זיהיתי את הקונספט ושוב תהיתי מה לכל הרוחות הוא קשור לסרטן השד. אז נכון, השנה הבנות לא מתבקשות לכתוב איפה הן אוהבות "לעשות את זה" או כמה ס"מ הן מעדיפות במספר מסויים של דקות וזה מנחם, כי לפחות בחורות הפסיקו לחפצן את עצמן, אבל עדיין כל הרעיון הזה דבילי.

ראשית, מה השטויות האלו של "בואו נעצבן את הבנים". מה אכפת לי מהבנים בכלל?! לא עברנו את כיתה ד' עם כל משחקי מלחמת המינים האלו?

שנית, לא ברור מה הקשר של הקפיין לסרטן השד, למי הוא אמור לפנות ומי עומד מאחוריו-  למיטב הבנתי לאגודה למלחמה בסרטן אין כל קשר אליו.

הרעיון בבסיסו יפה- בואו נעלה את המודעות. בואו נלך להיבדק או נגיד לאישה יקרה לליבנו להיבדק. חבל שהמטרה קצת התפספסה בדרך.

אין כל קשר בין המשפטים שהבחורות אמורות לכתוב לבין סרטן השד. מה הקשר בין מידת הנעליים שלך, לאיפה את אוהבת להניח את התיק או טיסה לאמסטרדם לבין סרטן השד? לא, כל המטרה היא שהבנים לא יבינו. שוב, מה אכפת לי מה הבנים מבינים או לא? מה הם קשורים לסרטן השד? (לפני שתקפצו, ידוע לי שגברים גם נפגעים מסרטן השד. אבל זה משהו שהוא מאוד מאוד נדיר ולרוב זה יקרה לגברים מבוגרים).

אז כן, היו כמה סטטוסים (כמו שלי למשל) שדיברו על חודש המודעות לסרטן השד ועל כמה חשוב להיבדק. אפילו הפיצו ברשת את התמונה הזו:

(אפילו שפחות אהבתי את ה"חכמות מוזמנות לשתף")

לא כל פרסום הוא פרסום חיובי. כשמפרסמים מוצר או רעיון בדרך לא נכונה- זה רק גורם לזלזול. אף אחד לא יתייחס לרעיון שלך ברצינות, רק ידברו על הפרסום עצמו ולא על מהותו. ואכן, הבאזז סביב הקמפייין הזה הוא כמה הבנות טיפשות, ובואו נחטיף להן סטירה ונשלח אותן למטבח ואולי גם תתפשטו בדרך.

בנוסף, למי הקמפיין הזה אמור לפנות?

סרטן השד פוגע גם בנשים צעירות, ואפילו בגברים. אבל מי שבקבוצת הסיכון הכי גדולה הן נשים שחלו בעבר או שיש להן היסטוריה משפחתית של סרטן השד ונשים מעל גיל 40. נשים שיש להן את ההיסטוריה המשפחתית- בוודאי שאינן צריכות קמפיין כזה. אני מתארת לעצמי שהן מודעות למחלה. קהל היעד- הוא נשים מעל גיל 40. ונכון שלאמא שלי יש פייסבוק, אבל היא לא תבין ולא תתשתף במשחק הזה. לא עשיתי בדיקה סטטיסטית של העניין, אבל אני מתארת שרוב הנשים מעל גיל ה-40 הן כמו אמא שלי. אולי יש להן פייסבוק, אבל הן לא ישתתפו במשחק הזה, לא יבינו אותו ולא יבינו למה זה אמור לדבר אליהן.

אולי קהל היעד הוא הבנות (או אפילו בנים)  שישלחו את אמא להיבדק. אבל הקמפיין מפספס את מטרתו. כי כמו שכתבתי למעלה- כמעט ולא מדברים על סרטן השד ועל החשיבות בבדיקה ובגילוי מוקדם. כולם מתעסקים בקמפיין עצמו ולא במטרה שלו.

