היום לפני 10 שנים בדיוק התגייסתי לצה"ל. ארבעה שבועות טירונות בבסיס ניצנים, ולאחר מכן שירות של שנה ו-10 חודשים בעתלית, בחיל הים.

לפני שבועיים הייתי חולה והיה לי קצת משעמם, אז התחלתי לחזור ולקרוא בארכיון שנים אחורה, על תקופת הצבא, והבנתי כמה לא יציבה ולא בריאה נפשית הייתי אז. אבל עברתי את זה.

אפשר לומר שזו הייתה תקופה מעצבת, אבל לא הייתי מוכנה לחזור עליה שוב. למרות שאני מאוד בנאדם של מסגרות, זו מסגרת לא פשוטה ודיי קשה - שאילצה אותי להתמודד. היו ימים מאוד לא טובים (וזה לאו דווקא בגלל הצבא, אלא בגלל שהייתי מדוכאת ומרעיבה את עצמי במסגרת של צבא), אבל היו ימים טובים, חוויות כיפיות,  טיולים, צחוקים ולא מעט אנשים שלזמן מה נכנסו לי ללב והיו חלק משמעותי מחיי.

כשהשתחררתי- יצאתי עם הרגשה שכן תרמתי את תרומתי הצנועה למערכת.

כמה אנקדוטות ודברים שלמדתי בצה"ל:

1. למדתי שבצבא לא "הולכים" אלא "נעים". ואני נעתי ממקום למקום חסרת דיגום מוחלט, אבל מה שכן - בתיק היה לי קבוע פק"ל כיסים מלא - ת.א, גז מדמיע ופנקס שבי. לא שממש ידעתי איך להשתמש  בהם, ועד היום פנקס שבי נשמע לי כמו דבר מטומטם למדיי - הרי אם היו חוטפים אותי, זה לא ממש היה מעניין את חוטפיי הפנקס שבי שלי.

2. הפעם הראשונה בחיים שלי שהתעלפתי - הייתה בבוקר הראשון של הטירונות.  היה לנו מסדר עם סמלת המחלקה, והתחלתי להרגיש ממש ממש לא טוב ולראות שחור. אבל בגלל שאני ביישנית וגם לא ידעתי איך להתנהג - לא אמרתי כלום וחיכיתי שזה יעבור. זה נגמר בזה שהתעלפתי על הפרצוף ופתחתי את הסנטר. כולן היו בהלם- כולל המפקדות - ואף אחת מהן אפילו לא ניגשה אליי! רק אחת החיילות באה לעזור לי לקום. זה נגמר בפינוי לבי"ח ברזילי, תפירה של הסנטר וחמישה גימלים. הצלקת כבר דיי נעלמה לי - אבל אהבתי לספר שהיא תוצאה של השירות הצבאי שלי.

3. למדתי להסתער על הרכבת ואיך לעלות על אזרחי בשתי דקות בתא שירותים של תחנת רכבת ת"א מרכז.

4. פתרתי המון המון תשחצים. כל בוקר הייתי קוראת עיתון, בימי חמישי היה גם את "במחנה". גם קראתי המון המון ספרים - הייתי קוראת במשרד כדי להעביר את הזמן כשהיה משעמם, והייתי קוראת גם בזמן השמירות. כן, כן, לשמירה הייתי עולה קבוע עם ספר (או שניים), טלפון ואמ.פי.שלוש (ענתיקה!). הייתה איזה פעם אחת שמישהי (או מישהו?) השאירה "לאישה" בעמדה - וישבתי וקראתי כל כתבה וכתבה, רק כדי להעביר את הזמן. אף פעם לא תפסו אותי.

5.  למדתי בתיאוריה איך יורים ב-M16. בפועל, עשיתי פעמיים בחיים שלי מטווחים עם התקף חרדה מטורף ובעיניים עצומות. ככה שפגעתי במטרות של כולן, רק לא שלי. הייתי יושבת עם הנשק עליי בשמירה ותהיתי לעצמי מי המפגר שחושב שאני באמת כשירה להשתמש בנשק ולהגן על הבסיס. הרי אם מחבל היה מחליט לתקוף את הבסיס - סביר להניח שהייתי בוהה בו בהלם.

6. היה לי לוח פז"מ. והייתי קוראת גיליונות של "ג'ובניק "- עיתון הג'ובניקים, שרץ איזה תקופה במייל הצבאי.

7. למדתי שאקמול זו התרופה האולטימטיבית לכל דבר - לכאבי ראש, קלקולי קיבה, יד קטועה, דלקת קרום המוח, פצע ירי. וגם שהסבון הירוק של "קלין" מנקה את הכל!

8. אגב ניקיון, נכון כולם חושבים כמה בנות הן נקיות ואסתטיות? אז בצבא למדתי שממש ממש לא. אני לא אתאר את הזוועות שראיתי בשירותים ובמקלחות. בנות! את הצרכים עושים בתוך האסלה! ואת הפדים המשומשים שלכן עוטפים היטב וזורקים לפח!

9. במשרד שלי היה את הנוף הכי יפה בבסיס. ואחד הדברים שהכי אהבתי - להסתכל על הים, בעיקר בזמן שיורד גשם.

10. כל השירות של סגרתי סה"כ 4 שבתות. אחת בטירונות, ועוד שלוש בבסיס כחלק מתורנות מיותרת של "נכס לאומי".

11. מעיל הדובון הצה"לי. נראיתי בו כמו ילדה שניסתה ללבוש בגד של אבא שלה - אבל המעיל הזה הוא פריט הלבוש הכי מחמם שהומצא אי פעם.

12. יש לי לא מעט מזכרות שאני שומרת עליהן עד היום, כולל את כל המכתבים והשטויות שאי פעם כתבו לי בצבא ותליתי בגאון על הלוח שעם. אגב, עד היום אני לא נפרדת מהחולצות של הצבא וישנה איתן בכיף ואני מצטערת שלא שמרתי על המדים הלבנים (והמהממים שלי!). הנה מדגם מייצג של המזכרות שלי:

ביוני 2006 הייתי חיילת צעירה ומניתי חמישה חודשים בצבא ההגנה לישראל. אני זוכרת שישבתי במשרד בחוסר מעש ושתיתי עם מיכל ומיכל קפה. לא הרבה אחרי זה, התחילו שמועות שנחטף חייל. אני זוכרת שהדלקנו את הטלוויזיה והסתכלנו בחדשות. הייתי אז תמימה והאמנתי שבטח תכף הצבא ייצא למבצע וישחרר אותו.

כמה שבועות אחרי זה, הודיעו שנחטפו עוד שני חיילי מילואים, אחד מהם גר בעיר שלי. בינתיים גם הספיקו להחזיר את הגופות שלהם ואני זוכרת שהייתי אז במשמרת ב"הוט" ואחד הלקוחות התרגז שנדפק לו הממיר. הוא אמר שלא היה לו אכפת, אבל דווקא עכשיו, ביום הזה, הוא רוצה לראות טלוויזיה. הודיתי בכנות שגם אני הייתי מעדיפה לשבת מול הטלווזיה, אבל אני עוברת מדיי כמה דקות מול הטלוויזיה במוקד ובאמת שאין מה לראות.

 עם חטיפת החיילים פחות או יותר הגיעו גם הקטיושות ואחותי הקטנה הייתה בלחץ והיסטריה שהקטיושות יגיעו גם לחיפה והקריות. אני זוכרת שזה היה יום שישי בערב וצחקתי עליה. אמרתי לה שאין מצב שהקטיושות יגיעו הנה.

כמה ימים אחרי זה הייתי בבסיס בעתלית והלכתי לקחת עיתון ושמעתי בומים מוזרים. הגעתי למשרד והילה הייתה שם, בוהה בחלון וניסינו להבין מה זה הרעש הזה. כמה דקות אחרי זה הבנו שאלו קטיושות והן הרבה יותר קרובות אלינו. ישבנו רוב היום מול הטלוויזיה וקלטנו שנפלו קטיושות גם בחיפה והרגו שמונה אנשים וגם בקריות. אני זוכרת שניסיתי להתקשר לאחותי וכל הקווים נפלו, אבל איכשהו המטכ"לי עבר והצלחתי להתקשר. היא הייתה בהיסטריה מוחלטת ואני ניסיתי להרגיע אותה. וככה התחילה מלחמת לבנון השנייה. למדנו לחיות עם רוטינת האזעקות, אפילו ברחנו מהבית לשבוע. נפלה אפילו קטיושה ליד הבית שלי. מהמשרד שלי הייתה התצפית הכי טובה לקטיושות שנופלות על חיפה ולתוך הים.

נגמה המלחמה. קיבלתי רב"ט, סמל ואות מלחמה. עשיתי אינספור שמירות. המפקדים שלי התחלפו. היו גם טיולים וימי כיף, שגרה משביזה ושגרה נעימה ומבורכת, ימים של לחץ וימים של אקשן. שיפצו את המשרד. הכרתי הרבה אנשים. הייתי בלוויה צבאית. החברים הטובים השתחררו. השתחררתי גם אני.

החלפתי ארבעה וחצי מקומות עבודה. ביום שישי תהייה המשמרת האחרונה במקום העבודה הנוכחי שלי ואני אתחיל באופן רשמי את מקום העבודה החמישי שלי כשגלעד שליט יהיה כבר בבית.

עשיתי פסיכומטרי פעמיים. עשיתי שנה מכינה. התחלתי ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה ואני תכף מתחילה את השנה השלישית והאחרונה.

היה לי קשר רציני וארוך שנמשך שלוש שנים. בפעם הראשונה אני נפרדתי ממישהו. התחלתי עוד קשר רציני וכנראה גם האחרון. בין לבין הספקתי להתאהב, להתאכזב, להישבר לי הלב. לשבור את הלב לאחרים. לצאת לדייטים. התנשקתי עם עוד 18 אנשים.

החברים שלי גם הספיקו להשתחרר. חלקם כבר מסיימים את התואר. אנשים מהשכבה שלי עשו את הטיול הגדול בדרום אמריקה או המזרח הרחוק. שתי חברות טובות שלי מתחתנות בקרוב.

אחות אחת סיימה תיכון. התגייסה. עברה לעשות שירות לאומי. השתחררה. עברה לא מזמן לת"א.

אחות שנייה סיימה חטיבת ביניים, התחילה ללמוד בתיכון  וגם סיימה אותו. לא מזמן היא התגייסה.

כל אחת משתי הבנות דודות שלי ילדה שני ילדים.

לא טיילתי בחו"ל, אבל טיילתי בארץ. אני חולמת על טיול גדול באירופה או להסתפק באמסטרדם וברלין. עשיתי עוד קעקוע. קראתי מאות של ספרים. הרווחתי כסף וגם בזבזתי אותו. זרקתי המון בגדים. שיניתי כמה פעמים סגנון לבוש. החלפתי פעמיים מכשיר סלולרי. החלפתי כמה צבעים בשיער. השמנתי ורזיתי. שיניתי כמה וכמה פעמים את העיצוב של החדר. כתבתי מאות של פוסטים. קנו לי שני מחשבים ניידים. קיבלתי הרבה מתנות. הכרתי הרבה מאוד אנשים. חלקם כבר לא חלק מהחיים שלי יותר. החלפתי כמה פעמים את החוג החברתי שלי. חגגתי שישה ימי הולדת. השתכרתי למוות כמה וכמה פעמים. חגגתי בפאבים בחיפה, בקריות, בת"א ובירושלים. התחלתי ללמוד נהיגה. הייתה לי חתולה שהייתה כמו החיית מחמד שלי והיא הלכה לעולמה. יש עוד חתולים. אחד מהם נכנס לליבי באופן מיוחד. הייתי בהפגנה אחת. פתחתי פייסבוק.

שמחתי, בכיתי, צחקתי, התאכזבתי, התבאסתי, הייתי בדיכאון, הייתי בטיפול, הוחמאתי, החמאתי, התרגשתי, הייתי גאה בעצמי. עברתי כל כך הרבה חוויות. חלקן טובות וחלקן פחות. ובעיקר- התבגרתי והשתניתי.

אני לא אותה הבחורה שהייתי ביוני 2006.  בכל זאת, עברו חמש שנים וקצת.

אתמול באופן כללי, היה לי יום טוב. רכשתי מכשיר סלולרי חדש, ביקרתי עם החבר בספא, סגרנו צימר והזמנו טייק אוואי מהמסעדה האהובה עלינו. אבל הדבר הכי משמח והכי מרגש- לשבת מול הטלוויזיה ולקלוט שמחזירים את גלעד שליט הבייתה.

יש לנו מנהג כזה, בכל ראש השנה לכתוב ברכות לשנה החדשה ולקרוא את הברכות של השנה הקודמת. כמעט כולנו מאחלים שגלעד שליט יחזור הבייתה ויחגוג את ראש השנה עם הוריו. תמיד כשאנחנו מרימים לחיים אנחנו מוסיפים שגלעד שליט יחזור הבייתה בשלום, אמן.

אבל כשעברו השנים, היה קשה יותר ויותר להאמין שזה אכן יקרה. ופתאום, שאתמול, הודיעו שיש עסקה, עברו בי צמרמורות של התרגשות.

אני לא מכירה את גלעד שליט. לא מכירה את משפחתו. אני לא פעילה במטה. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עבר ועובר ויעבור עליו או על הוריו. תוהה מה עדיף- בן בשבי או בן בארון. אבל גלעד שליט בקלות היה יכול להיות מישהו אחר. מישהו שאני כן מכירה. מישהו שאני אוהבת. מישהו מהמשפחה.

אין ספק שהמחיר יקר. אבל חיים של חייל לא שווים את זה?

הלב שלי גם עם המשפחות השכולות. מי אני שאשפוט משפחה שכולה, מי אני שאבין את כאביה (אפילו שגם אני ממשפחה שכולה, אבל אח של סבתא נפל בזמן שירותו הצבאי ונכון שאין הבדל בין כאב לכאב, אבל הנסיבות שונות). אני מבינה את רצונם לנקמה, לצדק. אבל הטרורסיטים האלו חיים נהדר בכלא הישראלי ואנחנו משלמים על זה מכספי המיסים. הם חיים הרבה יותר ממה שחיים האנשים בעזה או אפילו חלק מהאנשים במדינת ישראל.

