שלום לקוראים שעוד נותרו לי.

כבר תקופה שאין לי חשק או מוזה לכתוב, מאז ההפלה שעברתי אני קצת מדוכדכת.

עדיין לא חזרנו בחזרה לטיפולים, הייתה לי ביקורת אצל הרופא נשים והסתבר שנשארה לי שארית ברחם, הייתי צריכה לקחת פעמיים ארבע מנות של כדורים שיוציאו לי את זה החוצה. לשמחתי הכל יצא, אני צריכה לחכות לקבל מחזור ולבוא לביקורת שוב על מנת לבדוק שהכל תקין. אולי זה טוב לתת לזמן לעשות את שלו, לתץ לגוף ולנפש להתחזק.

חגגתי יום הולדת 29 לא מזמן. לא הרגשתי צורך כל כך לחגוג, אני לא מאמינה שאני בת 29, נראה לי הזוי שעוד שנה אני מחליפה קידומת. אני זוכרת את עצמי בת 20! ביום של היום הולדת הלכתי לעבודה כרגיל. בעלי הפתיע אותי עם בושם שממש רציתי -"לה ויוה בל" של לנקום. בעבודה יש לנו מנהג כזה, שכל מי שחוגג יום הולדת מביא עוגה ועושים לו שתייה. אז באמת עשו לי שתייה בעבודה והיה ממש נחמד, ובתזמון מושלם- גם הגיע אליי משלוח פרחים מבעלי. דווקא באותו היום הייתי תורנית בעבודה, אז בערב הלכנו רק לאכול ארוחת ערב, ובסוף השבוע הזמנו חברים אלינו הבייתה.

לפעמים אני מתגעגעת לזמנים של פעם, לפני שהיינו נשואים והורים ועם המון מחוייבויות. כשכולנו גרנו בנווה שאנן במרחק הליכה אחד מהשני, כשהיינו יוצאים כמעט בכל יום שישי לפאב, או סתם שהיינו נפגשים בבית, מזמינים אוכל, שותים, צוחקים עד השעות הקטנות של הלילה. או פעם כשלאחד מהזוגות בחבורה הייתה בריכת אינטקס (ככה כותבים?) וכל יום שבת אחה"צ היינו רובצים אצלם בבריכה. ברור לי שהחיים משתנים וזה טבעי ומובן, אבל בכל זאת - לפעמים אני קצת מתגעגעת לימים האלו.

אני קצת בלחץ בעבודה. אחת החברות שלי, שתפקידה היה לעשות בקרת איכות עלינו, יצאה לחופשת לידה, וביקשו ממני להחליף אותה בחלק מהתפקיד. הוחמאתי מאוד, אבל אמרתי שאני עושה את זה רק בתנאי שייתנו לי עוד כסף. לא ממש הייתה להם ברירה, ולמשך כל התקופה שאעשה את התפקיד הזה אני מקבלת עוד 300 ש"ח למשכורת. זה לא הרבה, אבל זה משמעותי, בעיקר לאור העובדה שגם ככה העלו לי לאחרונה את השכר. 

אז עכשיו יש לי עוד אחריות, זה קצת מלחיץ, אבל אני מנסה לעשות את זה על הצד הטוב ביותר.

מחר אנחנו חוגגים יום נישואים שלישי, ובהמשך השבוע אנחנו טסים לוורשה - לנקות קצת את הראש.

עברו בערך חודשיים מאז הפעם האחרונה שממש עדכנתי כאן.

יש פה עוד בכלל קוראים?

אז היו חגים שהיו מלאים בטיולים, בספרים, במנוחה, במשפחה ובחברים, וגם חגגתי 27 שלהי קייצים.

חגגנו יום נישואים ראשון - היינו גם במסעדה מעולה וגם בצימר בצפון.

ואנחנו גם טסים החודש לברלין.

קיבלתי קידום בעבודה ואני כבר מרגישה יותר טוב.

התפקיד החדש הרבה יותר מעניין והרבה יותר מתאים לי. זה גם יותר כסף ושעות יותר נוחות. התחלתי השבוע ושבוע שעבר לאט לאט בחפיפה.

בשבוע האחרון עוד הייתי חצי בתפקיד הישן וחצי בתפקיד החדש, ומיום ראשון כבר עזבתי סופית את התפקיד הישן והתחלתי קצת לעבוד בפועל.

יש הרבה מאוד מה ללמוד, אבל אני מרגישה שמצאתי את מקומי. אם כי בחודש האחרון היה לי  יחסית נחמד- כי הבחורה שעבדה איתי ממש מקסימה והיה לנו מעיין קליק. גם קשיי ההסתגלות עברו, ולאט לאט התחלתי להיפתח ולהתחבר לשאר הבנות, אפילו הייתי בחתונה של מישהי מהעבודה.

אני ממש מקווה שילך לי טוב.

פתאום שמתי לב שבתחילת החודש הבלוג שלי חגג 12 שנים להיווסדו.

אז אנצל את ההזדמנות לומר תודה ענקית לכל מי שעוד נמצא כאן, קורא ומגיב.

אחרי חודש וקצת - הגיע הזמן לספר על העבודה החדשה שלי.

בגדול – זה לא בדיוק מה שציפיתי לו.

מבחינת העבודה עצמה – זה קצת לחזור אחורה. התפקיד שלי הוא להיות בקבלה – לענות לטלפונים, לקבל את פני האנשים ולהכניס אותם לפגישות, לוודא שאנשים מגיעים. יש עוד כל מיני דברים קטנים כמו להוציא קבלות וטפסים שונים, לעשות סידורים שונים מחוץ למשרד, להיות סוג של מזכירה של מנהל הסניף. על פניו זה נשמע כמו אחלה עבודה, אבל הרבה פעמים אני מרגישה שאני לא מתאימה לתפקיד הזה או שהתפקיד הזה לא מתאים לי. רוב הזמן יחסית רגוע, אבל יש פיקים של לחץ. עיקר העבודה זה להגיד לאנשים להמתין עד שיבואו להכניס אותם לפגישה ולהכין להם לשתות, או לענות לטלפונים ולהעביר את השיחות. אז הרבה פעמים אני מרגישה כמו מוקדנית. זה לא ממש מעניין או מאתגר או נחמד.

חוץ ממני, יש עוד פקידת קבלה- וגם היא חדשה. 

זה מוביל אותי לנושא הבא – הבנות שעובדות איתי (אנחנו רוב נשי במשרד). רובן באמת בסדר-  יש איתן יחסי עבודה קורקטיים לחלוטין. אבל יש כאלו – ממש בהמות, או יותר נכון – בחורה אחת ממש בהמה, שמדברת בצורה מגעילה.לא באתי לשם לחפש חברים. זה לא מעניין אותי. לרוב אני באה, יושבת בקבלה כל היום ואין לי הרבה מאוד אינטרקציה עם השאר  (כי אסור להשאיר את הקבלה לבד), אני גם יושבת לאכול לבד צהריים... זה לא מפריע לי. אולי גם אני משדרת ריחוק מסויים, אבל האמת שאני לא יודעת לקשקש ולנהל "סמול טוקס"- גם אין לי בדיוק איך ומתי. אבל שידברו אליי בצורה נורמלית. בעלי אמר שזה נשמע כאילו בנות הקבלה הן מתחת לכולם וכולם רודים בהן.

לגבי התנאים – המינמום בחוק. השכר נמוך. עובדים גם בחגים ויש תורנות שישי פעם בחודש. התפקיד שלי זה משמרות. יוצא לי לעבוד פעמיים בשבוע 9:30 עד 18:30 – אבל הרבה פעמים נשארים הרבה מעבר ל18:30- כי הפגישה האחרונה היא בשעה 18:30. (לפחות משלמים על שעות נוספות, גם על העבודה בשישי). אני עובדת פעמיים ערב רק כי הבחורה השניה "מוותרת" לי. הרי היא יכלה להגיד לי – גם אני רוצה לעבוד בקרים. ובנוסף הייתי צריכה להתגמש איתה – היו ימים שהיא הייתה חייבת לעבוד בבוקר כי היו לה סידורים אחה"צ, אבל זה לא בהכרח נוח לי – למשל לעבוד בחמישי ערב כשיום שישי למחרת יש לי תורנות.

כל הדברים האלו – גרמו לי להרגיש מאוד מתוסכלת, שעשיתי טעות. שכל כך רציתי לעזוב את המקום הקודם, אז הלכתי למקום אחר בלי לחשוב יותר מדיי.  יום אחד היה לי יום נוראי – גם הגיעו הרבה פגישות בבת אחת, גם שני הטלפונים מצלצלים והשיחות נכנסות אחת אחרי השנייה– ואנחנו חייבות לענות לכל שיחה, גם אם להגיד "רק רגע" (אפילו שזה מאוד לא שירותי. בתור לקוחה הייתי מעדיפה שלא יענו לי ולנסות להתקשר במועד מאוחר יותר, מאשר שיענו לי ואני אשמע את המזכירה מתעסקת בכל כך הרבה דברים אחרים ואחכה שהיא תתפנה אליי). הבחורה השנייה- הייתה צריכה לעזור למישהי אחרת עם לקוח – אז הייתי לבד בקבלה עם כל האנשים והטלפונים, גם מצד שני מישהי אחרת לוחצת עליי להוציא קבלה (שזה דבר שלוקח זמן) וכל הזמן מזרזת אותי "נו נו נו מה עם הקבלה מה עם הקבלה, הלקוח כאן מחכה" . אז גם עשיתי טעות בקבלה וניסיתי להשיג את מנהלת החשבונות שלנו (כי אותי לימדו שבכסף – אין טעויות). ואז מישהי אחרת ניגשת ושואלת "נוווו מה עם הפגישה שצריכה להגיע, תבדקי מה איתה, זה לא בסדר"- כאילו לא נשארתי אחרי הזמן שלי, כאילו אני לא עובדת בלחץ, כאילו אני יושבת ומגרבצת ולא עושה כלום.