אז בחודש אוקטובר הבא, אל תשחקו במשחקים הטיפשיים האלו. תכתבו תכלס- כמו שאני כתבתי אתמול:

"חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. 1 מ-8 נשים תחלה בסרטן השד ושיעור התמותה מסרטן זה הוא גבוה. נשים יקרות, יש חשיבות רבה לגילוי מוקדם של המחלה בריפוי והחלמה, לכו להיבדק!"

מידע על סרטן השד.

יש לי הרבה מה לכתוב. הרבה נושאים, הרבה מחשבות ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.

לא טוב לי במקום העבודה. שעות העבודה שלי הן 11 בבוקר עד 20 בערב. אני מתעוררת בבוקר ויוצאת לעבודה וחוזרת בערב מותשת. גם הנסיעות (שעה ולעיתים שעה וחצי לכל כיוון) לא תורמות. אנשים חושבים שזה שאני מתחילה מאוחר זה כיף. אבל זה לא. כי לקום בשעה 9:00 או לקום בשעה 6:00/7:00 זה היינו הך בשבילי. גם בשעה 9:00 אני מתעוררת בקושי רב ובעיפות, כי חזרתי מאוחר, אז הלכתי גם לישון מאוחר יחסית. נוצר מצב שאין לי זמן לכלום, אם יש לי סידורים- אני צריכה לדאוג לעשות אותם לפני שעות העבודה. נוצר מצב שאני גם 15 שעות מחוץ לבית. אם אני צריכה לקבוע תור לרופא- זה תמיד חייב להיות על שעות העבודה. היה שבוע שהייתה לי גם שיננית וגם רופא נשים והרגשתי ממש לא נעים שאני צריכה פעמיים בשבוע לצאת מוקדם. או שכשהייתי מוזמנת לחתונות בהפרש של שבוע. שוב, הייתי צריכה לצאת מוקדם יחסית והרגשתי לא נעים. 

אולי זה נשמע כאילו אני בכיינית. מפונקת. אחת שלא רוצה לעבוד. אבל ראבק, אני רוצה שיהיו לי חיים!!! אין לי בעייה לקום מוקדם. אין לי בעייה לעבוד 9 שעות. אין לי בעייה להישאר אחרי שעות העבודה אם יש צורך. אני רוצה לעבוד, אני רוצה ליזום, אני רוצה להגדיל ראש. אבל אני גם רוצה שיהיו לי חיים מעבר לעבודה. אני רוצה ללכת לשיעורי פילאטיס ולא בשעות הבוקר המוקדמות כשיום עבודה ארוך לפניי. אני רוצה זמן לעשות סידורים. אני רוצה להסתובב בקניון. אני רוצה לשבת בבית ולקרוא ספר. אני רוצה להיפגש לקפה עם האחיות שלי, עם אמא שלי, עם חברות שלי. 

כשהשעון מתקרב לשעה 20- אני מתחילה להיות בלחץ. לא מעניין אותי כלום, אני רק חושבת איך בורחת כמה שיותר מהר, כי בשעות האלו כבר אין כמעט אוטובוסים. ולעיתים קורה שמתעכבים בעבודה. וזה אומר שאני יכולה גם להגיע הבייתה ב- 22.

העבודה עצמה מתחילה להתיש אותי. נמאס לי לעבוד עם לקוחות. אני יכולה לכתוב פוסט שלם על התנהגות בהמית של לקוחות. נכון שאצלנו זה קצת שונה, אבל לא חסרים אנשים מגעילים, רמאים, שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת. שאם הם שילמו- אז הם קנו גם אותי. אני כבר מותשת ואין לי סבלנות. אני גם נמצאת בלחץ תמידי.  אני לא ישנה טוב בלילה ואני עייפה, כל הזמן עייפה. חסרת אנרגיות. מותשת.

בתקופה האחרונה, לא עבר שבוע מבלי שבכיתי או הייתי על סף בכי. ואני בוכה בהיסטריה, ממש מתייפחת. תוקפות אותי תחושות רעות. של עצב, של ייאוש, של ריקנות, של כעס, של תסכול. ביום רביעי חגגתי יום הולדת 25. אפילו ביום ההולדת שלי הרגשתי כך ולא הפסקתי לבכות.