שום דבר, שום דבר לא יחזיר את אלו שנרצחו בפיגועים לחיים. ומנגד- יש חיים של חייל שכן אפשר להציל.

אני זוכרת שהייתה את הצעדה של משפחת שליט והמטה ומנגד עמדו משפחות שכולות שהתנגדו לצעדה. אני זוכרת שכתב טלוויזיה שאל אב שכול: "ומה אם זה היה הבן שלך בשבי?". אז אותו אב שכול אמר: "אם זה היה הבן שלי, מצידי שיתנו להם הכל. מצידי שיתנו להם גם את תל אביב". וזה אומר, דרשני.

טרוריסטים ומחבלים באים והולכים. זה לא שבלעדי האסירים אין פיגועים. יש. זה לא שמישהו מחכה להם לעשות או לתכנן פיגוע. ואני רוצה להאמין שהמדינה וצה"ל מספיק חזקים והפיקו לקחים.

גלעד שליט הוא חייל של מדינת ישראל, המדינה שלחה אותו ולכן היא מחוייבת להחזיר אותו. הוא לא איזה סוחר סמים שיצא לסגור עסקה. 

יש כאלו שאומרים שכל חייל צריך בחשבון שהוא עלול להיהרג או ליפול בשבי. זו גישה טיפשית ואני לא מבינה אותה. חוק גיוס הוא חובה! אף אחד לא שואל אותך אם להתגייס או לא. זה החוק במדינת ישראל ולא כולם רוצים להתחמק ולעבור על החוק. ולא כל היחידות הן התנדבותיות. אם יש לך פרופיל מתאים, אתה הולך לקרבי. זהו, אין דיון. (כמובן שיש מקרים יוצאים מהכלל וכו' וכו'). תקנו אותי אם אני טועה. אז לפי הגישה הזו, אם מישהו לא רוצה להילקח בשבי או להיהרג (יש מישהו שרוצה? שזה מתאים לו?) אז שלא יתגייס. ואז? מי כן יתגייס?

אני מחכה לרגע הזה, לשבת בציפייה דרוכה מול הטלוויזיה, לראות את ההורים של גלעד זוכים לחבק אותו. 

ושבו בנים לגבולם.

היום סיימתי את שירותי הצבאי, לאחר שנה ו-11 חודשים, בתור פקידת לשכתו של מפקד בית הספר ללוחמים בשייטת 13 (או בקיצור מפל"ג הדרכה).

אז הסתובבתי לי בבסיס על אזרחי וכולם, אפילו כאלו שאני לא מכירה אמרו לי מזל טוב ו"איזה כיף לך".

עשיתי היום את השתייה, ובאו הרבה אנשים, וזה היה כיף.

המפקדים שלי נתנו לי מחמאות, וממש התרגשתי והייתי קצת נבוכה.

לחברות הקרובות שלי הבאתי מתנות, הכנתי לכל אחת כוס לקפה, ובפנים שמתי כל מיני שוקולדים ושקיות תה בטעמים, וכתבתי לכל אחת מכתב, ואת הכל עטפתי בצלופן, וזה יצא מקסים וכולן התלהבו.

למפקד הישיר שלי קניתי ספר, וכתבתי גם לו ברכה, והוא מאוד התרגש, ואני חושבת שהיו לו דמעות בעיניים, והוא אמר שבשביל דברים כאלו שווה להיות בצבא.

גם אני קיבלתי מתנות- ספר ועגילים, וחוץ מזה כתבו לי ברכות ושתי חברות שלי אמרו שהן יביאו לי משהו שהן מכינות.

ההרגשה מוזרה להיות אזרחית שוב (סליחה, מזה לשלם ברכבת?!), וכשגזרו לי את החוגר הזלתי כמה דמעות.

מצב אחד אני שמחה, אבל יש מין צביטה בלב, של עצב.

הטירונות

את הטירונות עשיתי בבט"ר ניצנים, פלוגה ו', מחלקה 3 (כבוד!). טירונות זה בעצם ניסוי, מכניסים בנות שלא מכירות אחת את השנייה, מכל שכבות האוכלוסייה, ופשוט מכניסים אותן לסיר לחץ.

(חוויות: 1,2,3)

אני חושבת שבטירונות קלטתי בדרך קשה, שצריך להסתדר לבד. שזו רק את, שצריכה עכשיו להסתדר.

למזלי הטוב, עשיתי טירונות עם בנות מקסימות. עשיתי טירונות כלל צה"לית, והיה לי מזל, כי באמת היו בנות איכותיות, הדוגמא הכי טובה היא שלא היה אף מקרה גניבה אחד, שזה דבר שמאוד נפוץ בצבא.

היינו שם אחת בשביל השנייה, ונשארתי בקשר טוב עם הבנות מהאוהל.

היו מטווחים, מטבחים, שמירות והאמת שרוב הזמן אספנו עלים מהרצפה, למרות שאין בזה תכלית, כי גם ככה העלים ימשיכו לנשור מהעצים.

הטירונות הייתה תקופת הג'יפה שלי. מבחורה שמאוד מקפידה על טיפוח, גיליתי מה זה לעשות מקלחת פעם ביומיים (מחוסר זמן וגם מבושה להתקלח ליד כולן). אני חושבת שאני לא אדרדר לשום מצב ג'יפתי יותר אי פעם בחיים שלי.

אבל זו הייתה חוויה.

להשמין בצבא

בצבא עליתי שמונה קילו (והספקתי לרדת בינתיים שניים). אין מה לעשות, כמעט כל הבנות מעלות במשקל, ומי שאומר אחרת- משקר. כתוצאה משעמום, מישיבה במשרד במשך שעות ארוכות, מעצבים, מתסכול, מאוכל לא בריא ומאכילה לא מסודרת.

האמת, שגם אחרי שעליתי את המשקל הזה, נשארתי רזה יחסית. אני חושבת שאני נראית טוב עכשיו (יש לי ציצים!) ואני לא צריכה להיות שדופה כי זה לא נשי ולא סקסי. אז אני לא מידה 36. אז אני 38-40. אפשר לחשוב.

הרפואה בצה"ל

הרופאים בצה"ל כנראה סבורים שבבקו"ם את מקבלת חיסון נגד כל המחלות האפשריות, ואין מצב שאת חולה. אף פעם. את יכולה לשבור את היד, לקבל התקף לב ולפתוח את הראש, אבל אם אין לך חום- את בריאה. ואם ממש רע לך- קחי אקמול. זאת התרופה שלהם להכל. זה תמיד שיגע אותי.

המדים

אבוי! תודה לאל שאני לא צריכה ללבוש שוב את הזוועה הזאת. מזיעים בטירוף בקיץ, קופאים למוות בחורף, וסתם גוף שנראה מעוות באופן כללי.

"אני לא רוצה להיות פקידה"

אני שומעת הרבה בנות וחיילות שאומרות "אני לא רוצה להיות פקידה, מה אני, מפגרת?" אז קודם כל, למען יבינו כולם- רוב התפקידים של הבנות הם ישיבה במשרד. התעסקות עם ניירת, טלפונים, הזנות נתונים למחשב. עבודה פקידותית.  אז גם אם מש"קית שלישות או אנערף, את פקידה במשרד שלישות.

דבר שני, אני לא טיפשה בהחלט. אני הייתי פקידה, וניהלתי לו"ז וסדר יום של קצינים בכירים, לוחמים ביחידה מובחרת. אני אמרתי להם מתי לקום בבוקר ומתי ללכת הביתה.

כל פעולה שהיא, כל אימון, כל יציאה לפעילות מבצעית- כל דבר שצריך לקרות בצבא- קורה לאחר שעושים עליו דיון. אם לא תהייה פקידה שתיקח את הדיון ותדאג להעביר אותו הלאה- לא יקרה כלום. אם הפקידה לא תדע לזמן את האנשים הרלוונטיים לדיונים ולדאוג שהם יגיעו- שום דבר לא ייצא לפועל.

ברגע שלו"ז לא פועל כמו שצריך- זה משפיע על הכל.

אם לא יוצג אימון- לא יהיה אימון.

אם לא ידונו על מנהלות לגיבוש- הגיבוש לא יעבוד כמו שצריך, או יותר גרוע- לא יעבוד בכלל.

אם אני לא אדאג שהמפקד שלי יילך לדיון על פעילות מבצעית- הפעילות לא תצא לפועל.

לקח גם לי קצת זמן להבין את זה, אבל העיקר שהבנתי.

היום מפקדים, בעיקר בדרגות בכירות, רוצים בחורה שתהייה אחראית, שתדע לנהל עניינים ושהם יוכלו לסמוך עליה.

כל תפקיד בצבא הוא חשוב, ויש לאנשים נטייה לזלזל בתפקידים שהם כביכול "קטנים" ו"לא משמעותיים" ולצערי זה בא גם מתוך הצבא, אבל כל אחד הוא חשוב, וכל אחד תורם למערכת בדרכו.

כי את כל אחד צריך.

אני לא חושבת שתרמתי פחות. אני חושבת שעשיתי את מה שצבא רצה שאני אעשה בשבילו. ועשיתי את זה בדרך הטובה ביותר.

ועוד מילה על משתמטים

אני חושבת שהעליהום על המשתמטים היה מוגזם מדיי. יש אנשים שלא משרתים בצבא כי הצבא לא רוצה אותם. כל הפטוריסטים למיניהם- קיבלו את פרופיל 21 כחוק, לפי מה שצבא קבע.

אני חושבת שכל הקמפיין הזה היה מוגזם.

גם כי הצבא שחרר אותם, גם כי היום אנשים שואלים שאלות וזה לא נראה להם שחיילים חטופים ואף אחד לא דואג להחזיר אותם הבייתה וזה גם לא נראה שחרדים לא משרתים בצבא, למרות שהם אזרחים וחיים על חשבון המדינה.

ואני חושבת שכל מי שיש לו בעיה נפשית חמורה שתמנע ממנו לשרת בצבא- צריך להביא מספיק חוות דעת מפסיכולוג ופסיכיאטר אזרחי- שמטפלים בו, כי לפי ההגיון, מי שיש לו מחלת נפש כלשהי חייב להיות מטופל ע"י גורמים אלו.

בדיוק היום קראתי כתבה, שאליעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש, רוצה לקחת תשלומי משפחה מחיילים עורפיים עניים, ואולי לא לגייס אותם בכלל. זה ממש יגביר את המוטיבציה. סליחה, לא כולם יכולים להיות קרביים ויש גם חיילים בעורף- שהצבא צריך אותם גם.

הצבא צריך לבדוק את עצמו קודם כל, ואז לבוא בטענות.

אבל כן, מציק לי שיש אנשים שבוחרים לא להתגייס. אני לא רציתי ללכת לצבא, הלכתי לצבא כי זה מה שצריך לעשות. אין לנו ברירה, אנחנו מוקפים אוייבים, והצבא זה מה שמגן עלינו. חובת הגיוס היא על כולם.

וכמו שאני נתתי שנתיים מהחיים שלי, ככה אני מצפה שכולם יעשו. כל אחד יכול לתרום בדרכו שלו.

צבא לא מתאים לאף אחד. אף אחד לא רוצה ללבוש מדים, אף אחד לא רוצה שיגידו לו מה לעשות, אף אחד לא רוצה להרוויח משכורת שלא מכסה כלום.

אבל אין ברירה.

אני מאותם אנשים שכנראה לא היו מתגייסים. אנורקסיות זה הדבר האחרון שהצבא רוצה. אבל הנה, עשיתי את זה.

מה שלא הורג מחשל. וצבא יותר מחשל מאשר הורג.

אז לסיכום

אז את רוב זמני בצבא העברתי בבסיס מבצעי, שהכל יכול לקרות בו, מהרגע להרגע. הפיצוי הוא שיש לנו בסיס יפהפה על הים, ומחלון משרדי נשקף נוף מדהים.

אם שמעתם בחדשות על פעולה של יחידה מובחרת, יש סיכוי טוב שזה היינו אנחנו. ואני אומרת "אנחנו" כי היינו יחידה קטנה, וכי כל אחד, תרם למאמץ. אבל סביר להניח שלא שמעתם על אף פעולה של הקומנדו הימי, מאחר ומדובר ביחידה מסווגת, ועל כן, למרות שראיתי ושמעתי והייתי עדה לדברים- לא אוכל לפרט יותר מדיי.

אבל מה שכן, בכל פעולה, הייתי מלאת גאווה. ראיתי אלפי סרטי תדמית- סרטי רעל, וכל פעם הייתי גאה מחדש.

אז, הייתי חיילת בזמן המלחמה וקיבלתי את אות מלחמת לבנון השנייה, לצערי הרב נכחתי בהלוויה צבאית, של דוד רובין ז"ל, שהיה חניך שלנו, שנרצח בדם קר ע"י מחבלים, וזו הייתה אחת החוויות הקשות ביותר.

עשיתי אינספור שמירות (ציוד חובה לשמירה- ספר, סלולרי ואמפי שלוש).

חיכיתי הרבה זמן לרכבות,

ויריתי בנשק- עם עיניים עצומות.

חזרתי כמעט כל יום הבייתה בטווח שעות שנע בין 18:00 ל- 23:00.

ברחתי מהרס"ר, שנאתי את השוטרים הצבאיים (למרות שמעולם לא נתקלתי בהם).

עשיתי שבת אחת בטירונות ועוד שלוש בסדיר, נשפטתי פעמיים- על דיגום ועל איבוד חוגר, וקיבלתי ריתוקון- שלושה ימים שהומתקו ליומיים.

מעולם לא נעתי מדוגמת. כי בצבא אתה לא הולך, אתה נע.

לא תמיד היה לי קל. היו הרבה תקופות קשות. היו ימים שבקושי יכולתי לקום מהמיטה מרוב דיכאון. היו פעמים שרציתי כבר לסיים עם זה.

אבל לא וויתרתי לעצמי.

החלטתי שאני לא יכולה לברוח כל פעם שקשה. שאני לא יכולה לעשות באלגן ולתת למישהו אחר לנקות אחריי. שזאת רק אני, ואני זו שצריכה להתמודד עם דברים.