יצאתי מהעבודה סוף סוף- התחלתי לבכות. חזרתי הבייתה וממש התייפחתי מרוב התסכול. עבדתי לפני כן באחת הפירמות הכי גדולות בעולם. היו לי תנאים מעולים עם שכר יותר גבוה. ביום האחרון שלי במשרד- אחד המנהלים אמר לי שהם תכננו שאני כן אישאר שם. אז כן, היה לי מאוד קשה עם היחס של הבוס – אבל לפחות הרווחתי שם הרבה יותר כסף והיו לי תנאים טובים ואנשים אהבו אותי. כאן גם אין תנאים טובים, גם העבודה לא ממש בשבילי, וגם היחס נוראי.

השבוע גם כן בכיתי. הבהמה הראשית שוב דיברה אליי מגעיל. אני יודעת שיש אנשים כאלו ואני צריכה ללמוד לענות להם. אני פשוט בחורה שקטה ועדינה. אני לא יודעת להיות מגעילה. אני לא יודעת "לענות". אני גם לא נתקלתי בזה בעבר. עמדה שם מישהי אחרת ושאלה אותי למה אני נותנת למגעילה הזו לדבר ככה. ואז פשוט יצאו הדמעות. היא חיבקה אותי ועודדה אותי. נפחתי בפניה קצת והסברתי לה שאני בוכה כי זה מרוב תסכול. היא הייתה ממש חמודה וניסתה באמת לעזור לי. גם הבנתי ממנה שרוצים לקדם אותי ולתת לי תפקיד אחר.

ביום חמישי הייתה לי הרגשה נוראית. דיברתי עם בעלי ושוב התחלתי לבכות. עמדתי בחוץ ובכיתי במשך איזה חצי שעה. אני כל הזמן מתחילה לחשוב שמשהו לא בסדר בי. המנהל שלי קרא לי לשיחה. הוא באמת מקסים. אני מרגישה שהוא מאוד מעריך אותי. הרגשתי כל כך מבויישת שאני יושבת ובוכה.  סיפרתי לו קצת על הבהמה – והוא אמר שמי שצריך הוא יוריד אותו בחזרה למטה ושיש לו תוכניות לגביי.

הבחורה השנייה התפוטרה. היא רק השתחררה מהצבא והיא באמת מקסימה – אבל הרבה פעמים הרגשתי שהיא קצת ילדותית וחסרת ניסיון. היא קיבלה שימוע לפני פיטורים והחליטה להתפטר לפני שיפטרו אותה. הביאו מישהי חדשה- גם כן אחרי צבא, אבל היא נראית לי חמודה ורצינית. היא תתחיל חפיפה אחרי ראש השנה. היא תעבוד לא במשרה מלאה. מה שטוב מבחינתי – זה שבאופן קבוע אני אעבוד שלוש פעמים בשבוע בקרים בימים קבועים ופעמיים בשבוע אני אעבוד בערב בימים קבועים.

כרגע אני לא אחפש עבודה חדשה- אני אנסה להתמודד עם מה שיש. זה לא כזה פשוט – כי הרבה מעסיקים רואים אישה צעירה נשואה ומעדיפים לא להעסיק אותה- מחשש שהיא תהייה בהיריון. גם אף אחד לא ירצה לקחת מישהי בהריון (ולא- אני עוד לא בהיריון, אבל עובדים על זה). אני באמת מקווה שפעם הבאה שמישהי תדבר אליי מגעיל – אני אהיה קצת פחות שקטה ועדינה ופשוט אדבר אליה באותה הצורה. אני באמת מקווה שייקדמו אותי וייתנו לי תפקיד אחר. ואם לא – אני אשאר שם עד שאאלץ למצוא משרת אם. ברור שאי אפשר לגדל ילדים עם משרה כזו.

אני מקווה שהדברים יתחילו להסתדר לי ואפסיק להיות מדוכאת כל הזמן.

אז נתחיל מהסוף: שבוע הבא אני מתחילה עבודה חדשה.

ועכשיו נחזור להתחלה.

עבדתי במקום נחשב מאוד בתחומו, אחד מהטובים בארץ ובעולם. המשרד מעוצב, התנאים נחשבים לטובים, אנשים איכותיים. אבל הייתי כבויה.

כל זה לא שינה את העובדה שמאוד לא נהניתי בעבודה- הייתי מזכירתו של אחד מהמנהלים הבכירים. התפקיד לא ממש עניין אותי. היו ימים של לחץ, אבל רוב הזמן היה לי דיי משעמם. מה גם שאני חושבת שזה לא מתאים לי להיות מזכירה/עוזרת אישית, גם לא התחברתי לתחום.  ויותר מזה - פשוט לא הסתדרתי עם הבוס שלי. הרבה פעמים הרגשתי שאני לא מסוגלת לתקשר איתו. הרבה פעמים הוא היה מתייחס אליי בזלזול, מקטין אותי. גורם לי להרגיש מטומטמת. היה זורק לי הערות ציניות מעליבות. גרם לי להרגיש שכל מה שאני אעשה - זה לא בסדר. היו פעמים שהרגשתי ממש מושפלת. הוא לא היה עושה את זה מרוע. הוא לא איש רע. הוא תמיד נתן לי חופש/לצאת מוקדם כשהייתי צריכה. לא היה יושב לי על הראש. אבל פשוט אין לו יחסי אנוש. זה הגיע למצב שניסיתי להימנע מלדבר איתו. כל פעם שהיה מגיע למשרד, כל פעם שהיה קורא לי - הייתי בחרדות של "הנה תכף תבוא ההשפלה, תכף ייתנו לי על הראש". אין לי בעיה עם ביקורת, אין לי בעיה עם בוס שדורש. אבל יש דרך להגיד את הדברים. לפני שבוע הוא ממש צרח עליי בטלפון ופשוט נשברתי ובכיתי במשרד. הרבה פעמים החזקתי את עצמי במשרד לא לבכות ופעם אחת הלכתי לבכות בשירותים. אבל הפעם פשוט לא התאפקתי. יצאתי החוצה מהבניין והלכתי לבכות. 

יכול להיות שזה גם עניין של אי התאמה. אני בחורה עדינה ורגישה, לא יעזור. זה האופי שלי. נכון שעם הזמן למדתי לפתח אסרטיביות ומרפקים ותמיד עבדתי בשירות לקוחות (שזה דורש אסרטיביות), אבל באופיי אני עדינה. והאמת - שאף פעם לא נתקלתי בזה. גם לא בצבא. יכול להיות שהוא היה צריך מישהי מבוגרת, אגרסיבית, שתעמיד אותו על מקומו. מאז ומעולם קיבלתי פידבקים חיוביים על העבודה שלי. אני אחראית, מסודרת, אני שירותית, יש לי יחסי אנוש טובים, אני לומדת מהר את העבודה. אני נאמנה מאוד למקום העבודה, אני לא מסוגלת להוציא מחלה כדי ללכת להסתובב בקניון. אפילו כשאני חולה אני מגיעה לעבודה (אם כי בזמן האחרון למדתי כן לקחת ימי מחלה כשאני זקוקה לזה). אני לא זורקת זין ולא מזלזלת. וכאן פשוט הרגשתי שאני חסרת תועלת בכלל. וזה עוד עם העובדה שידעתי שאני סה"כ זמנית.

לשמחתי מצאתי עבודה יחסית מהר. וביום ראשון התפטרתי. הבוס שלי מאוד מאוד לא אהב את זה, אפילו דיי יצא עליי. העדפתי לא להגיד לו שהוא פוגע בי ולא טוב לי - כי ידעתי שאני אבכה וידעתי שזה לא יזיז לו. אחר כך דיברתי עם מנהלת משאבי האנוש אצלנו וסיפרתי לה את כל הסיפור והיא הבינה.

אנשים ניגשו אליי - ואמרו שעשיתי בשכל, וכל הכבוד לי, ואיזה ביצים יש לי ושהם גאים בי.  חלק מהאנשים גם ראו איך אני נפגעת והבינו אותי לגמרי. הסתבר לי גם שאני לא היחידה שהרגישה ככה, ואני לא היחידה שקיבלה קיתון רותח של עצבים כשהיא עזבה- כאילו זה לא לגיטמי לעזוב מקום עבודה, כאילו אנשים לא עוזבים עבודות כל הזמן. 

זכיתי להרבה מחמאות חמות ולהרבה פידבקים חיובים- בעיקר היום, היום האחרון שלי במשרד. קניתי עוגות כדי להיפרד יפה מכולם, סה"כ אהבתי את הצוות ויש אנשים שנקשרתי אליהם.  חלק מהאנשים גם ידעו כמה היה לי טוב וראו שאני כבויה ומדוכאת וניסו לעודד אותי כל פעם. להפתעתי הבוס שלי התקשר ואמר לי הרבה דברים יפים ואפילו טיפים להמשך הדרך. מאוד הופתעתי - איפה היית עד עכשיו? בכל מקרה הודיתי לו ואמרתי לו שאני מעריכה אותו. העדפתי לגמור את הסיפור יפה. היה לי עצוב להיפרד מכולם ומאוד התרגשתי. בכל זאת, אני לוקחת את הדברים החיוביים והטובים ואת האנשים המקסימים שהכרתי. 

שבוע הבא אני מתחילה עבודה חדשה. אז כן, השכר יותר נמוך (אם כי אמרו לי שלאחר כמה חודשים יהיה מה לדבר על העלאה בשכר) ואולי התנאים קצת פחות  נוצצים- אבל כשהגעתי לראיון הראשוני הייתה לי תחושה ממש טובה, שהמקום מוצא חן בעיניי, וגם התפקיד. גם תפקיד אדמינסרטיבי, אבל גם משלב אנשים. אני תמיד חוזרת לפן של שירות הלקוחות - כי זה מתאים לי ואני טובה בזה. אחד מהדברים שהבוס שלי אמר היום זה שיש לי צד בינאישי חזק מאוד והוא צודק. 

כמעט שנה עברה מאז שעזבתי את מקום העבודה הקודם שלי. לקח לי זמן למצוא את עצמי, אבל לראשונה אני ממש בתחושה טובה, תחושה שהדברים יסתדרו והעבודה הזו תביא איתה הרבה דברים טובים. חזר לי הבטחון העצמי, החיוך, ואני ממש נרגשת ושמחה להתחיל, וזה משהו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. אחלו לי בהצלחה.