זה לא יכול להימשך ככה יותר. אני מרגישה שאני חייבת שינוי מהותי. אני כמהה לקצת אוויר. אני כמהה למשהו אחר, אפילו שאני לא יכולה לשים את הנקודה על מה זה ה"משהו האחר". התחלתי לחפש עבודה חדשה, אבל זה תהליך. אני שולחת קורות חיים, אבל בינתיים לא חוזרים אליי. אני יודעת שכמוני יש אלפים וזה עוד יותר מייאש.  אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפטר. אולי אם עוד הייתי גרה בבית של ההורים. אבל עכשיו זה בלתי אפשרי. אולי אם אני אמצא עבודה אחרת שבה יישאר לי גם זמן לעצמי- אני ארגיש יותר טוב.

אני צריכה חופשה. אני צריכה לאמץ חתול. אני צריכה למצוא משהו שיעורר אותי. אני צריכה למצוא את היצירתיות הכבויה שלי ולהוציא אותה החוצה. אני צריכה משהו לצפות לו. אני יודעת שהאושר טמון ברגעים הקטנים, אבל כמעט ולא נותרו לי רגעים קטנים. 

אני רוצה להפסיק להרגיש ככה.

"יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש. 

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו 

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו. 

 
וזה יבוא, אתה הרי יודע 
לא הכל יטלטל אותנו 
לא הכל יכה 
ומה שייפתח לנו 
מחכה"

ראש השנה זה החג שאני הכי אוהבת, אולי בגלל שנולדתי בו. הוא תמיד מתקשר לי לחילופי עונות, לרוחות קרירות של סתיו, להתחלות חדשות ולשינויים.

השיר למעלה, "מחכה" בביצוע של עידן רייכל שתמיד מרגש וגורם לי להצמטרר מתקשר לי גם לשינויים שיגיעו.

היו לי שנים לא טובות. שנים של דיכאון, של ייאוש, של קושי. שנים בהן נאכלתי מבפנים במקום לאכול. בעיקר שנים של חוסר אמונה בעצמי. וכמו שכתב עידן רייכל - "יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה... זה יבוא בטוח בעצמו"- הדברים החלו להשתנות. התחלתי להתמודד. התחלתי להתגבר ובעיקר להתבגר. הוכחתי לעצמי שאני חזקה ושגם מהנקודה הנמוכה ביותר, גם מהמצב הכי גדול של ההרס  העצמי- אפשר לצמוח הלאה.

השנה העברית האחרונה הייתה שנה טובה. קרו לי בה הרבה שינויים משמעותיים וטובים. התחלתי שנה אחרונה באוניברסיטה וגם סיימתי אותה. בשבוע האחרון הגשתי את הסמינר האחרון לתואר ואפשר לומר שאני בעלת תואר ראשון. התחלתי עבודה חדשה ואפילו זכיתי לקידום. עברתי לגור עם הבן זוג שלי. הגעתי להרבה תובנות ומסקנות. היו לי הרבה ימים טובים, ימים של חיוכים ושל שמחה. למדתי ליהנות מהדברים הקטנים והפשוטים. ובעיקר- למדתי לאהוב את עצמי קצת יותר. להעריך את עצמי קצת יותר. לפתח קצת יותר ביטחון עצמי ואסרטיביות. אני יכולה לומר שהגשמתי את המטרות שהצבתי לעצמי. שאני סוף סוף יודעת מי אני ומה אני רוצה מחיי.

אני לא יודעת מה יקרה בשנה הבאה.

אני מקווה שהדברים הטובים ימשיכו. שאני אצליח להתמודד עם הדברים הפחות טובים. שיגיעו השינויים וייפתחו לי עוד דלתות. 

אני מקדישה את השיר הזה לעצמי. מה שייפתח לי מחכה.

שנה טובה וחג שמח.