מה שחשוב זה לא התפקיד, זה מי שאיתך.

ובהחלט הייתה אווירה. היו הרבה טיולים וצחוקים ושטויות. לשמחתי, שירתי עם אנשים טובים, ולמרות שלא תמיד הסתדרתי עם כולם- היו לי את החברות שלי, והיו את החוויות הטובות, שאותן אני מעדיפה לזכור.

והרווחתי.

למדתי איך להסתדר עם כל דבר. להסתדר שצריך לחזור ביום חמישי בלילה הביתה (מהבסיס אפשר לצאת אל ורק עם רכב, ורכבת מעתלית, שזה איפה שהבסיס נמצא- יש פעם בשעה) אז הולכים ללוחמים ושואלים אותם אם אפשר טרמפ. להסתדר עם נסיעות, לרוץ לתפוס את הרכבת.

לדעת לקחת אחריות.

למדתי שצריך לקום בבוקר, גם כשלא בא.

למדתי להיפתח קצת יותר לאנשים.

למדתי איך מדברים בטלפון(תמיד שנאתי את זה, לעשות כל מיני טלפונים של "סידורים"), איך עובדים בלחץ, איך מדברים גם לקצינים בכירים, בלי להתבייש.

אני יודעת איך להשיג כל מספר טלפון שבעולם.

הבנתי שזה בסדר לקבל עזרה כשצריך, והייתי בטיפול אצל קב"ן, והשמיים לא נפלו.

הצלחתי לקרוא אינספור ספרים ולפתור מאות תשחצים.

גיליתי שאפשר למצוא בכל דבר, גם הכי קטן שבעולם, סיפוק. וכן, היו פעמים שהלו"ז היה מבולגן ותיקתקתי אותו בעשר דקות, גם כשזה בסוף השבוע שהלו"ז כבר סגור, להשיג מספרי טלפון קשים להשגה ולסיים להודיע על דיון רב משתתפים- מהדברים האלו קיבלתי סיפוק.

והרווח הכי גדול שלי- החבר שלי, האהבה הענקית שלי- שאם לא הייתי הולכת לצבא, לא הייתי זוכה להכיר לעולם.

מסתיימת לה תקופה, עוד פרק חשוב.

מעכשיו, מתחילים החיים האמיתיים.

הסוף שבוע שעבר היה מאוד קשה מבחינתי.

אחד משני החיילים שנרצח בפיגוע ירי ביום שישי בנחל תלם, דוד רובין, הוא מהיחידה שלי.

יותר נכון, הוא בפלגה שלי, חניך.

המפקדים שלי, הם המפקדים שלו. המפקד צוות שלו, זה אדם שאיתו אני עובדת בצמוד.

לא הכרתי אותו אישית, אבל הכרתי אותו בפנים.

קיבלתי את ההודעה ביום שישי ב-17:00 אחה"צ. מאותו רגע, פשוט התחלתי לבכות ולא הפסקתי.

לא היה לי חשק לכלום, והיה לי מאוד קשה.

מאוד קשה הייתה לי המחשבה שהוא נרצח. בדם קר. מנחמת אותי העובדה שהוא לא ויתר, שהוא הגיב, שהוא נלחם, שהוא לפחות הרג את אחד מהמחבלים.

אתמול בלילה הייתי בהלוויה, בהר הרצל בירושלים.

לא חשבתי שבמהלך השירות שלי, אני אהיה בהלוויה של חייל. חייל מהיחידה, מהפלגה.

לא ממש ידעתי איך אני הולכת להתמודד עם זה, זה הדבר הכי נורא לראות הורים קוברים את הילדים שלהם. תמיד הייתה לי איזשהי מחשבה בראש, שאם אני אלך להלוויה זו תהייה הלוויה של אדם מבוגר, שנפטר בשיבה טובה.

לא של חייל.

לא של חניך שלנו.

בלי מטחי כבוד.

בלי הורים שמתייפחים על הקבר של הבן שלהם, ומבקשים סליחה ומחילה.

היו מאות של אנשים שבאו לחלוק כבוד אחרון.

כמעט כל היחידה שלי הייתה, כולל אנשים שהשתחררו.

זה פשוט... נורא.

זה לא נתפס בעיניי, לא נראה לי הגיוני כל העניין הזה.

אני מרגישה רע, ואנשים פשוט מסתובבים עם עיניים נפוחות וחוסר מצב רוח.

אני מקווה שהצוות שלו, יהיו חזקים. שהם ימשיכו הלאה, ובכל פעולה שלהם, הם יעשו אותה הכי טוב שאפשר, לזכרו של דוד.

לא הכרתי את דוד אישית.

אבל אני יודעת שהוא היה בחור מוביל מאוד בצוות שלו, אדם משכמו ומעלה. ציפו שהוא ייצא לקצונה, שהוא יהיה מפקד צוות.

ועכשיו, הכל נגמר מבחינתו. והמשפחה שלו מרוסקת.

בעוד שלושה חודשים בערך, הוא היה אמור לסיים מסלול.

עכשיו, במקום שההורים שלו יבואו לבסיס לטקס סיום מסלול, הם יבואו לערב משפחות שכולות.

יהי זכרו ברוך.

כשהייתי קטנה אמא שלי אמרה שאולי כשאני אהייה בת 18, לא יהיו מלחמות ולא נצטרך צבא.

כל השבוע אני מתהלכת עם תחושה נורא קשה.

הייתי אצל הפסיכאטר, וניסיתי להסביר לו על ההתדרדרות במצבי, והוא רק תקף אותי.

פשוט לא הצלחתי לדבר, וכל מה שהוא אמר שאו שאני אתמודד, או שאני מוציא אותי על 21.

פשוט ככה. מגוחך שאחרי שנה וחצי בצבא, נזכרו ש"אני לא מתאימה".

מה, כי פתחתי את הפה שלי?

המערכת הזו, כל כך אטומה, שאם אתה קצת רגיש, קצת שונה וקצת קשה לך- אז אתה פסיכי. אתה לא בסדר. הצבא ישר יפלוט אותך ממנו, עם כתם לכל החיים.

אני יכולה להבין את אלה שפשוט יוצאים על 21 לאחר תקופה. כי במקום לעזור לך, הצבא יעדיף להעיף אותך, ואחר כך הם מתלוננים ובוכים. במקום כן לגרום למוטיבציה ולתחושה שלמישהו אכפת ממך- עושים בדיוק להפך.

כי את הצבא לא מעניין. מצידו, אל תאכל, תהייה מדוכא כל היום ותחתוך את עצמך.

הוא לא יעזור לך.

הוא יעיף אותך, ברגע שתפתח את הפה ותתלונן על זה. כל עוד תשתוק, זה לא יהיה אכפת לאף אחד. ברגע שתדבר- פתאום אתה לא מתאים לשירות.

וזה מכעיס אותי. מכעיס אותי שבמקום לעזור לי, מכריחים אותי לעשות מטווח שזה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. שנותנים לי להתמודד עם התקפי חרדה בעצמי, התקפי חרדה שהתחילו לי אך ורק בצבא, ובמקום לקחת איזשהי אחריות, הוא פשוט יזרוק אותך לכלבים.

וזה מגוחך לחלוטין, וזה מרגיז אותי, שאותו צה"ל, מתלונן אחרי זה על מחסור בכוח אדם. אולי שישנו גישה. מעניין שאת עצמם הם לא יכולים להאשים.

הכי מגוחך, שהוא רוצה להוציא אותי על אנורקסיה.

סליחה, אבל מי אתה שתקבע אם אני אנורקסית או לא? הטיפול והאבחנה זה לא משהו שעושים כלאחר יד. אולי אני סתם רזה?

אז בסדר. יש לי מחשבות, ויש לי בעיות עם דימוי גוף- אבל זה בגדר הנורמלי.

כי בבית, אני לא מתחשבנת יותר מדיי. אני לא אמנע מעצמי אוכל. אם יבוא לי לאכול פרוסת עוגה- אני אוכל אותה. ואם יבוא לי לחפף קצת ולאכול לחם רגיל במקום לחם קל- אני אעשה את זה.

אז כן, רזיתי, ואומרים לי שאני נראית נורא, שזו הגזמה פראית למדיי, אני 45-46 ק"ג על 1.56. שוכחים את זה שאני קטנה!

פשוט האוכל בצבא מגעיל, ואני עצלנית להכין לעצמי אוכל, ואולי אני מדוכאת וסובלת ונמאס לי שפשוט לא בא לי לאכול.

אני לא מתכוונת לצאת על 21, לאחר מחשבה מעמיקה על העניין, אני לא מוכנה שיהיה עליי כתם. אין לי שום מוטיביציה בגרוש, וזה לא מעניין אותי, אני פשוט לא רוצה שיהיה לי קשה בחיים כי איזה מישהו החליט שאני חולת נפש או משהו כזה.

יש לי חמישה חודשים, אני אעביר אותם.

וביום השחרור- אני אקח את הרגליים שלי ואברח. פשוט ככה. לא נראה לי שאני אטרח לעשות שתייה.

מבחינתי, זה להעביר את הזמן. אני מניחה שאני אשתחרר אני אצטרך ללכת לטיפול אחרי זה.

אז היה לי בסוף שבוע קצת מצב רוח. ביום חמישי החבר שלי היה אצלי, ופשוט לא היה לי חשק לכלום. סתם שכבתי במיטה, ופשוט לא הרגשתי שאני רוצה לעשות עם עצמי משהו.

ביום שישי היינו בים, יחד עם ההורים שלי ואחותי, והיה ממש נחמד. היו גלים סוערים בטירוף, שכמעט והעיפו לי את הבגד ים. גל אחד ממש שטף אותי. ביום שישי בערב היינו אצל הילה, היא הזמינה אנשים אליה ליום הולדת, והיה קצת מוזר.

יום שבת סתם לא עשינו משהו מיוחד, ישנתי.

ביום ראשון הייתי בקניות. קניתי בגד ים חדש, מאחר והקודם היה גדול עליי, וגם ג'ינס חדש מקסטרו, אחרי שנה בערך שלא קניתי ג'ינס. אני צריכה עוד כמה חולצות, כי באמת שכבר אין לי בגדים!

מישהו בבסיס החליט שאנחנו הבנות, נעשה שמירות.

תמיד שמרנו, באיזה מגדל, בלי נשק ובלי כלום.

מאחר וכל החיילים הבנים נטחנים בשמירות בצורה שאינה מאפשרת להם לעבוד- החליטו שגם הבנות יצטרפו למאמץ המלחמתי, ובקרוב גם אנחנו נהייה מאבטחות מתקנים.

שזה גם משהו שמרגיז.

אני מבינה שאני צריכה לשמור, כי זה חלק מהצבא המזויין הזה, אבל שבבסיס אין כוח אדם מספק- זה לא בסדר. יום אחד מישהו יתעורר ויבין שיש בעיה רצינית בזה שכמעט חצי מהאנשים בבסיס הם מתנדבים, שלא עושים אף תורנות, וכל העומס נופל על השאר. עם כל הכבוד לזה שהם בחרו להתנדב, אי אפשר להחזיק ככה בסיס.

כרגע לא יודעים מתי ואיך וכמה נשמור, כי עדיין לא סגרו את זה, אבל אמרו לנו שכל הבנות והבנים שיש להם פטור מלהחזיק נשק- ישמרו באותו מגדל שתמיד אנחנו הבנות שמרנו בו, בלי נשק, ושהם יעשו יותר שמירות מאיתנו. אבל כל תוכנית היא בסיס לשינויים.

בנתיים עשו לנו אתמול "מיני טירונות" עם כל מיני שיעורים שעשינו בטירונות על הג"ס, אב"כ, פח"ע, עזרה ראשונה, נשק. בחיי, היה נדמה לי שאני בטירונות שוב, עם אותה עייפות צבאית (אלוהים, זה משעמם ממש!), וציפיתי שיגידו לנו לצעוק "כן המפקד" ולהסתדר בשלשות.

עשינו גם מטווח, שככל שהתקרבה השעה של המטווחים, רמת הלחץ שלי עלתה. שנה וחצי לא החזקתי נשק, בטח שאני לא זוכרת איך לפרוק ואיך לטעון אותו.

ואז בזמן המטווח, יריתי שתי יריות, ואז התחיל לי התקף חרדה. בכיתי והיה לי קוצר נשימה.

אמרתי לקצין שאני לא מסוגלת לירות והוא לקח לי את הנשק (בטח חשב שאני הולכת ממש להתחרפן).

הוא אמר לי להירגע, ואז חשבתי וחשבתי עם כל הפחד שלי, כבר הגעתי עד הלום, ואין מצב שאני נשארת עוד יום בשביל זה, ויש את הסיכוי שאני אשמור פחות, והחלטתי לעשות את זה, עם הפחד.

נשמתי עמוק, ואמרתי לקצין שאני אעשה את זה.

ועשינו לאט לאט את כל השלבים, והייתי רק איתו והוא עמד לידי, וזה היה נסבל. ובסוף מחאו לי כפיים.

כמובן שלא פגעתי במטרה בכלל מאחר ו:

1.יריתי עם עיניים עצומות מרוב הפחד.

2. אני לא רואה טוב מרחוק, וקשה לי להתמקד במשהו- במטרה.

3.הנשק (M16 מקוצר) היה לי ממש כבד! אני ממש חלשה בידיים, ונוספה העובדה שלא בדיוק אכלתי או שתיתי כל אותו יום, פשוט היה לי קשה להחזיק אותו. בטח שלא יציב, אז כל הזמן היד רעדה לי.

אבל לא אכפת לי, עשיתי את זה כדי לצאת ידי חובה, וזה לא מעניין איש שאיני יודעת לירות.

עכשיו כואבות לי ממש הכתפיים!

לא יודעת, אני ממש עצבנית כרגע, ואני צריכה איכשהו להירגע. נמאס לי מהמצבי רוח המשתנים האלו.

את השבת הזו אני סוגרת, בתקווה שזו השבת האחרונה שאסגור, ושלא יהיו לי שבתות שמירה.