זה לא סוד שלא טוב לי בעבודה שלי.

אני כן אוהבת את הצוות שלי, ויש  תנאים יחסית טובים והשכר גם בסדר.

אבל אני לא אוהבת את העבודה עצמה, לא מתחברת לתחום בו המשרד עוסק וגם לא מבינה בזה. מצד אחד יש לי הרבה רגעי שעמום ובהייה במחשב, ומצד שני - אני כל הזמן בלחץ.

אני חושבת שהבוס שלי לא אוהב אותי.  זה בסדר מבחינתי שיש בינינו דיסטנס (אם כי בעבר היה לי קשר דיי טוב עם הבוסים שלי. בעבודה הקודמת הבוסית שלי הייתה חברה שלי, ואנחנו חברות גם אחרי שעזבתי). אם אני צריכה חופש, או מחלה או לצאת מוקדם - זה תמיד בסדר מבחינתו בלי הרבה שאלות. אבל כל הזמן אני מרגישה שהוא לא מרוצה ממני. אני מרגישה שאני לא מצליחה להבין מה הוא רוצה/מצפה. ויכול להיות שהוא לא עושה את זה בכוונה, אבל הרבה פעמים הוא גורם לי להרגיש כמו איזה מטומטמת או לא יוצלחית. 

אני כל הזמן מסתובבת עם התחושה שאני דפוקה. כל יום אני מגיעה לעבודה ומחכה שהשעה תהייה 17:00, כדי שאני אוכל לנשום. 

אולי אני באמת לא טובה או לא מתאימה, למרות שאני באמת משתדלת. אני מתחילה לחשוב שמשהו בי לא בסדר.

אני יודעת שאני צריכה להיות פחות רגישה ולפתח עור של פיל - אבל אני לא מסוגלת. ככה אני.

 התחלתי לחפש עבודה חדשה, אבל זה קשה למצוא, אין שום דבר בינתיים.

אני אמורה לעזוב שם רק באוקטובר, כשהבחורה שהחלפתי תחזור מחופשת לידה. אבל אני רוצה כבר לחפש כי זה תהליך ולוקח זמן.

אומרים לי גם שאם אני אמצא משהו טוב לפני- שאעזוב. כי באותה מידה שלא חייבים לי כלום, גם אני לא חייבת להם כלום.

כי יכולים לפטר אותי בכל רגע, כי אני גם ככה זמנית, כי מחר הבחורה תרצה לחזור מחופשת הלידה מוקדם מהצפוי - ואני אצטרך ללכת.

אבל לא נעים לי.

אני לא רוצה "לדפוק" אף אחד. אני עדיין זקוקה להמלצות שלהם, ואני גם דואגת- שאבוא להתראיין במקום אחר יסתכלו עליי בעין עקומה.

אני יודעת שזה המשחק, אבל שוק העבודה קשה יותר לעובדים, בטח לנשים. 

והכי מבאס אותי - שההורים שלי לא מבינים את זה. "אז מה אם את לא אוהבת את העבודה". הם שוכחים שהזמנים אחרים. בתקופה שלהם אנשים נכנסו למקום עבודה מגיל 20 ועד הפנסיה. הם גם לא עובדים בשוק הפרטי, והם גם דיי מתחברים ואוהבים את מה שהם עושים.

אני פשוט מרגישה שהעבודה לא מתאימה לי, או שאני לא מתאימה לה, ולא נעים לי להיות במקום בו רק גורמים לי להרגיש טיפשה וחסרת יכולת.

אני רק רוצה למצוא משהו נחמד. אני מוכנה להתפשר על שכר כדי למצוא עבודה שאני אתחבר אליה, זו לא חייבת להיות עבודת החלומות שלי, אבל משהו שיהיה לי מעניין ונחמד ושהתנאים יהיו בסדר ושהסביבה תהייה בסדר ושאני ארגיש טובה ומוערכת.

הרבה מחשבות והרבה דברים הצטברו בזמן האחרון.

ודווקא כשאני רוצה לכתוב, קשה לי למצוא את המילים. בעבר הייתי רגילה לעדכן כל כמה ימים, או לפחות פעם בשבוע.

הכל היה זורם לי. ופתאום זה קשה לי. כבר כמה ימים שהפוסט הזה תקוע לי בראש, ואני לא מצליחה לכתוב. אז אני פשוט אתחיל.

יש לי פז"פ של חודשיים בעבודה. מבחינה חברתית הכל בסדר. אבל מבחינה מקצועית - קשה לי. אני עוד עושה טעויות של טירונים, וכל פעם כזו - פשוט בא לי לבכות. אני מרגישה לא יוצלחית ושעוד רגע יפטרו אותי. כל הזמן יש עוד משימות ועוד משימות, ויש גם דברים שלא תלויים בי- שאני לא יכולה או לא יודעת לעשות. אבל זה לא מעניין אף אחד. מה גם שמדובר בתחום לא פשוט שממש רחוק ממני. אני באמת מנסה להיות הכי בסדר, הכי יעילה, לעבוד מסודר עם רשימת מטלות, לעשות כל מה שמבקשים ממני. כל בוקר אני מרגישה כאילו אני יוצאת למלחמה. גם ככה הבקרים שלי איומים. אני לא ישנה טוב- אז קשה לי לקום בבוקר. אין לי פינה אחת לעצמי להתארגן בה. אני מרגישה שאני מבזבזת זמן על שטויות- אני צריכה להתלבש בחושך (כי בעלי עוד ישן בבוקר) ולסדר את השיער בחושך. ואני מבזבזת זמן בלמצוא בחושך את הבגדים ואת הדברים שלי, להדוף בבוקר את החתולות שתמיד זקוקות ליחס ופינוקים, ללכת עם האיפור למקלחת (שממש לא נוח להתאפר שם, ותמיד אני צריכה לנקות את השיש לפני כי בגלל המבנה של הכיור כל הזמן רטוב שם), ואז לחזור עם האיפור לחדר. ולפעמים אני מגלה שמה שלבשתי לא נראה טוב/מקומט/יש עליו כתם. אני גם ככה לא בנאדם של בוקר, ועוד יותר מעצבן אותי שאני לא יכולה להתארגן בשקט ובנחת כמו בנאדם. וגם בעבודה עצמה - אני הרבה פעמים בתחושת חרדה שמשהו יקרה/יתפקשש/יטילו עליי משהו שאני לא יודעת לעשות. מעצבן אותי שאני לוקחת הכל ללב, שגם מחוץ לשעות העבודה אני חושבת על העבודה. אני יודעת שאני סתם מעצימה את התחושות שלי, ואולי אני מגזימה. אבל נמאס לי להרגיש ככה ולהתפוצץ מבפנים.

אני גם מקווה שעשיתי את הבחירה הנכונה. הרי באוקטובר הבחורה שהחלפתי לחופשת לידה אמורה לחזור. ואז באופן עקרוני - אני אמורה לעזוב, אלא אם כן משהו יקרה. אני מקווה שהדברים יסתדרו, אבל מבאס אותי לחשוב שאני כל כך מתאמצת ומנסה באמת להבין וללמוד כמה שיותר , ושעוד כמה חודשים אני אולי אעזוב. זה חוסר ודאות כזה. ועוד כמה חודשים - שוב פעם להתחיל במסע המייאש של מציאת עבודה חדשה. ואז להתחיל להתרגל מחדש לעבודה חדשה ואנשים חדשים וסביבה חדשה. ואני כל כך שונאת שינויים. וזה במידה ואני אמצא בקלות עבודה. מה יהיה אם אני לא אמצא ושוב אשאר מובטלת? 

וזה קצת מעכב ומבאס אותי. אולי זה בגלל שכל הסביבה בהיריון ולידה - אני מרגישה שגם אני רוצה.  אבל אני לא יכולה בכלל לחשוב על זה- כל עוד אני עובדת זמנית. כי הרי, מי ייקח אישה בהריון לעבודה? וגם אם תהייה לי עבודה חדשה - אני גם לא אוכל להיכנס להיריון יותר מדיי מהר, כי יכולים לפטר אותי.

לפני שבועיים חמותי צעקה עליי בפומבי.

היא אמרה שאני אף פעם לא עוזרת לפנות אחרי האוכל. וזה כל כך לא נכון! אני לא איזה פרינססה. ההורים שלי חינכו אותי תמיד לעזור בבית ובטח ובטח בבתים של אחרים. מאז שאני ילדה- כשאני מתארחת אצל משפחה/חברות /בני זוג- אין דבר כזה שאני לא אעזור. 

ועוד דבר- הרבה פעמים  בעלי מוריד את הצלחת שלו ואז הולך לשבת בסלון. אבל רק עליי צעקו. התחלתי להגיד שזה ממש לא נכון, אבל היא פשוט שטפה אותי! ואז גם אבא של בעלי התחיל להגיד שאני לא "בדיוק עוזרת" ובעלי בכלל לא הגן עליי. תוך כדי הוא הלך לשירותים. הרגשתי שכדאי שאני אשתוק, כי הדמעות התחילו לעלות ולא רציתי לבכות. רק חיכיתי ללכת משם. בערב פשוט ישבתי ובכיתי וניסיתי לשחזר את כל צעדיי אי פעם ולהבין מה עשיתי לא בסדר.

מה שמעצבן שאני כן מפנה את הדברים. אולי יש דברים שאני לא מורידה, כי אני לא יודעת איפה לשים. זה לא הבית שלי - שאני יודעת איפה הכל מונח ואיך מסדרים. וגם ככה אנחנו אוכלים בחד"פ- אז אין כלים לשטוף, אולי חוץ מכלי הבישול. אז את זה צריך לשטוף? לנקות את המטבח? אני לא יודעת מה... וגם אם היא חושבת שלא עזרתי מספיק - למה לא לבוא ולהגיד לי בשקט, שתינו לבד? 