שבוע שעבר הייתי בחופשה בצפון. אני והבן זוג, יחד עם עוד זוג חברים.

הצימר ששהינו בו היה מקסים, באחד מהיישובים בגליל המערבי. הכל ירוק ושקט, שומעים רק את התרנגולות מהלול. זה מתחם של 6 יחידות עם בריכה. הבקתות היו מאוד נחמדות ומרווחות, עשויות מעץ. מה שקצת הפריע לי שהן היו חשוכות.

אחרי שהגענו והתארגנו קצת, קפצנו לבריכה. זו לא ממש בריכה מובנית, אלא בריכה שקונים ושמים בחצר, אבל בכל זאת היא הייתה דיי גדולה והיה אפשר לעמוד בה. אחרי שמיצינו את עניין הבריכה, הלכנו למתחם של הסאונה והג'קוזי. ישבנו קצת בסאונה ולצערנו הרב הג'קוזי הגדול היה סגור. אז לא ויתרנו, ונכנסו ארבעתנו לג'קוזי שבאחד החדרים! כן, זה היה צפוף והזוי, אבל משעשע.

אחרי ארוחת ערב שכללה סטייקים ופירה, החלטנו לשבת עוד קצת בג'קוזי ואחר כך לראות סרט- "מחוברים לחיים". האמת שהשילוב של בטן שבעה , מיטה, שמיכה ומזגן גרם לי לנמנמם ואפילו קצת נרדמתי במהלך הסרט, אבל לא רציתי לוותר. זה סרט מקסים, מרגש ומצחיק. לרוב אני לא חובבת סרטים זרים, אבל אני ממליצה עליו בחום!

למחרת בבוקר אני והבן זוג נכנסו לבד לג'קוזי. כן, החלטנו למצות את העניין עד תום. לא היה לנו הרבה זמן, כי הזמנו ארוחת בוקר. החלטנו בסופו של דבר להזמין, כי למי יש כוח לקום ולהתחיל להכין. הגיעה ארוחת בוקר ממש מפוצצת: מיץ תפוזים, שני סוגי סלטי ירקות ועוד כמה סלטים, לחמניות, כמה סוגים של גבינות, קיש, חומוס, טחינה, חביתות וכמה מאפים. (כשאני חושבת על זה אני נהיית רעבה). אחרי הארוחה שוב ביקרנו בבריכה ואז הלכנו לסדר את הכל ולהתארגן.

אחרי שעזבנו את הצימר שמנו פעמינו לטיול טרקטורונים. אני כמובן עדיין לא כשירה לנהוג (וגם אם כבר היה לי רישיון- אני לא חושבת שהייתי מצליחה להתמודד עם הדבר הזה). הבן זוג נהג בשיא ההתלהבות ואני צרחתי מאחוריו שייסע לאט. אבל היה כיף! אחרי הטיול היינו מלאים בחול ואבק.  אני חושבת שאפילו בטירונות לא הייתי כזו ג'יפה.

חזרנו הבייתה עייפים ומרוצים. היה כיף לחזור לבית מסודר ומדיף ריח של ניקיון. נכנסתי למקלחת וקרצפתי את עצמי ברמות מטורפות!

לסיכום, היה טיול מהנה ביותר. היה כיף לפרוק קצת מתחים ולחצים, הייתי זקוקה לחופשה הזו.

היה כיף לנשום קצת אוויר. ישבתי בבוקר על המרפסת וחשבתי שאולי אני זקוקה לשינוי. לפעמים מתחשק לי לעבור לאיזה מקום שקט ומבודד, בלי יותר מדיי רעש של כבישים ומכוניות ונוף עירוני. לפעמים מתחשק לי עבודה אחרת, אולי קצת יותר יצירתית ועם קצת פחות לחץ, לצאת מהחצאיות המחוייטות ולרדת מהעקבים הגבוהים. למרות שאני חווה הרבה שינויים בזמן האחרון, אני מרגישה צורך בשינוי קצת יותר מהותי.

אוטוטו אוגוסט נגמר.

ספטמבר שמח לכולם.