בתור חיילת, תופעת ההשתמטות מהצבא צורמת לי מאוד.

צבא לא מתאים לאף אחד. אף אחד לא *באמת* רוצה להיות בצבא. ברור שאם הייתה לי את זכות הבחירה- הייתה עושה מה שמתאים לי. אבל אין את זכות הבחירה. אז נכון, לא כולם יכולים להיות קרביים, את זה אני מבינה, אבל לגם ג'ובניקים- הם חשובים. כל אחד חשוב. גם אם הוא בורג קטן במערכת.

ובלעדיי, הפקידה, המפקד שלי לא יוכל לבצע את העבודה שלו כראוי. כי אם אני לא איידע אותו על דיון בקשר למבצע- הדיון לא ייצא לפועל. לא יהיה מבצע. ואם אני לא אקבע למשל, דיון שעוסק בדברים שצריך- לא יהיו הדברים האלו.

ואתם יודעים מה? זה מרתיח אותי, אנשים שלא הולכים לצבא כי "לא בא להם". אני לא מדברת על אלו שיש להם בעיות בריאותיות או נפשיות אמיתיות.

גם לי לא בא. לא רציתי ללכת לצבא. עשיתי את זה, כי זו החובה שלי. כי זו המציאות המטורפת שחיים בה, שילדים בני 18, צריכים להגן על אנשים מבוגרים. זאת מדינה שיש בה טרור, אנחנו נמצאים במצב של מלחמה, ובלי צבא- המדינה פשוט לא תתקיים. חד וחלק.

אז כן, אני לא מצילה את העולם. אז כן, לא תמיד טוב לי וכיף לי (למרות שיש הרבה דברים שהרווחתי ולמדתי בזכות הצבא, אבל זה לא לכאן). וכן, אני לא עושה משהו יותר מדיי משמעותי. (אבל, גם הקצת שאני עושה- זה חשוב). אבל אם אני, קמה כל יום ברבע לשש, וחוזרת אחרי בערך 12 שעות הבייתה, ואם אני, כמעט כל יום יושבת שעות רבות וקוראת ספרים ופותרת תשחצים - וככה נראה בערך הצבא שלי, ואם אני שומרת פעמיים בחודש- אני לא חושבת שאני היחידה שצריכה לעשות את זה. שכולם יעשו. אין סיבה שלא. וואלה, גם לי יש בעיות.

ברור שהייתי מעדיפה לעשות בשנתיים האלו משהו אחר, אבל זה מרגיז, שבזמן שאני נותנת את השנתיים האלו למדינה- אנשים אחרים עושים מה שבא להם, ועוד מרגישים טוב עם זה.

יש לי המון ביקורת על צה"ל, זה לא סותר.

אני פשוט חושבת שכל אחד צריך לתרום את התרומה שלו. כי כמו שקראתי בעיתון, אנשים שלא מתגייסים, גדלים להפוך לפרזיטים, אולי הם גם לא ירצו לשלם מיסים? אולי גם זה לא יבוא להם?

בקיצור, הגיע הזמן שמישהו יעשה משהו בנדון.

כן לגייס חרדים. לבטל את חוק טל. לחייב אנשים שלא יכולים להתגייס מסיבותיהם- לעשות שירות לאומי. להטיל סנקציות על משתמטים. ואני מדגישה משתמטים, לא כאלו שבאמת לא יכולים להתגייס.

תחשבו על המלחמה האחרונה, על החיילים שנהרגו ועל השלושה שעוד יושבים בשבי, כדי שהמדינה הזאת תמשיך להתקיים ואתם תוכלו להגיד "לא בא לי לשרת".

לפני כמה ימים, אחרי שדיברתי עם חברה, הגעתי למספר תובנות.

אני נתתי לכל מיני אנשים אפסים להוריד לי את הביטחון עצמי, את ההערכה עצמית, את החיוך.

כל הזמן גרמו לי להרגיש (בעיקר זאת שעובדת איתי) שאני לא שווה בעבודה, שאני לא עובדת טוב.

וזה פאקינג שטויות.

את כל הדיונים אני מזמנת ואני מודיעה ואני בדרך כלל מקבלת.

אני מתעסקת תמיד בעבודות המעצבנות של המשרד- לטפל במכונת צילום, במכונת גריסה וכו'.

אני יושבת כל יום משמונה עד חמש במשרד, ולא זזה ממנו.

וואלה, חלק מהעבודה זה להיות במשרד שלך. לא להסתובב. בעוד שאני קמה ברבע לשש כל בוקר, כדי להיות בשמונה במשרד, בעוד היא, שישנה בבסיס, לא יכולה לקום בשבע וחצי כדי לבוא בשמונה.

תמיד היא מאחרת, וגם כשהיא נמצאת- היא לא תמיד במשרד.

ואיכשהו, כולם מייחסים רק לה את כל "התהילה".

אז מצטערת שאני יוצאת כל יום הבייתה. אני ביקשתי בסיס פתוח, עוד לפני שהתגייסתי, הבית שלי קרוב, ויש לי בעייה מהותית יותר- אני לא יכולה לאכול בבסיס. אין לי שום סיבה להרעיב את עצמי.

אני לא חושבת שחייל שיוצא הבייתה מדי יום הוא חייל פחות טוב.

אני כועסת על עצמי, שנתתי לעצמי להרגיש רע ושחשבתי שאני דפוקה ולא בסדר.

כי אני לא.

אני עושה את העבודה שלי כמו שצריך. הבעייה היא שאני פחות פעלתנית (סורי, אין לי כוחות לזוז) ולא חנפנית.

אין, נדמה שכמעט כולן פשוט חנפניות וטיפשות.

אני יודעת שזה נשמע נורא מתנשא והכל, אבל אני מעדיפה אנשים עם עומק.

אנשים שיש להם יותר עניין בחיים מלהידחף ללוחמים/חניכים, ולחשוב שזו המטרה שלהם.

זה פשוט דפוק.

אותה חברה סיפרה לי, שאותה בחורה שעובדת איתי (זאתי שדיברתי עליה), יום ראשון אחד באה אליה ומספרת לה בשיא ההתלהבות של ילדה בת 15 "את יודעת איפה הייתי? במסיבה של ***" (זה בן של מישהו חשוב בצבא). אז חברה שלי לא התלהבה במיוחד. אז בניסיון להלהיב אותה "יואו את יודעת איזה אנשים היו?"

תגידי, מה את טיפשה?

אפשר לחשוב מי זה הילד הזה, שהוא חניך אצלנו.

הוא עשה משהו ששווה "להעריץ" אותו ככה? אפשר לחשוב. עדיף להעריץ את רן דנקר (והוא גם יותר חתיך).

תלכי למסיבה ותהני מהאוווירה, מהחברה, לא כי היו שם "אנשים חשובים".

אני ממש מתחילה להתרגז.

גרמו לי להרגיש כזאת קטנה, ומהמפקד שלי עוד מעודד את זה.

סליחה, מי היה שם כל השנה הזאת, ולבד?

רק אני.

והיא עוד מעזה לטעון (כמובן מאחורי הגב שלי) שאני לא עובדת, ואני לא בסדר.

כן, מי את חושבת עושה את כל הדברים אם את כל היום מסתובבת?

הצבא הזה לא תרם לי לשום דבר בחיי.

רק למוח מנוון.

רק כאבי לב.

הדבר הטוב שיצא מזה זה החבר שלי.

באמת.

אני מתה לעוף כבר מהמקום הצבוע והדוחה הזה.

אני יודעת שאולי איבדתי את המומנטום, ועבר כבר שבוע מאז, אבל אני מרגישה צורך לכתוב על יום הזיכרון שלי.

אז כמו בכל שנה, זהו יום טעון וקשה בשביל כל המשפחה, והשנה זה היה יום קשה בעיקר בשבילי, בגלל שהיה לי "תפקיד".

דוד של אמא שלי, היה לוחם ביחידה שלנו, ונהרג בשנת 69 בעת מילוי תפקידו. מאז, היחידה (שהיא יחידה קטנה) שומרת על קשר עם המשפחות השכולות.

כשהגיע המועד גיוס שלי, ידעתי שאלך ליחידה הזו (זה היה מובן ונהיר לי שאלך לשם, מאז שאני זוכרת את עצמי) והכל כדי שסבתא רבא שלי – סבתא של אמא שלי, תוכל לראות אותי מגיעה לאזכרה ביום הזיכרון עם המדים הלבנים והתג יחידה.

סבתא של אמא ( שהיא אישה בת 95, וטפו טפו טפו, חושבת ומתנהגת כאילו שהיא בת 20), החליטה שהפעם לטקס בערב יום הזיכרון, אני אעלה יחד עם אמא שלי ואדליק נר זיכרון לזכר הבן שלה שנהרג, כדי שכל הקיבוץ יראה שגם הנינה שלה ביחידה המובחרת ועל מדים לבנים.

שנים שלא באתי בערב יום הזיכרון, זה פשוט קשה מדיי. אף פעם אין מה להגיד, ותמיד מרגישים את המועקה הזאת על הלב, בעיקר כשיש לי "תפקיד" שהלוואי ולא הייתי צריכה למלא אותו, אבל אלו נסיבות החיים.

וכמובן, היום שאחרי, בבית הקברות, לעמוד ליד הקבר, ולהרגיש שהנה, אני, על המדים הלבנים היפים, ועם התג של היחידה הארורה הזאת- עומדת שם, יש בזה איזשהי גאווה.

עם כל העצב.

כי כל פעם מחדש, זה כואב וקשה לשמוע על חיילים שנתנו את עצמם, והקריבו את עצמם למען המדינה הזו, שפשוט שלחו אותם לחזית. שמישהו החליט שבגיל 18 אתה מספיק אחראי להחזיק נשק בידיים.

וכל פעם זה כואב לקרוא בעיתון על ההורים שאיבדו להם את היקר מכל, על האחים, על האלמנות, על הילדים שגדלו ויגדלו בלי אבא.

אני זוכרת כשהייתי קטנה, אמא שלי אמרה הלוואי שכשאני אהייה בת 18, לא נצטרך צבא.

וגיל 18 חלף מזמן, והפז"מ כבר דופק- ואנחנו עדיין צריכים צבא. וכמה אירוני- שכשאני עשיתי צבא, הייתה מלחמה. וכמה אירוני, שאני, אקבל אות מלחמה. זה פשוט עצוב.

זה רק גורם לי להיזכר במלחמה הזאת, שבחיי, לא רציתי לחוות את זה, בטח כשאני לא בצבא. בטח שאני מתה מפחד לפתוח עיתון ואולי לגלות שמישהו מהשכבה שלי מופיע במסגרת שחורה.

בטח שזה לא נעים שאנשים מהיחידה שלי, נפצעים, והם על סף מוות.

והכי מרגיז אותי, שאבא שלי שוכח שהצבא הוא לא כמו מה שהיה פעם, כשהוא היה חייל ושהוא שכב בטנק מסריח ולא חגג אף חג בבית, ובגלל שיש חוקים והקלות, כי מה לעשות, הצבא מתחדש עם הזמן, הוא אומר כמה שהצבא לא בסדר, וזה צבא של מפונקים. כן, ילדים בגיל שלי, אולי שנה מעליי, נכנסו ללבנון ונהרגו שם, כדי שאתה, תוכל לשבת בשקט בבית שלך ולרטון כמה שהצבא לא בסדר.

זה היה יום קשה, מלא במחשבות לא נעימות. אבל העיקר ששימחתי את סבתא. שכל הקיבוץ ראה איזו חיילת למופת לאני.

ואז, המעבר ליום העצמאות. מצחיק, איך בבוקר בוכים ובערב חוגגים, אבל ככה זה הכי נכון.

אז, הייתי שוב בת"א.

אין, מכל מקום ברחוב שומעים מסיבות של אנשים ומוזיקה בפול ווליום. זה סתם בשביל לגבות ממך עוד כסף.

לשם שינוי, לא ריססתי קצף ולא ברחתי מילדים מרססים ולא הייתי ליד במות (ולא, לא הייתי במסיבה של גאידמק, כמו שכולם שאלו אותי), ישבתי לי בפאב, שתיתי שליש בירה גרמנית ממש טובה, צ'ייסר של אבסולוט, החברה הייתה מהנה, הברמנית מצאה חן בעייני, ואין, החיים יפים.

היה בהחלט יום מוצלח למדיי.

בשאר השבוע עבר סביר, יותר מדיי חופשים, אני מתרגלת לטוב.

אה וירדתי שני קילו!!!! האח! רק עוד שלושה עכשיו, ואני חוזרת להיות כוסית.

הייתי בתאונת דרכים, שוב, בחצי שנה האחרונה. נסעתי באוטובוס של הבסיס, ומונית שירות נתקעה בנו מאחורה. לא היה נזק ממשי, המונית דיי הלכה פייפן, ומתוך המונית יצאה בחורה צעירה שהיה לה קצת דם מעל הגבה והיא יותר הייתה בהיסטריה, אבל סתם, זה לא נעים.

אנשים הורגים את עצמם על הכבישים... סיפרתי למפקד שלי שהייתה שוב תאונה, ואז הוא שואל "רגע, ואת היית בתוך האוטובוס?", אז אמרתי שכן, והוא אמר שהוא חושב שהבעייה בי, ואולי אני מביאה מזל רע.

חוץ מזה, היה לי תאקל איתו ביום חמישי.

הוא, ושני המפקדים היותר בכירים לא היו בבסיס. בסביבות הצהריים, התקשרנו למפקד ההכי בכיר, ואמר שהוא לא מגיע. אח"כ התקשרנו למפקד הבינוני יותר, והוא אמר שלא מגיע, ושמצידו נלך ב-13:00.

הפקידה שעובדת איתי יצאה, ואני נשארתי עד 14:00, סגרתי הכל, ויצאתי.

ב15:30 המפקד הישיר שלי מתקשר אליי, וצורח, למה הלכתי, ואיך זה שאני לא שאלתי אותו, ומי המפקד הישיר שלי אני או ***. בקיצור, הוא שכח שאנחנו ממש לא חיילות צעירות, אני בכלל, עם וותק של שנה בתפקיד, קצת הגזים.