ולא בא לי לבוא לשם יותר.גם לי יש דברים שמפריעים ולא נעימים לי שאני לא אכתוב כאן. אבל אין לי שום דרך נורמלית להתחמק. בעלי בכלל לא יודע איך אני מרגישה, כי אין לי חשק לפתוח את זה. אולי אני כבר רגילה לשמור את הכל בבטן. 

ולנושא קצת יותר משמח - יש לנו בית.

השבוע העברנו את המשכנתא וקיבלנו את המפתח. מבחינה רשמית יש עוד שני מסמכים כדי שהבית יירשם על שמנו בטאבו.

מחר אנחנו אמורים לסכם את כל הפרטים עם השיפוצניק, ושבוע הבא כבר מתחילים.

בהצלחה לנו.

הגיע הזמן לעדכן מה קורה איתי. כל מיני דברים קורים וממש מתחשק לי לכתוב.

יש לי פז"מ של חודש וחצי בעבודה החדשה. בינתיים אני יכולה לומר שסה"כ אני דיי מרוצה. יש ימים יותר מעניינים ויש ימים יותר משעממים. אני כבר דיי "שולטת בחומר", והתחלתי לרכוש חברים. יש לי הרגשה שמרוצים ממני. מצד אחד אני מאוד רוצה להשקיע ואני מנסה להיות הכי טובה שאפשר, מצד שני- כרגע אני רק עובדת זמנית שם, עד אוקטובר, אז זה קצת מבאס. אני מנסה לעשות את הכל על הצד הטוב ביותר, כי אני כן ארצה להפוך לעובדת קבועה, אבל גם אם זה לא יסתדר- לפחות שיהיו לי המלצות טובות. מה גם שאין לי אופי של אחת שזורקת זין. 

מחרתיים אני והבעל נחגוג חצי שנת נישואים. עבר כל כך מהר! 

לא עשינו אלבומי חתונה, ומאוד מתחשק לי להזמין אלבומים מאיביי ולהכין אלבומים כמו של פעם.

ואם כבר בהקשר הזה, אנחנו מתכוננים לפרוייקט החדש שלנו: בית.

לפני כמה חודשים יצאנו במסע לרכישת דירה. היו הרבה ריבים, אכזבות ותסכולים על הדרך... אבל בסופו של דבר מצאנו.

נכון שזה לא בדיוק האזור שעליו חשבתי, אבל מצאנו דירה מקסימה, ברחוב שקט, בבניין מטופח, באזור טוב ויחסית מרכזי, והכי חשוב - קומה ראשונה. 

לראשונה נכנסו לדירה והרגשנו שזה בית.

עוד באותו היום כבר עשינו משא ומתן וסגרנו את העיסקה, ואז התחלנו להריץ עניינים.

לפני שבוע וחצי חתמנו על חוזה לרכישה ושילמנו כבר 10%. וואו, כמה ביורקרטיה! וכמה חתימות! נעזרנו ביועץ משכנתאות, וככל הנראה אחרי החג כבר נלך לחתום בבנק על המשכנתא. ברגע שנקבל את הכסף מהבנק נוכל לקבל את המפתח ואז עוברים לכיף האמיתי: שיפוצים! אנחנו משפצים את המטבח ואת המקלחת והשירותים ועוד כל מיני דברים קטנים. אנחנו בדיוק בשלב של ההצעות מחיר. אני ממש מקווה שהכל יילך לנו מהר וחלק בלי יותר מדיי תקלות בדרך.

חשבתי על זה שעוד פעם החיים משתנים. בדיוק כמו שיש את השלב הזה שנפרדים מהחברים בתיכון, או שכבר שומרים פחות ופחות על קשר, ככה יש את השלב שגם החברים של אחרי התיכון קצת נפרדים. זוג אחד מהחבורה שלנו עבר למרכז לפני פחות משנה, זוג אחר גם בקיץ יעבור דירה לעיר אחרת, אנחנו גם נעבור לעיר אחרת וזוג אחר בהיריון! (שזה כבר הזוי בפני עצמו!). פתאום הכל משתנה, כל אחד בונה לו את החיים והמשפחה שלו. אבל זה מספיק חשוב, נצליח לשמור על קשר במידה כזו או אחרת... אם כי זה מוזר שמהימים שהיינו יוצאים בימי שישי לפאבים, שותים ועולים על הבר לרקוד, נעבור לימי העגלות והחיתולים... ככה זה.

אוטוטו החג נכנס. האמת שזה החג ה"רציני" הראשון שלנו בתור זוג נשוי. אנחנו עושים את החג עם המשפחה שלי, והערב- אני נוהגת! (כי אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה נהגתי... החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לנהוג). אנחנו מתכננים לנצל את החופש הזה לעצמנו- גם לבילויים וגם למנוחה (יש לי כמה ספרים שמחכים לי), להתחיל להתסכל על מטבחים וחדרי אמבטיה וגם לצאת לטייל עם עוד חברים.

חג פסח שמח ומהנה לכל קוראיי!

ביום ראשון התחלתי מקום עבודה חדש.

הגעתי עם מעט חששות. התחלות חדשות תמיד קשות, אבל גם הייתה לי הטראומה של המקום עבודה הקודם. פחדתי שאולי משהו בי נדפק וגם במקום אחר לא יהיה לי טוב.

לשמחתי החששות שלי התבדו ויש הבדל רציני, בעיקר בנושא היחס והמקצועיות. במקום העבודה הקודם, כבר כשהגעתי ביום הראשון – לא התייחסו אליי. הגעתי ב-8 והמתנתי עד השעה 10 בערך. האמת, שגם כשהגעתי לראיון העבודה הראשוני – חיכיתי הרבה זמן ונראה שלא מתייחסים אליי ברצינות. אולי זה היה צריך להדליק לי נורה אדומה. בכל מקרה, במקום הקודם במשך שבוע וחצי ישבתי בלי לעשות שום דבר. פשוט כלום! הייתי בוכה בבוקר, כי אין יותר מסתכל מלקום בסביבות 6, להגיע ב-8 ואז לשבת חסרת מעש. הייתי מתחננת שייתנו לי משהו לעשות. הבחורה שהייתה אמורה לעשות לי חפיפה כמעט ולא התייחסה אליי. מדיי פעם היא הראתה לי כמה דברים, אבל לא הייתה ממש משתפת אותי. היא נתנה לי את ההרגשה שהיא ממש לא רוצה שאשב לידה, שאני מציקה לה. רק אחרי שבוע וחצי הביאו לי לפטופ לתרגל את המערכת שהם עובדים איתה. הייתי יושבת וסתם משחקת במערכת הזו (כי באמת שהיא פשוטה), או מדיי פעם נתנו לי משהו לתרגל או לחפש ובכוונה הייתי עושה את זה לאט כדי למשוך את הזמן. התנחמתי בכך שלפחות אני יושבת ומסתכלת במחשב, במקום לשבת בחלל פתוח ולשחק בטלפון שלי כשכולם רואים אותי. היה לי שם ממש רע (התפקיד עצמו היה בסדר), וכל יום התאפקתי שלא לפרוץ בבכי.  לא יודעת איך להסביר את זה, אבל הרגשתי ממש שקופה, כאילו אני איזה עציץ שאף אחד לא מתייחס אליו. חשבתי שאני דפוקה. לפני שהתחלתי את העבודה שם הייתה לי הרגשה מאוד רעה וצדקתי. אבל כל הזמן חשבתי שמשהו בי לא בסדר.

במקום החדש יש הרגשה שונה לגמרי. הבחורה שעושה לי את החפיפה מקסימה! היא גם נהדרת מבחינה מקצועית. כבר ביום הראשון היא הייתה צריכה לצאת מוקדם ואני נשארתי לבד במשרד. אמנם עשיתי בעיקר עבודת ניירת ועניתי לטלפונים וטיפלתי במה שיכולתי לטפל- אבל התחושה הייתה אחרת לגמרי, שסומכים עליי. הבחורה מאוד מאוד נחמדה, נותנת לי תחושה טובה, דואגת שאכיר אנשים ואכנס לעניינים. גם שאר העובדים מאוד נחמדים ומתייחסים אליי כאל "אחת משלהם". החברה בה אני עובדת עוסקת בתחום מאוד זר לי. גם המערכות שלהם דיי מסובכות והכל כמובן באנגלית ועם הרבה מושגים שאני לא לגמרי מבינה. אני מקווה שאצליח ללמוד ולקלוט את הכל בהקדם. נכון שכל ההתחלות קשות ובטוח ייקח לי זמן להבין את הכל ולקלוט מי נגד מי , אבל יש לי כאן תחושה טובה. אני גם לא חוזרת הבייתה מדוכאת וחסרת אנרגיות. המשרה הזו זמנית כי מדובר בהחלפה לחופשת לידה, אבל אני מקווה שאיכשהו הדברים יסתדרו ואולי כן ימצאו לי איזה תפקיד אחר.

אחלו לי בהצלחה.

חזרתי.

עברתי קצת על הארכיון שלי. בדקתי מה עבר עליי בתקופה הזו לפני שנה ולפני שנתיים. מצד אחד זה נראה לי כל כך רחוק, מצד שני אני זוכרת את הכל היטב. נדמה שעשיתי מה שצריך. היום אני עושה מה שאני צריכה. אני לומדת לשחרר, להרפות. לתת לדברים להוביל אותי. אני בונה את עצמי ומנסה לא לפחד מהשינויים.

השתנה לא מעט.