בסופשבוע לא עשיתי כלום, תפס אותי כאב ראש נוראי ואיום, בתוספת בחילות ורצון עז להקיא, זה שיתק אותי לחלוטין, לא יכולתי לקום מהמיטה.

שיהיה שבוע טוב.

(אני עושה פרצופים)

(תג יחידה מטושטש מטעמי ב"ש)

טוב, הגיע הזמן לכתוב את הפוסט הזה.

מבזק דיאטה: הולך דיי טוב. התחלתי להיכנס ברצינות לעניין, ולהתחיל לשמור ולהקפיד. הורדתי באמת את כל העוגות, הבצקים, החומוס, שהייתי אוכלת כאילו אין אלוהים ואין מידה 38. עברתי אך ורק ללחם קל (שלי זה לחם אולטרה קל! רק 23 קל' לפרוסה!) ואני אוכלת מעדן דיאט ביום (64 לגביע). אני לא נוגעת באוכל בבסיס- זה לא טעים ומלא שמן רע ומשמין. מילא הייתי אוכלת והיה לי טעים והייתי שבעה, אבל לא! זה פשוט לאכול כמויות מטורפות של שמן איכסי. אז במהלך היום אני אוכלת יוגורט ושתי סנוודיצי'ם מלחם קל עם גבינה חצי אחוז, וכשאני מגיעה בערב הבייתה אז אני אוכלת קצת פסטה עם ירקות מבושלים ואם בא לי איזה מנת בשר ולקינוח את המעדן דיאט. נראה לי שזה סביבות ה-1000 קלוריות שאני צריכה, ואני גאה בעצמי שאני עומדת באתגר. בערך 12 שעות שאני צריכה להסתפק ביוגורט ובסנדוויצים (משש בבוקר שאני שותה את הקפה עד לשש בערב שאני חוזרת הבייתה), וזה קשה נורא נורא, אבל אני גאה בעצמי. חוץ מהמעידה האחרונה, ביום שלישי נשארתי בבסיס בפורים, ולא היה אוכל נורמלי, רק שטויות. וכך מצאתי את עצמי אוכלת בורקסים, קרואסונים, עוגות, אוזני המן, ואם כל זה לא מספיק- שתי חתיכות פיצה לקינוח. כל כך כעסתי על עצמי. פאק, הייתי רעבה, אבל למה לא יכולתי להתאפק? יום אחרי זה כיפרתי על זה- אכלתי רק בערב ארוחת ערב, ויום חמישי צמתי (האמת שסגרתי חמישי, ואני לא מוכנה לאכול את האוכל של הצבא, אז זה יצא ככה).

כן, אני יודעת. זה ממש לא נראה טוב. זה נראה כאילו אני מכניסה את עצמי שוב לאותה תהום, שוב לאותה מחלה- אבל אני לא. איפשהו, אני תמיד אשאר אנורקסית. ותמיד יהיה לי חשוב מאיך שאני נראית. ומאיה אמרה לי "הדר, לא כולם חייבות להיות רזות" אבל אני חייבת. מצטערת. אני אגיד לכל אחת אחרת, שדיאטות כסאח והרעבה והפרעות אכילה זה מטורף ולא בריא. וכן, הייתי מטיפה לכל אחת. אבל פאק, אני אוהבת להיות עדינה ושברירית. ואני נמוכה.אני לא יכולה להיות יותר מ-46 קילו. עכשיו אני 47-48, ועובדה, זה מלא מדיי.

ואני בצבא. ואני מצטערת, אני לא יכולה להכניס את האוכל הדוחה הזה לפה שלי. לא מסוגלת. זה מגעיל, חוץ מזה שזה משמין, זה פאקינג לא בריא! זה פשוט לא בריא לאכול כל כך הרבה שמן! אז כן, אני רעבה, וכן אני אוכלת פחות. אבל אני רוצה לחזור לאיך שהייתי לפני חצי שנה. אני רוצה להיות כוסית שוב. זה הכל. אני לא מסוגלת לשקר לעצמי. אני לא מסוגלת לשקר לעצמי ולהגיד לעצמי "נו, אז לא תהיי מידה 36, מה יקרה".

לא יקרה כלום, אבל אני לא אהייה מרוצה מעצמי. ואני יודעת שאני שומרת על עצמי, ואני לא נגררת לשם עוד פעם.

המצב רוח שלי דיי ברצפה. אני יכולה לצחוק, ושנייה אחרי זה אני בדאון. יש לי מצבי רוח מטורפים, ורוב הזמן אני פשוט אדישה ואפאטית לכל מה שמתרחש סביבי. רוב הזמן אני לא רוצה להיות בבסיס, אלא במקומות אחרים, ושאני נמצאת שם- בא לי להיכנס מתחת לשולחן שלי ולפרוץ בבכי.

אז הייתי אצל הקב"ן- פסיכולוג. האמת שאני מכירה אותו אישית, אנחנו סוג של עובדים ביחד, באותה הפלגה, והמאבחנת שלו ואני חברות דיי טובות. וכן, זה לא תמיד נראה טוב. אבל אני צריכה עזרה. אני לא יכולה להתמודד עם כלום. הבעיה שעכשיו הוא בקורס כלשהו, ואני לא יכולה להתחיל בטיפול. אבל היו לנו שתי שיחות. סיפרתי לו על הכל. על המון בעיות שמפאת החשיפה שלי כאן אני לא יכולה לכתוב. סיפרתי לו על העבר, על האנורקסיה, על הדיכאון, על הפגיעה העצמית, על הפרוזק. ונכון שלא כדאי להגיד כלום וכל הבולשיט הזה, אבל אני שנה וקצת בצבא. מה יעשו לי עכשיו? אף אחד לא צריך לדעת, חוץ מהמפקד הישיר שלי שיודע, כי דיברתי איתו. צריכים לקבוע לי תור לפסיכיאטר, ואני מחכה, בצבא הכל לוקח זמן.

נראה לי שאני עוברת סוג של אבל. קשה לי בלעדיו. אני מתגעגעת אליו המון. רוב הזמן יש לי קהות חושים בנושא, אבל פתאום זה יכול להתפרץ לי. כן, נפגשתי איתו. הוא רצה שנדבר. חברה של אחותי אמרה לי "לכי אליו, תהיי כוסית, שיראה מה הוא יפסיד, ותראה לו מה זה". אז לא. בטח שלא התלבשתי כמו כוסית – סתם ג'ינס ואולסטאר וסווצ'ר. אין פה את הקטע שיראה מה הוא יפסיד- כי פשוט הוא מכיר אותי. מכיר אותי שאני דופקת הופעה בחצאיות ושמלות ועקבים, מכיר אותי בטרנינג, מכיר אותי בתחתונים וגופייה, מכיר אותי בלי. אין לי את הקטע הזה. ולא, לא הייתי חזקה. הוא אמר שהוא יודע שהדרך בה הוא נפרד ממני הייתה שגויה, והוא מצטער על זה. אבל שאכפת לו ממני. ושהוא ניסה שזה יעבוד, והוא ניסה להרגיש, אבל זה לא הצליח. ושהוא לא רצה לנצל אותי ולפגוע בי. פאק, ישבנו יחד שעתיים. הוא מדבר איתי, צוחק איתי בכיף, אומר לי כמה אני מההמת ויפה. מחבק אותי. אפילו התנשקנו כמה וכמה פעמים. בנשיקות האלו לא היה דבר, הייתה בהן אהבה שבורה לרסיסים. ובכיתי. ואמרתי שאני מתגעגעת. שאני רוצה שיחזור. שאני אעשה את כל מה שצריך למלא את החסר. הוא אפילו לא יודע מה היה חסר. ואחר כך הגעתי הבייתה, ולא הפסקתי לבכות. ושוב השבוע שלחתי לו הודעה, שאני מתגעגעת אליו. ושוב הייתי צריכה לשמוע "אני לא אוהב אותך". ושוב זה דקר והרס אותי וחתך אותי לאלפי חתיכות קטנות. אבל זהו, זה נגמר. באמת שזה נגמר, והגיע הזמן שפשוט אניח לזה.

אני לא יודעת מה נסגר איתי. אני יכולה ללכת ולהזדיין, ולצחוק, וזה יהיה נעים וטוב, אבל זה לא אותו הדבר. כי הוא לא יהיה זה שיהיה שם בשבילי. הוא לא יחבק אותי בלילה, הוא לא ישמע את הקיטורים שלי, הוא לא יכין לי סלט וחביתה שאהייה רעבה. אני לא יודעת מה אני רוצה. מצד אחת- קשר רציני לא מתאים כרגע. בהחלט לא. מצד שני- אני מתגעגעת לזה. או שאליו. אני פשוט לא סגורה על עצמי בכלל בכלל.

הייתה לנו בבסיס מסיבת פורים, וזה כל כך הזכיר את הבית ספר. אני שמתי לעצמי זר פרחים מפלסטיק סמלי על הראש (האמת שכמו ילדה מפגרת הסתובבתי עם זה כל היום). היה נחמד מצד אחד לראות את כולם מחופשים, המפקד הישיר שלי התחפש לבחורה והמפקד הכי בכיר שלי התחפש לשרק! והיה כיף לצלם תמונות שיהיו למזכרת, אבל חוץ מזה היה מעאפן. הביאו לנו איזה בדרן, שהיה מאוד לא מבדר ומשעמם. אני ושתי חברות שלי פשוט ברחנו משם. הילה בחיל אוויר ושכרו להם מועדון עם אנשים שחילקו סושי ממגשים!

אני לא בחיל הנכון!

חוץ מזה נשפטתי על החוגר- קיבלתי התראה, ואף הוצאתי חוגר חדש בשלישות. ואז לפני שבוע מתקשרת אליי בחורה ואומרת לי שהיא מצאה ת'חוגר שלי. אז מחר אני נוסעת בבוקר לת"א לקחת את החוגר, ואז לחזור שוב את כל הדרך לבסיס.

סגרתי חמישי השבוע- הייתה לי שמירה, כי רק אני טוחנת שוב חמישי אחרי חמישי כמו צעירה! שמרתי את המשקית ת"ש, וזה מצחיק, כי גם לפני חודש שמרנו ביחד. זו הייתה שמירה נוראית וחשבתי שאני עומדת להתפגר (פעם חשבתי שלהתפגר זה להיות מפגר). אבל העיקר שזה עבר, וביום שישי בבוקר כבר הייתי בבית!

אתמול סוף סוף יצאתי, ולשם שינוי נהניתי. חופית הזמינה אליה את ה"חבורה" של פעם- מור, רועי, גבי, ענת וגיא- והיה משעשע. ישבנו אצלה עד אחת בערך, ואז יצאנו לפאב, ונפגשנו שם עם עוד איזה ידידה של גיא וגבי וחברה שלה מהבסיס. נשארנו בפאב עד דיי מאוחר, ורועי הלך מוקדם. ואז שבאנו ללכת, נתקלנו באירוע חריג- שבעה אנשים ואוטו אחד. אז ארבעת הבנות הצטופפו מאחורה, ואני הייתי בשכיבה עליהן. זה לא היה כיף כמו שזה נשמע, ומזל שלא תפסה אותנו משטרה! אבל היה מצחיק ונחמד, והערב נגמר בצורה מפתיעה למדיי.

הלכתי לישון בחמש בבוקר, ומשום מה קמתי בתשע וחצי!

הילה הייתה אצלי היום, וחוץ מזה הסופ"ש הזה היה נחמד.

עוד שבוע עבר, מחר שביזות יום א'.

"בסדר." אתה שואל לשלומי ואני עונה. כי ככה, הכל בסדר כזה. לא טוב, לא רע, רק בסדר, עם כל מיני מועקות הלב.

נגמרה המלחמה. אנשים יוצאים לרחובות, הרכבת עובדת, שמים ברדיו את wind of change. ואיתי, כלום לא משתנה.

בצבא הכל כרגיל. אני דיי עצבנית על הבחורה שעובדת איתי במשרד. בזמן שלא היו רכבות, הייתי צריכה לקום בחמש וחצי בבוקר, כדי להגיע בשמונה לבסיס, עם ההסעה של הבסיס. קמתי כל יום בחמש וחצי, נשארתי במשרד עד חמש, כשכולי עייפה ומותשת. ובסדר, ככה זה, אני לא מתלוננת. ככה זה צבא, לא ישנים הרבה, בעיקר כשעושים יומיות. אותה בחורה גרה לידי. ויש לה אוטו שלה. ולמרות שהיא יכולה גם להגיע בשמונה, ואפילו לקום בשבע בשביל זה, היא עדיין הגיעה כל יום בתשע וחצי – עשר. והלכה בארבע.

והיא מנצלת את המלחמה כתירוץ של "לא יכולה להגיע לפה בשמונה", ואת זה שיש לה לינת בית ולא יכולים להגיד לה להישאר.

ופאק, זה כל כך מרגיז אותי. למה אני, צריכה לא לישון, לשבת במשרד כשאין מה לעשות, והיא לא? והיא אפילו לא אומרת לי שהיא באה עם אוטו. היא יכולה לקחת אותי טרמפ בבוקר ואחה"צ. היא כאילו חושבת שאני טיפשה שלא יודעת מה הולך סביבה.

ולא רציתי להגיד למפקד שלי כלום, כי זה ייראה כאילו אני פותחת עליה עיניים. שזה חד פעמי, באמת שלא אכפת לי. אבל שזה בא על חשבוני וזה דופק אותי, זה כבר מעצבן. אני חושבת שהוא העיר לה, אבל זה לא משנה, גם ככה היא עוברת תפקיד שבוע הבא. אז מילא.

ביום חמישי לפני שבוע לקחתי יום חופש. החבר שלי גם לקח. היינו אמורים לצאת רבעו"ש ביחד, בשעה שלוש, עם טרמפ עד לבית. אבל ברגע האחרון, הודיעו לו שיש פעילות. כל כך התבאסתי, בעיקר שלא ידעתי מתי זה ייגמר, ואם נבלה את הסופ"ש הזה ביחד. פשוט ישבתי במשרד, והתחלתי לבכות. תמיד שאנחנו מתכננים נדפק לנו הכל. קיללתי את כל העולם, ואיחלתי מוות לבסיס, ופשוט רציתי להיכנס מתחת לשולחן שלי.