מצאתי עבודה חדשה, ביום ראשון חתמתי על חוזה. מצחיק, דווקא השבוע קיבלתי עוד שתי הצעות עבודה נוספות. איפה הייתם כל הזמן הזה? אני לא דשה ב"אם" ו"מה אם" ו"אולי". החלטתי על מקום מסויים ואיתו ננצח. התפקיד הוא תפקיד פקידותי/מזכירותי, בחברה שהיא בינלאומית. התחום בו החברה עוסקת רחוק ממני שנות אור, אולי זה יפתח לי אופקים חדשים. גם המשכורת וגם התנאים הסוציאליים טובים. לראשונה אני נתקלת במקום עבודה טוב, ושלא נותן רק את המינימום הקבוע בחוק (או אפילו זה לא). ביום ראשון כבר פגשתי מישהי שאני מכירה מהתיכון, וזה נחמד שיש פנים מוכרות. בתחילת מרץ אני אמורה להתחיל. הבאסה היחידה שמדובר בהחלפה לחל"ד והבחורה כמובן אמורה לחזור, אבל תמיד יכול להיות מצב שהיא בסוף תחליט שלא לחזור, או שיתפנה תפקיד אחר שאליו אוכל לעבור. וגם אם זה לא יסתדר – יהיה לי עוד ניסיון וזה ייראה טוב בקורות חיים. זה יהיה מבאס אחרי חצי שנה שוב לעזוב, אבל מה שיהיה יהיה. החלטתי שאני מגיעה בגישה חיובית. בלי תהיות, בלי השוואות למקומות אחרים. אני מגיעה, בטוחה בעצמי, מחייכת, לומדת, עושה את הכל על הצורה הטובה ביותר.

כנראה גם נשנה מקום מגורים בקרוב.

חשבנו לעבור למקום אחר בשכירות. הדירה שלנו קצת קטנה ומעבר לזה – מחולקת. הקיר שמפריד בינינו לבין הדירה שלידנו עשוי גבס ועובר בחדר שינה שלנו. ככה שההרגשה היא שאין פרטיות, כי אם השכנה שומעת מוזיקה (והיא חובבת גלגל"צ בכל שעות היום)- זה כאילו מישהו שומע מוזיקה אצלנו בחדר שינה.

הסתכלנו קצת על דירות להשכרה והמצב פשוט זוועה.  ראינו דירות מוזנחות, עם ריח של עובש/טחב/זקנים, בלי תריסים על החלונות, שירותים שבנויים בצורה שאי אפשר פשוט להשתמש בהם (והעיקר במודעה מתלהבים "שירותים כפולים!"), דירות עם מקלחות מגעילות ומוזנחות, עם ארונות מטבח עקומים ושבורים, וחוסר פרקטיות בעליל- תנור שנמצא במרפסת שירות ולא במטבח, הכנה למכונת כביסה באבטיה, במיקום צר ופצפון ששום מכונת כביסה לא תיכנס אליו, יש כיור במקלחת, אבל המראה ממקומת לא מעל הכיור אלא במקום אחר, מקומות שאין אפשרות אפילו לתלות כביסה על החבל. וכמובן – שהמחירים בשמיים! אמנם הדירה שלנו קטנה ומחולקת, אבל השכר דירה לא יקר יחסית ויש לנו דירה יפה, מרווחת, מתוקתקת ומשופצת. אני חובבת פתרונות אחסון והצלחתי לארגן ולסדר עוד מקומות אחסון.

ואז חשבנו – אולי כבר עדיף לקנות. לגייס את הכל החסכונות שלנו ושל מי שרק אפשר ולהשתעבד לבנק- אבל לפחות בעוד 25 שנים נזכה לדירה משלנו. וגם כאן – המחירים פשוט מטורפים בלי שום הצדקה! דירות קטנות, או בלי חלונות (העיקר מתלהבים משיפוץ שעלה 50,000 ש"ח. אין לכם חלונות בדירה, נחנקתי!), או שדירות מאוד מוזנחות וצריך להשקיע בהן עוד מאות אלפי שקלים... אני לא מחפשת דירת פאר. אבל אנחנו צריכים דירה שתהייה מספיק גדולה להכיל משפחה ושתי חתולות. לא רוצה 5 חדרים – אני יכולה להסתפק בשני חדרי שינה, רק בתנאי שאחד מהם יהיה מספיק גדול לדחוס שניים או שלושה ילדים. ולא תהייה מוזנחת ואאלץ להוציא כספים על שיפוצים. ושתהייה פרקטית! (מסבר שחבלי כביסה זה משהו נדיר...) ואז חשבנו... לעבור לקריות. כן, לחזור חזרה למקום מגוריי. המחירים הרבה יותר הגיוניים ומקבלים תמורה הרבה יותר גדולה. בעלי התבאס קצת, כי הוא חיפאי מגיל 0 וקשה לו לעזוב, וגם אני רציתי לעזוב ולשנות... אבל אין ברירה. אז נחזור לגור ליד ההורים שלי. היום אנחנו הולכים לראות כמה דירות ואני מקווה שנהייה פחות ופחות מאוכזבים.

האמת שאני דיי מתרגשת, אני באמת מקווה שיהיה לנו בית משלנו, שנבנה את החיים שלנו ואת המשפחה שלנו.

התפטרתי מהעבודה.

יש לזה כל מיני נסיבות, שאני מעדיפה לא לפרט כאן.

עשיתי היום סיבוב בכל מיני משרדים ממשלתיים ברחבי מחוז צפון.

לשכת תעסוקה, ביטוח לאומי, מס הכנסה ומשרד הפנים. נרשמתי כנשואה, וגם הוספתי את שם משפחתו של בעלי לשלי. אז עכשיו יש לי שם משפחה חדש וארוך במיוחד.

יש לי כספי פיצויים שאני אמורה להוציא מהעבודה הקודמת שלי, ועוד קצת שכר על השבועיים וחצי.

אני קצת מרגישה כמו כישלון, שאני פוסעת בשבילים לא נכונים. כשאני חושבת שהדברים מסתדרים- הכל מתהפך. כנראה שככה זה בחיים.

אז הנה, חזרתי לנקודת ההתחלה.

אני מבואסת בבית הריק, אבל חייבים להמשיך עם הפנים קדימה.

ביום חמישי שעבר הוזמנתי לריאיון המשך במקום עבודה מסויים.

זה באמת היה ריאיון המשך - אבל גם הודיעו לי באותו היום שהתקבלתי לעבודה.

בהתחלה הייתי מאוד נרגשת וגאה בעצמי. הרגשתי שאני מגיעה למקום של "גדולים", לעבודה רצינית. אפילו הלכתי לקנות שלושה זוגות מכנסיים חדשים (כי אסור ג'ינס) ושתי חולצות בסגנון מכופתר.

אבל יום אחרי זה- הייתי בדאון לגמרי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מוכשרת, שסתם עשיתי רושם טוב בראיון אבל מבפנים אני כלום. התחייבתי לעבוד בין השעות 8-18 ומאוד כעסתי על עצמי שהסכמתי לזה. הייתי ממש בחרדות, במצב רוח רע ולא הפסקתי לבכות כל הסופ"ש.

רק רציתי שלא יגיע יום ראשון.

על תחילת הבוקר של יום ראשון - דיברתי עם האחראית והסברתי לה שאני לא מסוגלת לעבוד 10 שעות כל יום. היא נראתה קצת מאוכזבת או כועסת... אמרתי לה שפעמיים בשבוע אני מוכנה להישאר עד 18. עם כל הכבוד, יש לי חיים פרטיים. הרי עזבתי את מקום העבודה הקודם שלי בגלל שלא היו לי חיים מעבר לעבודה. היא צריכה לקבל את האישור של המנהל לזה (והאמת שעדיין לא קיבלתי תשובה). אחרי גם 8 שעות אני כבר לא מרוכזת - אז 10?! (אמנם משלמים לי על זה שעות נוספות- אבל בכל זאת. לבריאות הנפשית שלי אין מחיר). אני מקווה שזה באמת יסתדר. 

מדובר בעבודה אדמיניסטרציה- עם נגיעה מאוד גדולה לעולם הגיוס וההשמה (מבלי להיות רכזת השמה!), שזה תכלס קשור למה שלמדתי. אפשר ללמוד הרבה ולהתפתח. גם לחזור אחה"צ הבייתה זה תענוג. הייתי רגילה לחזור רק ב21 בערב הבייתה, וגם בכל העבודות הקודמות שלי - תמיד עבדתי בערב. רק במקרים חריגים עבדתי בבוקר.

והכי כיף- רק אוטובוס אחד! לוקח לי חצי שעה להגיע לעבודה או הבייתה, וגם התדירות של הקו מאוד גדולה- בעיקר בשעות הבוקר. ממש שינוי מרענן אחרי נסיעות של שעה- שעה וחצי בשני אוטובוסים.

ומעבר לזה - אין שירות לקוחות! מתעסקים רק עם לקוחות פנימיים. זה יתרון ענק. תמיד עבדתי בתחום של שירות לקוחות, ולמרות שהייתי מאוד מאוד טובה בזה- זה קצת שחק אותי.

השבוע הראשון היה מאוד לא קל עבורי.

מי שאמורה לדאוג לחפיפה שלי - טסה במפתיע לחופשה. אמנם ישבתי לצד מישהי והיא קצת הסבירה לי והראתה לי מה היא עושה - אבל זה לא משהו שלוקח יותר מדיי זמן. גם הרגשתי שזה שאני יושבת לידה ובוהה לה בצג המחשב- קצת מעיק עליה. אז רוב הזמן ישבתי חסרת מעש. והתחרפנתי. אני יושבת באזור פתוח, בלי מחשב, כשכולם עוברים לידי... וכל הבכירים רואים שאני יושבת ומתעסקת בטלפון שלי. וזו הרגשה מאוד לא נעימה, ואפילו מתסכלת. מדיי פעם נתנו לי לעשות דברים קטנים... אבל רוב שעות היום ישבתי כמו עציץ וחיכיתי לשעה 17. היום נתנו לי לתייק לא מעט מסמכים, לסדר קלסרים ולגרוס... אז זה דיי העביר לי את הזמן. לא אכפת לי לעשות את זה - העיקר לעשות משהו. אני מקווה ששבוע הבא הדברים קצת יהיו יותר מסודרים.

מבחינה חברתית - כולם מאוד נחמדים אליי ויוצא לי לדבר עם אנשים. אני מניחה שזה ייקח קצת זמן עד שאני אסתגל. אני קצת מרגישה בודדה כי אני לא באמת מכירה אף אחד, ואני דיי ביישנית ולא כל כך טובה בסמול טוקס. אני מקווה שגם זה יסתדר.

היה קשה לי לקום ב-6 בבוקר. לא פשוט לקום בחושך, לבזבז הרבה זמן בלמצוא את הבגדים שלי (כי אני לא רואה כלום). זה גם עוד יותר מבאס לקום כ"כ מוקדם בהרגשה שאת עציץ.

כן השתדלתי להמשיך בפילאטיס ובחדר כושר - הלכתי פעמיים לפילאטיס ופעמיים לחדר כושר (במקום שלוש פעמים), אמנם קצת קיצרתי את האימון, אבל זה עדיף מכלום. אני כנראה צריכה להתרגל, אבל אני שמחה שאני לא מוותרת לעצמי. תכלס- מה אני אעשה בבית?

הבית לא נראה כמו שאני אוהבת. אני כן מקפידה כל יום לנקות את הספות מהשיערות של החתולות ולהעביר מטאטא או כשיש לי זמן - להפעיל את השואב הרובוטי ( לצערי יש לי קרע בשטיח, והשואב פשוט "אוכל" את הקרע הזה ונתקע עליו. ככה שאי אפשר להשאיר את השואב בלי השגחה, ולא תמיד יש לי כוח בערב לשמוע את הרעש שהוא עושה), למרות שהבית נראה בסדר גמור, הסטדנרטים שלי גבוהים- ואני אוהבת שהבית מסודר טיפ-טופ ולשטוף את הרצפה פעמיים בשבוע... אני מקווה שאני אתגבר על זה. אז הנה, אני עכשיו אנצל את הזמן לנקות כמו שצריך (והנה, עוד פלוס: כשהייתי עובדת בימי שישי, הייתי מנקה את הבית בחמישי בערב. כן, נכנסת ב21 בערב ואז מתחילה עם הניקיון...).

מחר אני הולכת להסתפר ולצבוע את השיער, וליהנות כמו שצריך מהסוף-שבוע.

אני מקווה באמת ששבוע הבא יהיה הרבה טוב.

עדיין לא מצאתי עבודה.

לפני שבוע היה לי מרכז הערכה וזימנו אותי השבוע לריאיון נוסף.

הגעתי לראיון רק כדי לשמוע שאני לא מתאימה למה שהם מחפשים, אבל יש להם תפקיד אחר שיתאים לי, שהתקן שלו מתפנה רק ב1.3.

ניסיתי להראות למי שראיינה אותי  שאני לא מאוכזבת, ואמרתי לה שבמידה וזה יהיה רלוונטי אני אשמח לעבוד אצלם.

היא הייתה מאוד לבבית והחמיאה לי המון, ואני יודעת שזה לא אומר כלום – אבל זה מתסכל.

בכל זאת, פיניתי לי זמן. התלבשתי,התאפרתי, נסעתי באוטובוס. הייתי מלאת מוטיבציה וחשבתי שאולי אני אצליח להרשים אותה, ואולי ביום ראשון כבר תהייה לי עבודה. זה גם היה מקום שממש התחברתי אליו. ופתאום קיבלתי מעיין סטירה לפנים.

היום גם הייתי בראיון עבודה.

הייתי צריכה לנסוע כל הדרך לרמת גן, והרגשתי שלא הלך לי משהו. הרגשתי שאין לי תשובות טובות לתת לה ושאני יוצאת מעפנה.

נסעתי הלוך ושוב מחיפה לרמת גן (כי שם ההנהלה שלהם). בזבזתי המון שעות וגם כסף על נסיעות, לראיון של כולה עשרים דקות – חצי שעה. והייתי חייבת לעשות פיפי ולא היו שירותים בשום מקום (גם לא בתחנת רכבת!). וקניתי סנדוויץ בגודל של ביס שעלה 12ש"ח, שאפילו לא אכלתי בסוף. וגם לא היה לי כסף קטן בכלל.

הייתה לי תחושה שכל היקום נגדי והחזקתי את עצמי שלא לפרוץ בבכי מטורף ברכבת.

כן, נחמד לי להיות בבית. זה כיף שאני יכולה כל בוקר ללכת לחדר כושר או לפילאטיס, שאני קוראת ספרים, שאני יכולה לעשות מה שבא לי. אבל מצד שני הספרים והבילויים עולים כסף. ויש ימים שמאוד משעמם לי ואני משתגעת.  הארון שלי צועק לבגדים חדשים וקצת יותר ייצוגיים- ואני לא יכולה לקנות. ויש לשלם ביטוח וטסט לאוטו וצריך לקחת את החתולות לוטרינר ולקנות להן עוד מנשא בשביל זה. ולא נשכח את כל ההוצאות השוטפות של הבית. נכון ששמנו סכום בצד ממה שקיבלנו לחתונה והיה לי עוד חיסכון – אבל אני לא רוצה לגעת בזה. אנחנו חייבים את זה לאולי התחלה של משכנתא.

וברור לי שזה תהליך, ושזה לא אומר עליי שום דבר. ואפילו מחר יש לי ראיון המשך במקום אחר. ואפילו קיבלו אותי לאיזה משרד – אבל אני גם לא מתחברת כל כך לעבודה וזה גם שכר שמתקרב למינימום. מילא אם לפחות העבודה הייתה מלהיבה אותי אז הייתי מוכנה להתפשר על שכר, או לפחות השכר היה נורמלי אז הייתי מוכנה להתפשר על משהו אחר.

וכנראה אני אלך לחתום בלשכה. ניסיתי להימנע מזה, כי אני שונאת להתעסק בדברים האלו ושונאת לבקש עזרה. אבל כנראה שאין לי ברירה.

זה גם מעכב אותי. אותנו. כל עוד אין לי עבודה – אי אפשר לחסוך שקל. הבנק אפילו לא יסתכל עלינו אם נרצה לקחת משכנתא. אנחנו חושבים שבעוד שנה נתחיל לעבוד על ילד. אבל על זה בכלל אי אפשר לחשוב- כל עוד אין לנו אפשרות כלכלית ואין לי עבודה יציבה שלא תפטר אותי. הרי גם ככה זה שאני אישה, וזה שאני נשואה- רק לרעתי.

אני קצת מרגישה כמו איזה כישלון. הייתי חכמה גדולה שעזבתי את המקום הקודם שלי. אולי הייתי בדיכאון מהשעות ומהנסיעות, אבל לפחות היה לי כסף. ולפחות הרגשתי דיי מוערכת, ושאני שווה משהו ושאוהבים אותי.

אולי אני לא כזו טובה כמו שחשבתי.

אולי עשיתי טעות, שאני לא יודעת ולא מצליחה לתקן.

אז מה הספקתי בשנה הזו?

1. להתארס בינואר ולהתחתן באוקטובר (ובדרך חגגתי בחתונות של חברים טובים).

2. קיבלתי רישיון.

3. קיבלתי תעודת תואר ראשון.

4. הייתי בפראג הקסומה, בירח דבש קסום לא פחות.

5. התפטרתי מהעבודה אחרי שנתיים. זה היה כואב וקשה עבורי, אבל הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להיות בדיכאון.

6. קראתי הרבה הרבה ספרים.

7. התחלתי להתעסק קצת בבישול ואפייה.

8. נרשמתי לחדר כושר - ואני אוהבת את זה!

אפשר לומר שזו הייתה שנה טובה.

נכון שהיו לא מעט רגעים קשים, אבל סה"כ היו לי הרבה ימים טובים.

אני מאחלת לעצמי למצוא עבודה חדשה במהרה, לפתח ריבועים בבטן, ובעיקר - שרק ימשיך ככה.

"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן."

שנה אזרחית טובה לכולם!

(ואל תשכחו: אם שותים - לא נוהגים!) 

השבוע סוף סוף זימנו אותי לריאיונות עבודה.

הגעתי למקום X בשעה שנקבעה לי, אבל הסתבר לי שהבחורה שהייתה אמורה לראיין אותי נכנסה לישיבה. היא ידעה שאני מחכה לה, אבל היא לא אמרה לי כלום. למעשה, לגמרי במקרה הבנתי ממישהי אחרת שהיא בישיבה.גם הבחורה בקבלה יצאה להפסקה ולא היה אף אחד. אז מה, הייתי אמורה לחכות ולתהות? אחרי חצי שעה בערך (כבר חשבתי ללכת הבייתה) יצא המנכ"ל מהישיבה. הוא הסביר לי ממש בכמה מילים על התפקיד, עבר איתי ממש מעט על השאלון שמילאתי ונתן לי למלא שאלון יותר מפורט. ואז ישבתי וחיכיתי. וחיכיתי. הבחורה שכחה ממני! אם לא היו אומרים לה כלום (שמעתי מישהו מעיר לה) הייתי ממשיכה לחכות... היא התנצלה ורצתה שאני אעשה מבדק גרפולוגי. אבל ידעתי שלא אספיק, כי היה לי ריאיון אחר באותו היום. אז היא ביקשה שאבוא ביום אחר. אמרתי חבל שזה יצא ככה, אז היא אמרה שזה כבר קרה. הסברתי שזה פשוט נותן הרגשה קצת לא נעימה ואז היא אמרה שזה כבר קרה, וטעויות קורות, וחוץ מלהתנצל אין יותר מה לעשות והם ישמחו להמשיך איתי בתהליך. קבעתי איתה שוב להיום ומאוד התלבטתי אם ללכת. מצד אחד, התחושה הייתה מאוד לא נעימה, הרגשה שמזלזלים בי. אני מבינה שטעויות קורות, היא רק בנאדם. אבל היא יכלה מלכתחילה להגיד לי שקרתה טעות והיא צריכה להיכנס לישיבה. ושאני יכולה בינתיים למלא שאלון נוסף/ללכת לשתות קפה. ואם כבר- שלא תשכח ממני אחרי שהיא סיימה את הישיבה! הייתי שם שעה וחצי ומילאתי שני שאלונים... מצד שני, אני זקוקה לעבודה. אז היום הלכתי לשם, כי אין לי מה להפסיד. ועשיתי איזה מבדק גרפולוגי (בעיניי זה חרטא...). גם המנכ"ל וגם הבחורה ראיינו אותי. האמת שהם הסבירו לי קצת על התפקיד, בכמה מילים ולא ממש עשו לי ריאיון מלא. הם רק עברו וקראו את השאלונים שלי ושאלו כמה שאלות. אבל כל אחד והשיטה שלו. אני צריכה לקבל תשובה בעוד שבוע בערך.