הגעתי הבייתה, אכלתי מנה גדושה של פחמימות וסוכרים, וביאסתי את כל מי שדיבר איתי, והלכתי לישון מוקדם. ובסביבות תשע, החבר שלי התקשר ואמר שביטלו לו את הפעילות והוא חוזר הבייתה.

הייתי כל כך מאושרת!

על הבוקר ביום חמישי יצאתי למודיעין (הם עברו מירושלים). הגעתי קצת לפני הצהריים, והיינו לבד, ובדקנו את חדרי הבית. והחמוד הזה הביא לי פרחים! ורדים אדומים לכבוד ט"ו באב.

אחה"צ נסענו לירושלים, לבית הישן, לעזור לאבא שלו עם הדברים שנשארו שם ושצריך להביא. מצאתי שם גור חתולים קטן, והוא היה חסר אונים ומסכן, וכל כך רציתי לקחת אותו.

ביום שישי נסענו לת"א, הסתובבתי בשינקין ונחלת בנימין הלוך ושוב, במטרה למצוא מספר מתנות. לאחר שעות ארוכות מצאתי את המתנות המבוקשות.

להילה – פחית שיש בה נבט, שפורח לפרח שכתוב עליו I love you וספר – 300 טיפים לסקס טוב יותר (כי תמיד אמרתי לה שאני אקנה לה כזה ספר).

לקשת – בובה קטנה של חיילת עם שלט שכתוב עליו ג'ובניקית, וסלסלת פירות קטנה, שכל פרי מאחל משהו, אז הרכבתי ברכה מהפירות.

לאחותי – בובה של פרה, ושני שמנים ארומטיים, ששמים אותם במבער.

וזהו. חוץ מזה עשיתי לקשת לפני שתי שבתות ספר משאלות, עם כל מיני בדיחות פרטיות שלנו, ממש השקעתי בזה, ישבתי על זה שלוש שעות, עם טושים, וצבעים, ומדבקות, ויצא ממש יפה.

והכנתי גם ברכות להילה ולאחותי, בקיצור זו הייתה שבת יצירתית ביותר. אני אוהבת להכין דברים.

ביום שישי בערב הייתה הארוחה המשפחתית, ואחרי זה פשוט הייתי עייפה מכדי לצאת, אז הלכנו לישון.

ביום שבת הלכתי עם המשפחה של החבר למסעדה איטלקית, היה כל כך טעים, והם כל כך חמודים שהם ככה מאמצים אותי. בערב יצאנו עם שני חברים של החבר לירושלים, לעיר.

בהתחלה ישבנו במקום קטן כזה, שהאחים של אחד מהחברים מנגנים בו, אבל הוא היה ריק, היו ממש מעט אנשים, וכולם ראו שהזמנו אוכל, וחשבתי שבטוח חושבים שאני שמנה. טוב, עדיין יש לי את הפוביות האלו, של לאכול לפני אנשים זרים. יש דברים שלא עוברים.

ואז הלכנו למין פאב של מטאליסטים קשוחים ואפלים, אבל בסופו של דבר לא נכנסו, ובסוף ישבנו באיזה בית קפה.

וזהו, הסוף שבוע הזה עבר כל כך במהירות, לצערי הרב.

בשבוע האחרון הייתה לי שמירה, 12-4 בלילה. זה היה סיוט. הרי אין לי חדר בבסיס, וחשבתי שאני אישן במשרד. אבל בגלל שהיו אצלנו מילואימניקים, המפקד שלי לא יכל להרשות לי לישון שם, מפאת השילוב הראוי. חשבתי שאישן עם קשת בחדר, אבל הבחורה שהייתי אמורה לישון במיטה שלה – בסוף כן ישנה בחדר.

אז עד 12 בלילה, ישבתי במשרד שלי, ביחד עם חבר שלי.

בארוחת לילה מישהי שאני מכירה, שאלה אותי אם יש לי חדר, ואמרתי לה שלא, אז היא הכריחה אותי לישון במיטה שלה. היא יצאה מלכה, אין ספק.

ב-12 עליתי לשמירה, ביחד עם קשת, והתחרפנו קשות.

בסופו של דבר ישנתי איזה ארבע שעות בלחץ, וכל היום הייתי עצבנית ונראיתי כמו מתה.

גם היה לנו מסדר, ביום רביעי – חמישי. כל הפלגה, כולל כל המפקדים שלי, ניקו וסידרו. כל אחד שטף וסידר את המשרד שלו, כולל ניקיון חלונות. מצאנו אצלנו במשרד מסמכים משנת 77. שפכנו המון המון מים עם אקונומיקה, ושפשפנו קירות! זה היה מעייף, אבל בסופו של דבר כיף, כי עכשיו הפלגה נראית נורמלי.

ואני אוהבת לנקות.

ביום חמישי הילה חזרה סוף כל סוף הבייתה, אחרי ששבעה שבתות היא לא הייתה בבית. וגם הייתה לה יומולדת, אז באתי לבקר אותה, וגם מורן באה, ועוד בחורה באה, והיה נחמד, והלכנו למורן לבחור בגדים, ואז כולן יצאו לפאב, ולי לא היה כבר כוח.

אתמול קשת באה אליי, כי לה היה יומולדת, ואחרי זה הלכתי להילה. ושתיתי כמויות של סמירנוף. וגנבתי לאנשים את הבירות והסיגריות שלהם. והייתי שיכורה בצורה מטורפת. אמרתי שטויות, ובעיקר באתי ואמרתי לאנשים שאני אוהבת אותם, וצחקתי, ובכיתי, כי פשוט האלכוהול מוציא כל רגש בצורה מטורפת החוצה.

ואני זוכרת שמורן לקחה אותי הבייתה, ובבית טיפלו בי, והקאתי את נשמתי על הרצפה.

והתעוררתי עם הנגאובר מטורף. הראש שלי מסתובב, וכמובן שכולם פה בבית צוחקים על ההתנהגות ההזויה שלי אתמול.

אני באמת מקווה שלא עשיתי איזה סטרפטיז.

ולאחותי היום יש יומולדת, אז הלכנו המשפחה המצומצמת לספגטים, ואכלתי המון והיה כל כך טעים, ואני מפוצצת.

הראש שלי עדיין מסתובב, נראה לי שאלך לישון עד מחר.

בין קטיושה לבין אזעקה, היה לי שבוע עמוס יחסית.

השבוע עשו אצלנו גיבושים, והייתי פקידת גיבוש, שיש לזה יתרונות כגון לצאת מהאווירה של המשרד, ולהיות עם מילואימניק, והשיא – הייתי על אזרחי.

ביום שבת המפקד שלי לקח אותי מהבית, וישבנו כל הלילה על הכנת דברים לגיבוש. רק בשלוש וחצי לפנות בוקר הלכתי לישון. זה היה מטורף לגמרי, והרגשתי איך אני שונאת את כל המלש"בים האלו.

ציפיתי שיהיה לי ממש כיף, אבל היו רגעים והיו רגעים. הסתובבתי הרבה איתם, וראיתי את המבחנים של כולם, וכולם היו ממש נחמדים אליי, וכל הזמן קראו לי "חמודה". נמאס לי שקוראים לי ככה, האמת. לא רוצה להיות חמודה. חמודה זה ילדה קטנה. אני עוד חודשיים בת 19, אני לא רוצה להיות חמודה יותר.

התחברתי גם עם רס"ר הגיבוש, כל הזמן ישבתי איתו ודיברנו, והוא גם לקח אותי לטייל בחיק הטבע של הבסיס, וזה היה כיף ומצחיק, זה היה כמו טיול שנתי בקטנה.

היו קטעים של כיף, אך היו דברים מעצבנים, כמו זה שתיזזו אותי ממקום למקום והתייחסו אליי כמו למשרתת. מה גם, שעבדתי עם המאבחנת מחקר שלנו, והיא פשוט כלבה!

היא בחורה שרואים שיש לה בעיות, והיא כל הזמן צועקת על כולם ולא נחמדה באופן כללי. עם כל הכבוד לבעיות שלה – אין לה שום זכות להתייחס ככה לאנשים. כמעט לכל אחד בפלגה שלנו היה איזה תאקל איתה. היו פעמים שהיא פשוט צעקה עליי! ממש צעקה! אפילו המפקד שלי לא צועק עליי. מה, כל כך קשה לדבר יפה ולהגיד בצורה יפה ונאותה ממה לא היית מרוצה? אני פשוט שונאת את זה, וזה מעלה לי את הסעיף שמתייחסים אליי ככה. פשוט פעם אחת עניתי לה שתפסיק לצעוק עליי, וזה השתיק אותה. היום היא דווקא הייתה ממש נחמדה אליי. יש לה את הקטעים שלה, אבל הקטעים האלה באים בתדירות יותר מדיי גבוהה, שזה כבר נמאס.

בכל מקרה, היום היה את היום האחרון, תודה לאל. כמעט לא הייתה לי עבודה והייתי במשרד, והייתי צריכה להסביר לחצי בסיס למה אני על אזרחי.

זהו, ככה עבר לי השבוע, וזה היה מעייף. מאוד.

מחר יש לי יום חופש על חשבון המערכת (דפקתי את המערכת! מואהאהאה!). ואני אהייה בת"א. כן, יש לי חיים/

אני לא מאמינה. כתבתי פוסט ענקי, וזה פשוט לא נשמר לי.

גרררררררררררררר. פייק עצבנית מאוד. אבל מאוד.

טוב, אז שבוע לא הייתי בבית, ועכשיו יש לי הרבה לכתוב (בפעם השנייה לערב זה).

אז רציתי להזכיר משהו שקרה לי לפני שבוע וחימם לי את הלב: הבחורה שהחלפתי אותה בשמירה כתבה לי פתק תודה עם פסק זמן. זה היה ממש נחמד.

וסוף סוף נעניתי לתחנוניו של סתם בחור והעליתי תמונות ל"משחטה" שלו. אז קיבלתי כמה ליטופים לאגו, כמה תגובות לא נעימות, אבל זה לא אכפת לי בשיט. אני יודעת שאני יפה, ורזה (אלוהים, את בתת משקל וקראו לי שמנמנה!) ולא אכפת לי ממי שחושב אחרת.

ותודה לבאד זיינמאן שכתב לי שיר מקסים לכבוד המאורע:

(בית א’)
ורדים מריחה בשעות הפנאי,
ואת קימורי בטנה מטפחת עד בלי די,
חבושה תמיד במבט תמים,
בדרך לעוד אמבט חמים,

(פיזמון)
"שיואוווו, איזו כוסית
מגיע לך מכות בטוסיק
מטרידה אותי כבר חצי שנה,
אבל מה לעשות שאני עוד לא בשל לחתונה.

(בית ב’)
כל היום, להצטלם אוהבת,
ובחלומותיי, את מככבת
למיטה אותי קושרת
ואת החברות, למסיבה מצרפת.

(פיזמון)
"שיואוווו, איזו כוסית
מגיע לך מכות בטוסיק
מטרידה אותי כבר חצי שנה,
אבל מה לעשות שאני עוד לא בשל לחתונה.

אני לא ממש זוכרת את השבוע הקודם.

יום רביעי הייתי אמורה לבוא לחבר שלי ישר מהבסיס, אבל לא שחררו אותו בגלל פעילות.

הלכתי לטרמפיאדה, כולי לא מדוגמת, שיער פזור, חולצה מחוץ למכנסיים, והרס"ר תפס אותי ונתן לי תלונה. המפקד הישיר שלי שפט אותו באותו יום, למזלי נחסך ממני הקטע של הכומתה על הראש וההצדעות וכן המפקד/לא המפקד כאילו אני בטירונות. וקיבלתי שלושה ימים ריתוק. אני, התמימה והקטנה מקבלת ריתוק.

לא היה לי כוח לחזור הבייתה, אז נסעתי לדודים שלי, וזה היה כיף. אפילו הייתי על הבית על העץ שלהם, אני ילדה לנצח.

ביום חמישי נסעתי עם דודה שלי וגיסתה (היא מחו"ל) לחיפה, לסיור עם אמא שלי וחבר של ההורים מהעבודה של אמא שלי. והיה נחמד.

רק בארבע נפגשתי עם החבר, ונסענו אליו, נסיעה מתישה. מאוד.

הגענו עייפים, אך כמובן שלא ויתרתי על כוכב נולד, גרופית שכמותי.

יום למחרת היינו במודיעין, הבחור רצה לעשות עדשות מגע, בערב הייתה ארוחה משפחתית (טונות של אוכל! אבל הייתי מפוצצת מהצהריים). אח"כ יצאנו לפאב- מסעדה, עם חברים שלו וחברה של אחד מהם, והיה נחמד.

יום שבת היינו שוב במודיעין עם ההורים של חבר שלי, וראינו את הדירה החדשה שלהם.

היה ממש נחמד, כיף לי לבוא אליהם, אני מרגישה שהם ממש אוהבים אותי.

יום ראשון קמנו בארבע וחצי בבוקר, כדי שאוכל להיות בשמונה בבסיס. היה לנו טיול לדלית אל כרמל, ונורא קיוויתי שיתנו לי עונש לא לצאת לטיול, שכן אני בריתוק.

הנסיעה לשם הייתה זוועתית, עם בחילות וכד', ובחזור המפקד שלי ישב לידי ונרדמנו שנינו.

הייתה לנו הרצאה על הדרוזים והרצאה על הדרוזים בצבא, ואז טיילנו קצת, והלכנו לאכול במסעדה דרוזית. ואז היינו בשוק. והיה משעמם, כי נדמה לי שהיינו שם באיזה טיול של"ח בתיכון. אפרופו תיכון, לפני שנה מינוס שבוע הייתה הבגרות האחרונה שלי.

חזרתי לבסיס, התקלחתי, עליתי על אזרחי, והלכתי לשבת עם קשת במשרד שלה, שכן הייתה לה תורנות.

המפקד שלי התקשר והציע לי הצעה שאי אפשר לסרב לה: אני אשמור במקום מישהי והיא תחליף אותי חודש הבא, והוא יוריד לי יום מהריתוק. הסכמתי.

הייתה לי שוב שמירה, והיה קצת מעפן, אבל חפיף.

אתמול גם הייתי בבסיס. והלכתי לישון בחמש וחצי בערב. אבל באמצע קמתי והרגשתי מבואסת, ואפילו בכיתי קצת.

והיום הייתה לי הרבה עבודה, אבל חזרתי הבייתה סוף סוף, ויש לי מלא דברים לעשות.

ההורים ואחותי הכי קטנה לא בבית – בחופש.

שמעתי קצת    within temptaion וזה הרגיע אותי. בערך.

לאחרונה מדגדג לי נורא לכתוב. אני חושבת שאני נפטרת לאט לאט מכל מחסומי הכתיבה שלי, ומכל שאר המחסומים האחרים. לעיתים אני נזכרת בעבר, אך אני לא רוצה להיזכר בקשרים ישנים שהתפוגגו, איני רוצה להתגעגע. אני אוהבת לשנות אווירה ולגוון, ואפילו כאן צבעתי את קירות היומן שלי בצבעים חדשים. אני לא צריכה פרוזק יותר.

השבוע שוב עבר לי מהר, כנראה זה חלק מתסמונת "השנה הראשונה בצבא עוברת מהר".

לא זכור לי שעשיתי משהו מיוחד, בעיקר קראתי. זכרונותיה של גיישה פשוט מדהים ומומלץ.

גם יצאתי מוקדם יום אחד, וזה היה ממש כיף.

ברכבת קשת ואני פגשנו בבחור יפה אחד. היא נדלקה עליו, ובגלל שהיא כעסה עליי על משהו, היא רצתה שאני אתחיל איתו, אבל לא ממש ידעתי איך. היא אמרה "רואים שאף פעם לא התחלת עם מישהו" ואילו אני עניתי בתגובה "כן, כי תמיד מתחילים איתי" וזה השתיק אותה לכמה שניות.

בכל מקרה, כמעט כל הנסיעה היא ניסתה לשכנע אותי להתחיל איתו כבר, וגם שני חיילים ואותו בחור – ניסו לשכנע אותי לעשות זאת. ממש בסוף הנסיעה התחלתי איתו,  ופטפטנו קצת, ולקחתי מס' טלפון ואיי סי קיו ומסרתי אותם לקשת.

תמיד כשאנחנו נוסעות ברכבת קורים לנו דברים מצחיקים, ואנחנו מצליחות לחרפן קשות את כל האנשים שיושבים איתנו בקרון.

לא הייתה הרבה עבודה, רק היו חששות על עוצר יציאות מהבסיס. גם יום אחד עשו לנו סגירת ב"ש, כלומר אין כניסות ויציאות – וסתם באנו בשמונה, חיכינו כמו נטושים בתחנת רכבת עד עשר.

רוב הזמן פשוט התלהבתי מהפלאפון החדש, וצילמתי שטויות ושיחקתי עם הצלצולים ונראה לי שכמה אנשים קצת התעצבנו עליי.

ביום חמישי הייתה לי שוב שמירה. שמירה רביעית החודש! האמת היא שלא הייתי אמורה לשמור בכלל, אבל יום רביעי התקשרה אליי מישהי ושאלה אותי אם אני אוכל להחליף אותה, והיא תחליף אותי בשמירה שלי ביום חמישי החודש. אז הסכמתי. אני כזו נשמה טובה וטהורה. לפחות חודש הבא לא יהיו לי שמירות.

אז יום חמישי נשארתי בבסיס השומם, המפקד שלי השאיר אותי אחרי שעות העבודה לסיים לו איזה משהו. עד השמירה נמנמתי. השמירה עברה סבבה, שמרתי עם מישהי מאוד חמודה, גם בא מפקד תורן וכמעט לקח לנו את הפלאפונים.

אחרי השמירה ישנתי איזה שלוש שעות, כדי להספיק להסעה הראשונה, שאיחרה. ומהתחנת רכבת יוצאת רכבת כל שעה, כך ששעה חיכיתי בתחנה השוממת, רק אני, האיש ביטחון והמוכרת כרטיסים.

הגעתי בעשרה לעשר, ואחרי אוכל ומקלחת ארוכה הלכתי לישון עד הערב.

בערב קשת והבחור מהרכבת באו אליי, ואז הלכנו למסיבת יום הולדתה של חופית. אני תוהה מתי נתבגר, ונבין שלא עושים יותר מסיבות יום הולדת בבית! היה ממש מוזר להביא אותם, קשת מכירה מספר קטן של חבריי, אבל הבחור מהרכבת בקושי מכיר אותנו.

רוב הזמן ישבנו בחוץ, ועישנו (אני והבחור), ושתיתי וודקה, וניהלנו שיחות הזויות. היה לילה הזוי, כמעט לא הייתי עם החברים שלי. אני חושבת שקשת הופכת לדמות מרכזית בחיי, משום שיש לנו יותר במשותף. אני מרגישה שעם החברים מהתיכון, כמעט אין מה שמחבר אותנו... יש את הילה, ורועי, ומורן ומור – שאיתם אני כן שומרת על קשר פחות או יותר, בעיקר הילה ורועי, אבל אין מה לעשות, ככה זה...

בנוסף, הבחור מהרכבת שבר כד, והיה לי כל כך, אבל כל כך לא נעים. אני חושבת שחופית קצת שונאת אותי כרגע.

הלכתי לישון באיזה שלוש, והיום קמתי בעשר, כולי הפוכה ומסריחה.

עשיתי מקלחת טובה, ולאחריה הילה באה אליי, ואני אכלתי טוסט ושתיתי נס, והיא סתם אכלה מילקי ושתתה מיץ. אנחנו נפגשות כל שבועיים (כי אלו היציאות שלה), ואני ממש מקפידה להיפגש איתה בזמנים האלו, כי טלפונים זה לא מספיק, וגם אין ממש זמן (בעיקר לה. היא בניגוד אליי – עובדת).

את שאר היום ביליתי בשינה ובקריאה.

נראה לי שאלך לשתות תה ולראות קצת ארץ נהדרת, ואז כרגיל לישון.

שבוע טוב.

הגיע הזמן לקצת כרונולוגיה ממה שעבר עליי בשבוע האחרון... הסוף למחסומי הכתיבה!

בצבא נחמד לי וכיף לי, המפקד שלי פשוט מתוק.יום אחד הוא אמר לי "חמודה" ואז הוא נבהל ואמר "אהממ סליחה, חיילת". זה היה כל כך מצחיק, הוא כזה חמוד. הוא נראה לי אוהב אותי, הוא נתן לי פעם לאכול מהאוכל בריאות שלו – זה פשוט זוועה.

אז כל יום אני נוסעת לבסיס, עושה הרבה כלום, ובתשע בלילה כבר נופלת למיטה. אלו הם חיי הג'ובניקים.

חוץ מזה, יש את קשת, החברה הכי הכי בבסיס. היא פשוט טרה לה לה (במובן החיובי), וכל כך כיף לי איתה, אנחנו עושות צחוקים כל הזמן, עושות שיחות על חשבון צה"ל, מציקות אחת לשנייה ב"עבודה" המרובה שלנו, הולכות לאכול צהריים ביחד ומביאות כמויות של עוגות למשרד, נוסעות יחד לבסיס ובחזרה, ושתינו "מאוהבות" (היא קצת יותר) בבחור אחד סקסי בטירוף מהבסיס. אנחנו אשכרה מתנהגות כמו ילדות קטנות: "ראיתי היום את ***!" "*** התקשר אלי למשרד!" ועוד כל מיני שטויות שכאלו.

התחלתי לצאת עם חבריי הישנים שוב, וזה דיי נחמד. היינו בנאפיס יום שישי אחד, ובדרך חזרה היה ערפל – ממש לא ראינו כלום. זה היה כה קריפי, וגיא ניסה להפחיד אותי ואת רועי ותיאר לנו כל מיני תסריטים מסרטי אימה, מה שגרם לי להתפוצץ מצחוק.

גם היינו בבית קפה דיי נחמד, שמעוצב כמו בית של מישהו, הזמנתי אייס קפה עם וניל פצפוצים, משהו בסט. רוב החברים שלי נמצאים בטכניון (עתודה), חרשנים שכמותם, אז רוב השיחות נסובו על הדברים האלו. פשוט שעמום. אני ורועי התחלנו להתכתב באס אמ אס, ולצחוק על כולם, זה כל כך מזכיר לי את התיכון. חוץ מזה, גם הייתה מיטל. אני שונאת את מיטל. היא כה כוסית. היא מהכוסיות האלו, שבכל מצב שבעולם, הן ייראו כוסיות על. כן, פייק מקנאת.

אה והיה שבועות. לא ממש הרגשתי באווירת חג, שכן מעולם לא הרגשתי שזה חג כלשהו, אבל קיבלנו חצי יום חופש מהצבא על חשבון המערכת! אז הייתה ארוחת חג, עם אחות של אמא שלי+בעלה+הילדים, וסבא וסבתא, והיה כל כך כיף, הבני דודים שלי כה חמודים ומתוקים. תמיד כיף לאכול עוגות גבינה, וגבינות, ובורקסים, אין כמו מאכלים חלביים... אבל לבשתי גופייה לבנה לכבוד המאורע.

יום שבת הייתי עם הילה בים, ישבנו ופטפטנו לנו. לא יוצא הרבה להיפגש כי היא סוגרת המון. חיל אוויר טוחנים ונהנים. כמובן שיצאנו עם נזקים, נשרפנו קשות.

לפני שבוע, ביום ראשון קרה מאורע מצער מאוד. איבדתי את משקפי השמש האהובות שלי ברכבת. כל כך אהבתי אותן, הן היו כל כך יפות. *דקת דומייה*.

יום ראשון שלאחר מכן (השבוע), קרה מאורע עוד יותר מצער. נסעתי ברכבת, ושתי דקות לפני שהייתי צריכה לרדת בתחנה שלי, הראש שלי הסתובב והתחלתי לראות שחור בעיניים. אז התיישבתי על הרצפה, וזה עבר. כשהגענו לתחנה וקמתי, שוב זה התחיל. פשוט לא ראיתי כלום, והתחלתי להתקדם ולנסות להבין מה קורה איתי. חיילת שהייתה שם שאלה אותי אם אני מרגישה טוב, אז עניתי לה שלא, ושתעזור לי לרדת לרציף. אז כמה חיילים חסונים לקחו אותי ושמו אותי על הרציף (לא ראיתי כמובן אם הם היו חסונים, זה בפנטזיה שלי). ואז התחלתי איכשהו להתאושש ולראות משהו. אז כן, התעלפתי ברכבת, ועצרו את הרכבת, וכל הרכבות ללא יוצא מהכלל איחרו באותו היום... אופס...

בקיצור, הזמינו לי אמבולנס, ולקחו אותי לרמב"ם, וזה היה מאוד מאוד לא כיף, שכן תקעו לי אינפוזיה. ונשאר לי שטף דם כי המחט לא נכנסה לוריד.

אז זהו פחות או יותר, היה לי כיף לכתוב פוסט קליל, קופצני ופקצתי.

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהתיישבתי לכתוב פוסט כמו שצריך.

אני חושבת שפשוט היו לי יותר מדיי מחסומי כתיבה...

אז איתי הכל בסדר. עברתי מהלשכה אל פלגת הדרכה. שנאתי את הלשכה. הבנות היו שם כל הזמן ביחד, לא הסתדרתי איתן, והייתי יושבת שם שעות ארוכות בלי לעשות כלום. הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי שבאה מישהי חדשה, ופשוט השתלבה שם כל כך בקלות ובמהירות, כאילו היא נמצאת שם שנים.

אז החלטתי לעבור. האמת היא, שזה גם בא מהן.

בקיצור, אני נמצאת בהדרכה (פקידה אומנם), אבל זה ממש נחמד. המפקדים שלי באמת חמודים, אפשר לשבת ולצחוק איתם, וכל הזמן עוברים אנשים נחמדים שאפשר לפטפט איתם, ולמרות שאין הרבה עבודה ורוב הזמן אני פותרת תשחצים וקוראת עיתונים וספרים, כשיש מה לעשות אני עושה, עם הרבה ביטחון.

בקיצור נחמד לי. שבוע הבא יש לנו טיול, כל הפלגה לירושלים.

יום חמישי הייתה לי שמירה, והייתי צריכה לסגור חמישי.... בחמש באתי לחדר, אכלתי קצת, התקלחתי והלכתי לישון. עד  שיצאתי לשמירה הייתי לבד בחדר. שמרתי מחצות עד ארבע בבוקר, עם עוד מישהי, שהיא ותיקה אצלנו. עד שתיים עבר בסבבה, אבל אחר כך זה פשוט נמשך ונמשך והתחלנו להירדם, כי היה כל כך קר והיינו כל כך עייפות. אחרינו היה צריך לשמור עוד איזה בחור, שפשוט נרדם ולא הגיע לשמירה. זה הדבר הכי מסריח שיש לאחר לשמירה. רק באיזה חמש הלכתי לישון, עד שבע בבוקר, ואז התארגנתי ויצאתי הביתה. שסוף סוף חזרתי הלכתי לאכול ונפלתי על המיטה בשינה.

חוץ מזה, יש עוד כל מיני עניינים שבלב, שדיי מטרידים אותי, אך אני מעדיפה לא לפרט.

אני יודעת שאין לי כל כך מה לכתוב, אני חושבת שאת הדברים העיקריים והחשובים לי כתבתי, ואני מקווה שיבואו פוסטים בצורה סדירה יותר.

חוץ מזה, יש פרוייקט כזה – מה נשים סופרות, אז החלטתי להצטרף:

18.8 שנים אני חיה.

26 הוא מספר היום בחודש בו נולדתי.

157 ס"מ הגובה שלי.

51 היה המשקל הכי גבוה שלי אי פעם.

46 המשקל הנוכחי .

3.5- המספר משקפיים שלי בעיניים.

4 חורים באוזניים.

1 קעקוע על הגב.

350 ₪ היה המחיר שלו.