הייתי גם במקום Y. סה"כ התפקיד נשמע לי בסדר, והבנות שראיינו אותי נתנו לי להרגיש טוב. זה לא בדיוק היה ריאיון- זה היה הסבר על התפקיד, וקצת שאלו אותי שאלות. הם גם עשו לי מבדק באנגלית – לכתוב כמה שורות באנגלית. הרגשתי שכתבתי משהו עילג (כתבתי מה עשיתי יום לפני כן) ברמה של כיתה ד' ושהם לא יחזרו אליי. להפתעתי היא חזרה אליי היום. יש כמה דברים שהפריעו לי קצת. דבר ראשון- יש להם גם לקוחות מחו"ל ולפעמים צריך לדבר אנגלית. הבחורה הסבירה לי שמדובר באנשים שהאנגלית שלהם פשוטה וזו רמה בסיסית של שיחה – אבל אני שונאת לדבר אנגלית. אין לי ביטחון ואני נלחצת. והדברים היותר גדולים – לרוב הם עובדים בסבבים. או ראשון עד חמישי, או שני עד שישי. כאשר יום שישי זה עד 15:00. והיא אמרה לי גם שבד"כ עובדים חדשים עובדים בהתחלה ראשון עד שישי. אבל היא לא ידעה להגיד לי את הימים ואת השכר- כי זה המנהל קובע, והוא צריך להגיד לי. גם אמרו לי שקורה שנשארים קצת אחרי העבודה, כדי לעזור לכולם לסיים, אבל שלא משלמים מעבר לשעה 17:00. כלומר אם נשארתי עד 17:20 – לא ישלמו לי על ה-20 דקות הנוספות. יכול להיות שזה לא קורה הרבה, וכנראה העוד כמה שקלים האלו לא משנים- אבל זה עניין של עיקרון. זה גם נראה לי לא חוקי. אם כי, במקום העבודה הקודם שלי – (וזה לא רק שם)- מקבלים גם ככה גלובלי. כלומר אם עשיתי מעבר לשעות – לא משלמים לי. אבל אם עבדתי פחות – יורידו לי כסף! אבל שם היה איזה משחק עם השעות- אם איחרתי למשל ונשארתי עד מאוחר- אז זה התקזז. אחותי אמרה לי שזה לא בסדר ושזה נראה לה מסריח שלא אומרים ישר על ההתחלה בדיוק את הימים ואת השכר. למה שיטרטרו אותי כל הזמן, ולמה בגלל שאני חדשה אני צריכה להיות הפראיירית ולעבוד ראשון עד שישי (זה אפילו יוצא יותר ממה שהחוק מתיר, וכפי שהבנתי- לא משלמים על זה). אמא שלי אמרה שלא נראה לה לעבוד ביום שישי עד כך כך מאוחר ושזה דופק את הסופ"ש (אם כי האנשים שעובדים שישי לא עובדים בראשון). בעלי אומר שאולי כדאי לי להגיד להם שאני לא יכולה לעבוד בשישי. בכל מקרה- היא רצתה שאני אבוא לריאיון נוסף ביום שישי עם המנהל, ואני לא יכולה. אז היא צריכה לבדוק יום אחר ולחזור אליי. אני לא יודעת מה לעשות לגבי זה.

יש לי גם ריאיון נוסף במקום אחר ביום ראשון. אני מקווה שאולי עכשיו יהיה לי מזל ויתחילו לחזור אליי ממקומות עבודה.

אחלו לי בהצלחה.

לפני שבוע בדיוק, בשעה ארבע וקצת, העברתי אצבע בפעם האחרונה ויצאתי אל הריק. לא עוד ריצות באוטובוס ובמטרונית על עקבים דקיקים, דקיקים מדיי. לא עוד עבודה מהבוקר עד הערב. לא עוד התעסקות במיילים, טלפונים, כספים, ספרים, לקוחות, קורסים, כיתות, מכונות אלקטרוניות/חשמליות שמתקלקלות. לא עוד חוויות מוזרות ו/או הזויות שמעצבים מהן סטטוסים בפייסבוק, לא עוד אנשים שהולכים לאיבוד בבניין שבטוחים שהמרפאה ממש כאן, במשרד שלי. אף פעם לא היה לי את האומץ להגיד לאחד מהם "כן, תוריד את המכנסיים ותחכה לרופא".

לא עוד תלמידות שבוכות שהן לעולם יצליחו, לא עוד הורים לחוצים, אבות פלרטטניים למרות שהייתי יכולה להיות הבת שלהם, אמהות דוחפות, תלמידים שהם בגדר "המעריצים של הדר", תלמידות שמחבקות אותי כשהן נכנסות אליי למשרד. פתקי תודה. וכן, זה נדיר – אבל יש לא מעט כאלו שהודו לי על החיוך ועל השירות ועל העזרה.

כל כך הרבה אנשים צעירים בתחילת חייהם, שעם חלקם חלקתי שיחות חולין, סיפורים אישיים, שיחות עידוד ומוטיביציה. אנשים שרק התחילו את דרכם, והם לא יודעים כמה היא תהייה קשה ולא מתגמלת. אנשים שמתחילים לשפר את הבגרויות ועושים פסיכומטרי, בתקווה שהם יום אחד יהיו משהו. אני כבר לא אהיה חלק מזה.

לא עוד ארוחות צהריים בשעה 14, נשנושים בשעה 18, שחרורי קיטור, צחוקים, אינספור סיפורים ושיחות עם חבריי לצוות הסניף. השארתי מאחוריי קלסרים צבעוניים עומדים על מדפים כמו חיילים, מגירות מסודרות לפי נושאים וחברים וזכרונות.

לא פשוט לעזוב עבודה, בטח כזו שהייתה כל כך משמעותית עבורי, גם מקצועית וגם אישית. חונכתי חינוך רוסי וחינוך קיבוצי על כמה עבודה זה חשוב ושצריך להיות חרוץ ובעיקר לא להתלונן. ולא עוזבים כשאין לך משהו אחר. ועזבתי אל עולם האבטלה (בושה!),  למרות שיש לי שכר דירה לשלם ושתי חתולות להאכיל. אני לא יודעת מי אמר או כתב את זה, אבל הכי גרוע זה לפחד מהפחד. ויש שיגידו שזו ההחלטה הכי מטומטמת שלקחתי. עשיתי תואר שלם שעוסק בעולם העבודה, ובאחד הקורסים המרצה שלי הקביל את העבודה לזוגיות. וכמו שבזוגיות לפעמים אהבה זה לא מספיק, צריך לקום וללכת. עשיתי הרבה החלטות אמיצות בחיים. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הכי אמיצה שיש, אבל היא מתקרבת לזה.

כולם שואלים אותי מה עכשיו ומה אני רוצה לעשות, והתשובה בעיקר מתגבשת לאיטה בראש שלי. אולי אני אצליח ואולי אני אכשל, אבל עדיף כישלון מפואר מחלומות למגירה. ואת זה דודו טסה אמר. איכשהו, דווקא אחרי שהתפטרתי, התחלתי להאמין בעצמי ולמה אני מסוגלת. אי אפשר לומר עליי שאני לא הולכת עם הזרם, אבל גם כשאני הולכת עם הזרם, אני עושה את הדברים בדרך שלי. לפני שנתיים כשחתמתי על חוזה, השקפתי ממגדלי עזריאלי על הכיעור היפה של תל- אביב ותהיתי לאן תוביל אותי הדרך. הייתה לי הרגשה שלא ידעתי להסביר במילים שייפתחו לי דלתות לדברים טובים. וצדקתי. שנתיים אחרי, אני עם אותה הרגשה, שאני אמצא הדרך שלי.

והנה, אחרי זמן רב של קיפאון, סוף סוף הצלחתי לכתוב משהו אמיתי.

בהתחלה כתבתי כאן על התקף החרדה שעברתי ביום שלישי. אבל אז מחקתי.

אני מותשת נפשית. לכתוב על זה מתיש אותי עוד יותר נפשית.

במקום זה, אני אכתוב על ההכנות לחתונה.

1. היינו בטעימות ובחרנו תפריט.

2. הייתה לי מדידה אחרונה של השמלה. בעוד שבועיים אני אוספת אותה. השמלה פשוט מהממת ואני כבר רוצה ללבוש אותה!

3. יש לי עגילים ומסרקייה.

4. אחותי מצאה שמלה.

5. המפגש בין ההורים עבר בהצלחה יתרה.

6. רכשנו טבעות. בחרתי טבעת מצנצנת, בזהב צהוב לשם שינוי.

7. יש חליפה לחתן.

8. חלוקת ההזמנות החלה.

9. הייתה לנו הדרכת כלות ונפגשנו עם הרב המחתן.

אני מזכירה לעצמי שנותרו לי רק עוד 5 ימי עבודה נטו, ואני חייבת להעביר/לעבור אותם. ואז אולי אני לא אהיה בדיכאון.

התחילה התקופה האהובה עליי ביותר השנה.

מחר ראש השנה - החג האהוב עליי (לא פלא, נולדתי בו).

ככל הנראה יום העבודה האחרון שלי יהיה 29 לספמטבר. הבנתי שזה לא חוקי לתת לי מכתב, ואני גם לא אקבל שום דבר - אבל בסדר. אני צריכה להתמודד עם ההשלכות. בחרתי להתפטר בתקופה לא טובה - גם חגים וגם חתונה, אבל אני מאמינה שיהיה בסדר. באופן רשמי אני אמורה לעזוב ב20 לחודש, אבל המנהלת שלי שאלה אם אני יכולה לעזוב אחרי החגים. אמרתי לה שאם זה בסדר מבחינת משאבי אנוש זה בסדר גם מבחינתי. אבל אף אחד לא הודיע לי שום דבר. 