45,266 כניסות יש לי לבלוג.

762 פוסטים כתבתי עד כה.

52 דיסקים שאני צרבתי יש לי בחדר.

107 שירים יש לי בנגן אמ פי שלוש.

88 ספרים יש לי ברשימת ספרים אהובים.

3 חודשים יש לי חוגר.

1.7 שנים נשארו לי לקחת אותו בארנק.

450 ₪ המשכורת החודשית שלי.

36 היא המידת מכנסיים של המדים ושל האזרחות.

36 המידת נעליים שלי.

15 ס"מ היקף היד שלי.

2 סוגי סבונים אני משתמשת בכל מקלחת.

850 הסכום הכי גבוה שהוצאתי על נעליים.

5.45 השעה בה אני קמה כל בוקר.

ובונוס: אני על מדים לבנים ביום הזיכרון.

אז זהו, סיימתי טירונות. קצת קשה לי לסכם את כל השבועיים האחרונים, אבל במילה אחת – חוויה.

בשבוע הראשון היו לנו שיעורים עם המ"מ, הסמלת, המפקדים והמ"פ. שיעורי ערכים, רוח צה"ל, משמעת, המנון דגל סמל, עזרה ראשונה, אב"כ, מ.ק, ובטח שכחתי עוד כמה דברים. היו לנו מבחנים על נשק, אב"כ, ע"ר ומ"ק – מבחנים מעשיים ומבחן עיוני – קיבלתי 96! יאיי.

בשבוע הראשון ממש לא הרגשתי טוב. התעלפתי שוב, ופשוט לא היה לאף אחד אכפת. רק יום אחרי זה ראיתי רופא, וגם כן – לא עשה כלום. אחרי זה הייתי צריכה לחזור לתורנות מטבח, אבל תכלס, חוץ מלאכול  דברים בחדר אוכל ולדבר עם חברות – לא עשיתי כלום. ביום שאחרי זה היו לי ממש כאבי ראש, ובאיזה שלב קיבלתי מנוחה באוהל לשעה, ואחרי שעה פשוט לא יכולתי לזוז, ונשארתי באוהל, ובכיתי על מר גורלי, עד שחברה שלי באה וכיסתה אותי, וקראה למפקדת הישירה שלנו, והיא אמרה לי לעלות על אזרחי, וללכת לישון עד למחרת.

סגרנו שבת. דווקא לא היה כזה נוראי ומבאס כמו שחשבתי שיהיה. השבת עברה ממש מהר, והיה נחמד. חוץ מהשמירות, שגלשו ליום ראשון גם, לא עשינו כלום. שמרתי ארבע פעמים (אתם לא יודעים כמה זה נורא להתאפק שעתיים עם פיפי קטלני), ודווקא השמירות עברו מהר. ביום שישי עד לנוהל שבת לא עשינו שום דבר מיוחד, חוץ מלאסוף עלים ולנכש עשבים. כן, זה מה שעשו איתנו רוב הזמן – אפילו צחקנו על הקטע הזה בחולצות סיום טירונות שלנו. אחרי שיצאנו לנוהל שבת ישבנו באוהל ודיברנו, ויצא לי לשמור בדיוק על ארוחת הערב החגיגית – אבל חפיף,שמרו לכל השומרות המון המון אוכל. והיה אוכל טעים. בכלל, האוכל בבסיס היה ממש טעים, יחסית לצבא.

ביום שבת קמתי בארבע בבוקר לשמירה, וחזרתי בשש, ובתשע היה מסדר בוקר, ואז כבר לא חזרתי לישון. הלכתי להתקלח בפלוגה אחרת- בפלוגה שלנו לא היו מים חמים בכלל. פעם אחת התקלחתי במים הקפואים, וזה הספיק לי לכל החיים. ואז חוץ מלשמור מדיי פעם כולנו ישבנו באוהל, אכלנו ממתקים, ושיחקנו טאקי. בכלל, אצלנו אוכל היה דרך חיים. בעיקר באוהל שלנו, שרק עשינו חאפלות כל היום. לדעתי השמנתי בטירוף. בעעע.

בצהריים באו לבקר ההורים! ההורים שלי ביקרו אותי ביחד עם אחותי, ואחותי צילמה, והם הביאו אוכל של בית – שניצלים וסלט של אבא, וחוץ מזה אמא שלי הביאה לנו מטען של ממתקים ותבנית עוגת שוקולד, לא הצלחנו לסיים את הכל.

כשהם הלכו התחלתי לבכות קצת, כי זה מייאש לראות אותם הולכים, ואת נשארת תקועה בבסיס.

בשבת בערב התנדבתי לנקות שירותים, בפעם הראשונה. מה אגיד ומה אומר, בנות זה עם מלוכלך. תמיד חושבים שבנות נקיות וכל זה – אז זה ממש לא ככה. אני לא מבינה למה צריך לזרוק טמפונים משומשים על הרצפה, במקום לזרוק לפח. כנראה שלעולם לא אדע. עוד קטע שלא מובן לי, לחדר אוכל נכנסים בשלשות. יש בנות שכאילו שומרות מקומות בשלשה, לחברות שלהן. כאילו שלא תשבו איתן בחדר אוכל.

השבוע האחרון עבר מהר. היו עוד שיעורים, סיכומים כיתתים, מחלקתיים ופלוגתי, גם סינג'רו אותי וכמה בנות מההפלוגה לעבוד שוב במטבח. תקעו אותי בתבניות, שזה הכי קריעת תחת, והייתי עם בנות ממחלקה אחרת, אבל היה מצחיק, התחלנו לשיר שירים של מטאליקה, וגאנס אנד רוזס, והיהודים, ועוד כל מיני. למזלי החליפו אותי בצהריים, כי הייתי צריכה לעשות איזשהו מבחן.

יום שלישי היה את הטקס השבעה. הוא בסופו של דבר היה בלי הורים, כי לא היה מי שישמור על הבסיס. קצת הצטערתי שההורים שלי לא יכלו לראות אותי בטקס, כי היה באמת יפה. הסמלת הצעידה אותנו לפלוגה שלנו. היא צועקת לנו ואנחנו עונות:

"לדגם טורים, לסדר שלשות – כי אין עוד מחלקה כזאת!"

"אני לא שומעת – רקיעות!"

"3- כבוד!"

וכולנו צרחנו בשיא הכוח שלנו.

הגענו לפלוגה ועברנו בשביל מנרות, והיה מגן דוד מנרות, והמילה "נשבעת" מנרות – המפקדים הכינו לנו.

המ"פ קרא את השבועה, וכולנו ביחד צרחנו "אני נשבעת!"

אחר כך כל מפקד קרא בשם של כל חיילת מהכיתה שלו, היינו צריכות לצעוק "כן המ"מ, אני נשבעת!", לרוץ למ"מ, להצדיע, ואז המ"מ והסמלת הביאו לנו תנ"ך ונשק, ונשבענו עליהם – נתנו מכה עם התנ"ך על הנשק. וכמובן שהיו חלוקת תעודות הצטיינות. מישהי מהכיתה שלי זכתה במצטיינת מחלקתית, ומישהי מהמחלקה שלנו קיבלה מצטיינת פלוגתית. והגיע להן. לכל אחת ואחת שקיבלה תעודת הצטיינות – הגיע לה.

הטקס היה מאוד יפה ומרגש, וכמובן שבכיתי, כמו כולן.

ביום רביעי הזכינו על הציוד ב' ועל חברנו הטוב ביותר – ישן איתנו במיטה, אכל איתנו צהריים, ואפילו הלך איתנו לשירותים – M16. היה כיף להיפטר ממנו, אם כי בהתחלה כל הזמן הרגשתי ששכחתי משהו.

וקיבלנו את החולצות שלנו, וחילקנו לסגל, והחולצות היו מדהימות. היו הרבה ריבים על הצבע של החולצה, ובסוף עשו בטורקיז ויצא ממש יפה. אחר כך במסדר כיבוי אורות כולנו לבשנו את החולצות שלנו.

יום חמישי היה היום האחרון שלנו בטירונות.  חבל שלא הייתה שבירת דיסטנס, כי באמת היה לנו סגל מדהים. המ"פ היה ממש חמוד ואכפתי, הסמלת פשוט מדהימה, המ"מ גם כן חמודה ונראית מאוד אימהית, המפקדת האישית שלי גם כן מדהימה, ועוד מפקדת שהיא בכלל משהו משהו – כולנו אהבנו אותה. הייתה מפקדת שלישית, אבל היא חסרת ביטחון ורואים את זה. והיה מפקד – הוא היה רע. אף אחד לא סבלה אותו, הוא אשכרה גרם לנו לבכות. סתם מנייאק.

סידרנו את הפלוגה ואת האוהלים, וכתבתי לחברות שלי פתקים, לכל אחת רשמתי משהו אישי. החלפנו טלפונים, אייסיקיואים ואי מיילים. אחר כך היו לנו קציני מיון, כל מי שהקריאו בשם שלה – הלכה לקצין מטעם היחידה שלה. וכן, קיבלתי את מה שרציתי:)

ואז התחלנו להתפזר הבייתה, באוטובוסים. היה כל כך מוזר לצאת משם, מקום שהיווה לנו מעיין בית, ולדעת שיותר לא נחזור.

נסעתי ברכבת עם עוד שלוש חברות, ואחרי שלוש שעות בערך – הייתי בבית.

היה כל כך כיף להיות בבית, ומצד שני מוזר משהו.

לא יכולתי להתקשר לאף אחד, כי הסלולרי שלי נדפק לחלוטין, היום הביאו לי מכשיר חדש, למזלי.

פינקתי את עצמי באוכל של בית. סידרתי את החדר כמו שצריך, כי היה לי המון באלגן באוהל וזה ממש הציק לי, ורציתי לראות קצת סדר בעיניים.

עשיתי לעצמי טיפול עשרת אלפים, מקלחת ארוכה, עם המון סבונים, פיליניגים, קרמים, מסכות, וגם הייתי אצל הקוסמטיקאית. זהו, תקופת הגי'פה שלי עברה.

בערב התנפלתי על החבר שלי. שבועיים שלא ראיתי אותו, והתגעגעתי המון המון. היה טוב להיות שוב מכורבלת בזרועותיו.

אז זהו, זו חוויות הטירונות שלי.יש קצת עצב שזה נגמר, כי אני אתגעגע לבנות, באמת, היו אחלה בחורות, זאת אומרת היו קצת פרחות, אבל לא צריך להיות בחברתן יותר מדיי.

אבל מצד שני, אני שמחה שעברתי את זה.

טוב, חזרתי הבייתה אתמול. הזמן בבית טס כל כך מהר! בקושי יש לי זמן למשהו...

בכל מקרה, ביום שני הייתי אמורה לחזור לבסיס. קודם הייתי בבית חולים, והוציאו לי את התפרים הארורים. עכשיו יש לי צלקת על הסנטר. כשחזרתי לבסיס, קלטתי שאני סלבריטי, כולם מכירים אותי כי אני "זאת שהתעלפה", כולל כל המפקדים, הסמלת והמ"פ שמכירים אותי בשם שלי.

אז מה היה השבוע הזה?

מבחינה נפשית היה קשה. פתאום קיבלתי סוג של הלם, והייתי ממש ממש ממש מבואסת. במשך יומיים לא הפסקתי לבכות, אבל היו בנות שפשוט עודדו אותי, ובכלל, זה לא נדיר לראות בנות שככה סתם מתחילות לבכות.

הבנות במחלקה, ובעיקר אלו שאיתי באוהל ממש חמודות. הצחוקים איתם העבירו לי את הזמן.

קיבלתי מדי ב' – דבר פשוט מזעזע. המחשבה שעוד אנשים לבשו אותם לפניי... בעעע.

קיבלתי חבר חדש – M16. הוא הפך לחלק ממני, כי צריך להסתובב איתו כל היום, כל הזמן. היו פעמים שהפקרתי אותו בטעות.... וחוץ מזה, זה נורא כבד! אבל למדתי לפרוק אותו, או מה שזה לא יהיה.

יום רביעי היה יום מטווחים. זה היה יום קשה, מתיש ומעייף. המ"מ שלנו לא הפסיקה לצרוח ולהלחיץ ולהפחיד אותנו, לא פלא שלא היו לנו תוצאות טובות... רק במקצה אחד, שהיינו עם המ"מ של מחלקה אחרת, הצלחתי לפגוע, כי היא פשוט לא הלחיצה והייתה אחלה. גם המ"פ אחלה, הוא לא בקטע של פוזה.

ביום חמישי עשינו תורנות מטבח. בהתחלה עבדתי בחדר אוכל, בבבוקר ובצהריים, ובערב – הייתי בשטיפת תבניות, התחלנו לשיר וזה עבר מהר. זה היה מאוד מעייף ומתיש גם כן.

גם היו שמירות, התחלנו לצחוק על זה שאם יבוא מישהו חשוד נגיד לו "עצור! או שאני הולכת להביא מחסנית בלי כדורים!"

ביום שישי יצאנו מוקדם מהבסיס, לשמחתי.

עשיתי לעצמי טיפול עשרת אלפים. אני אחת שרגילה להתקלח פעמיים ביום, ולחפוף את השיער כל יום, ופתאום לא להתקלח יומיים – שלושה – מאוד מציק לי. אבל פשוט אין זמן לזה. כנראה שאקום שעה לפני כולן, ואלך להתקלח בבוקר, כי יש גבול לכמה שאני יכולה להסריח.

אחרי מקלחת טובה, ישנתי כמו שצריך, אכלתי אוכל נורמלי. בערב נפגשתי עם החבר – פשוט התנפלתי עליו, התגעגעתי אליו כל כך!

והיום הילה שיפצרה לי את הכומתה, היא תפסיק להיראות כמו סמור מת....

אני יודעת שזה פוסט מקוצר, אבל אני ממש ממש בלחץ של זמן. כאמור, 48 שעות בבית לא מספיקות לכלום.

אני חוזרת לבסיס מחר (באסה), וסוגרת שבועיים, ויהיה לי גם טקס השבעה. אני מקווה שהפוסט הבא יהיה קצת יותר מפורט ונורמלי.