זה דיי מעניין לראות איך כל התיאוריות שלמדתי בלימודים בנושא עבודה רוקמות עור וגידים. אני רואה את זה גם על עצמי וגם על אחרים. רמת השחיקה וחוסר השביעות רצון שלי כל כך גבוהות - שאני פשוט לא מסוגלת יותר. אני כן רוצה לעזוב בצורה יפה ולא לזרוק ז', אבל מבחינה נפשית- עייפתי. וזה עוד יותר מתסכל שאני גם צריכה לעבוד בחגים! הדבר היחיד שיש לי כוח לעשות זה קלסר החפיפה שלי, לבאה האחריי. זה בדיוק כמו החודש האחרון לפני השחרור מצה"ל- שהוא החודש הכי הכי קשה.

לשמחתי כולם מפרגנים לי, שמחים עבורי ומחזקים את החלטתי. כולם גם שואלים אותי מה אני רוצה לעשות עכשיו - ואני באמת לא יודעת. אני כן מחפשת בתחום האדמינסטרציה, אבל אני מרגישה שלא מצאתי את עצמי. מצד אחד אני אוטוטו בת 26, מתחתנת, ואפילו בי עולות בי מחשבות ורצון לילדים משלי (והיו תקופות שחשבתי שאני לא ארצה ילדים ואם כן - רק בעוד הרבה מאוד זמן). מצד שני, אני מרגישה לעיתים בת 16 שעדיין לא סגורה על עצמה. זה מזכיר לי שפעם שמעתי שיחה בין שתי נשים בפילאטיס על כך שגיל ההתבגרות נמשך עד גיל 30. שמצד אחד יש לצעירים הרבה ידע, הרבה ניסיון, הרבה חוויות, אבל מצד שני מבחינה רגשית הם עדיין לא מבוגרים. אולי אני עדיין לא מבוגרת, או שאני סתם רוצה לגלות מה יעשה לי טוב.

עוד חודש וחצי החתונה.

השבוע הייתה לנו פגישה עם האולם ובחרנו עיצוב (מפות בצבע שמנת ומפיות בצבע אדום) ותפריט. שבוע הבא כבר טעימות עם ההורים. גם קיבלנו סקיצה של האולם ופתקי ישיבה, וגם רכשנו באי.ביי מתנות לאורחים. גם ההזמנות כבר מוכנות ובראש השנה אנחנו נתחיל לחלק אותן וגם לשלוח. אני צוחקת על זה שמזל שאני מובטלת ויהיה לי הרבה זמן להתעסק בכל זה. זה מתקרב בצעדי ענק ואני מתחילה יותר ויותר להתרגש. אנחנו רק צריכים טבעות, בגדים לחתן (וגם לאחיות שלי!) ובטח עוד כמה דברים קטנים. ביום שבת סוף סוף יש מפגש של ההורים והאחיות ואני מקווה שזה יעבור בשלום.

היום הבן זוג שלי חוגג יום הולדת.

קמתי מוקדם ותליתי שרשרת יום הולדת שמח במטבח, ומתחתיה שמתי את המתנות שלו - חולצה מכופתרת מקסטרו ועוגת קראנץ' שוקולד מרולדין, וכמובן ברכה.

הוא ממש שמח(:

אני כבר מחכה לחג (למה לעזאזל מכריחים אותנו לעבוד גם מחר...).

אני מאחלת לעצמי שהשנה העברית החדשה תביא איתה דברים טובים, ושאמצא סוף סוף את הדרך שלי.

ובהזדמנות זו אאחל לקוראיי היקרים חג שמח ושנה טובה!

אתמול התפטרתי.

מצד אחד זו הייתה החלטה מאוד ספונטנית, מצד שני אני מתהלכת עם ההרגשה הזו בבטן כבר יותר מדיי זמן.

אמנם הבטיחו לי שיהיו שינויים, אבל בכל זאת הרגשתי תלויה באויר. בכל זאת הרגשתי שאולי היה עדיף שהייתי מתפטרת. בכל זאת הרגשתי ששוב אני יושבת מול צג המחשב ולא מסוגלת להתחיל לעבוד, כי אני צריכה להחזיק את הדמעות.

ודיברתי עם הבן זוג שאמר לי שאני חייבת לפעול. ושיהיה מה שיהיה- זה לא הגיוני שחודשיים לפני החתונה שלנו, במקום להתרגש ולשמוח ולהרגיש שאני באחת התקופות היפות בחיי- אני בוכה. אני מדוכאת. אני עצבנית. אני אדישה. אני כל הזמן לא מרגישה טוב. אני מרזה נורא - בלי שאני מתכוונת לזה בכלל. 

ופשוט באתי למנהלת שלי ואמרתי לה שזהו, אני לא יכולה למשוך יותר.

ועם כמה שכואב לי- אני חייבת לעזוב, כדי שיהיה לי יותר טוב.

זה כל כך הרבה גורמים. אלו שעות מטורפות שלא מאפשרות לי שום דבר. אני צריכה ללכת לספר ופשוט אין לי מתי, כי אני עובדת מהבוקר עד הלילה. וכל פעם שיש לי משהו - אני צריכה לצאת מוקדם. בעבודה רגילה עד 17:00- אין את הסיטואציה הזו. שאת במצב לא נעים. זה הנסיעות של שעה  או שעה וחצי לכל כיוון. זה העובדה שכמה אפשר לעסוק בשירות לקוחות.

ונכון שמאוד נקשרתי לאנשים, ונכון שאני מפחדת מאוד משינויים - אבל זו לא סיבה לסבול.

ואני לא יודעת מה יהיה עכשיו.

ביקשתי שיפטרו אותי - ככה שלפחות אקבל פיצויים ואוכל לחתום אבטלה עד שאני אמצא עבודה אחרת. ואני מקווה שיעשו את זה עבורי. כי במשך שנתיים שעבדתי שם הייתי עובדת טובה ומסורה. ואני מתכוונת לעזוב בצורה הכי יפה שאפשר ולהישאר אפילו מעבר לחודש כפי שמחייב החוק- להישאר עד שימצאו לי מחליפה, ולעשות לה חפיפה מסודרת ולהישאר איתה ולראות שהיא מסתדרת.

כרגע אין לי שום דבר. ומצד אחד אני מבועתת. מבועתת מזה שעזבתי, מזה שאני צריכה למצוא עבודה ומי יודע מה יהיה.

אבל מצד שני - אני מרגישה הקלה כל כך גדולה. אני מרגישה שאני יכולה סוף סוף לנשום.

יש לי מזל שכולם תומכים בי ומחזקים אותי.

יהיה בסדר.

"בטח היו לי סיבות לעזוב, 
כי שוב אני כאן. 
ושוב אני קם ונוסע, 
סומך על הדרך שתוביל..."

מתחילים את חודש אוגוסט, אחרי שחודש יולי היה עמוס בהרבה מאוד אירועים.

קודם כל – סוף סוף האוניברסיטה עשתה טקס קבלת תעודות, ויש לי תואר ראשון!

מבחינת ההכנות לחתונה – סגרנו כבר את רוב הדברים הגדולים. החלטנו לעשות את המאמץ וכן לפתוח את התיק ברבנות של "צוהר". מבחינת העדים –נורא דאגתי מה נעשה, כי זו נסיעה ללוד ולא ידעתי מי יגיע להעיד עבורנו... אבל בסופו של דבר  שני המנהלים של הבן זוג שלי הגיעו להעיד עבורנו. ב"צוהר" ממש נחמדים ומסבירי פנים. תקתקנו מהר את כל העניין, ואנחנו רק מחכים שיתאמו לנו רב. בדרך חזרה כבר עשינו סיבוב בדרום ת"א  לקנות את כל השטויות לרחבה. איכשהו, נראה לי שלא קנינו מספיק...

גם סגרתי סוף סוף מאפרת ומסרקת! זו הייתה ממש סאגה. לא רציתי ללכת לסלון כלות. אני לא חובבת המוניות, מה גם שלרוב בסלוני כלות – הסגנון הוא "עשוי" מדיי ופרחי קצת. אני אוהבת איפור פשוט, תסרוקות משוחררות וקלילות... לדעתי כלה צריכה להיות עדינה, ולא כאילו היא נפלה לתוך קופסת האיפור...  כשהתחלתי לחפש מאפרות, מהתחלה נדלקתי על המאפרת שלי– גם התחברתי מאוד לסגנון שלה – עדין וקלאסי וגם ראיתי עליה המון המלצות. אבל לא ידעתי איך אני אגיע  אליה, כי אמנם היא מגיעה עד אליי ביום החתונה, אבל הניסיון עושים אצלה והיא גרה במקום שאין בו תחבורה ציבורית. אז חשבתי לותר על זה. למשרד שלנו הגיעה עובדת חדשה שגם עבדה פעם בתור מאפרת והציעה לי לעשות אצלה את האיפור. אמרנו שנקבע איפור ניסיון. כשרציתי לקבוע איתה... היא פשוט נעלמה מהעבודה. (שזה כבר סיפור בפני עצמו). והתחלתי לדאוג, כי אוטוטו אוקטובר וישבתי וחפרתי לבן זוג שלי. ואז הבן זוג שלי אמר שהוא ייקח אותי למאפרת ושאני לא אדאג. וביום שישי שעבר נסענו ביחד עם אחותי הקטנה לעשות איפור ותסרוקת ניסיון. וסגרתי על המקום. היא גם מקסימה וכייפית, וגם האיפור היה מהמם! בדיוק בדיוק הטעם שלי, מה שחשבתי עליו והיא ידעה איך להוציא את הדברים היפים... וגם החלטנו על תסרוקת חצי אסופה בסוף. כל כך התבאסתי להוריד את האיפור כשהלכתי להתקלח. אני מרגישה כל כך שלמה עם ההחלטה שלי. בסופו של דבר הבחורה מהמשרד מעולם לא חזרה, היא התפטרה או פוטרה, זה לא ממש היה ברור. אני בראש שקט, שלקחתי מישהי שזה בראש ובראשונה המקצוע שלה. הרי הבחורה מהמשרד, לא משנה כמה היא הייתה נחמדה ואני בטוחה שהיא יודעת לאפר יפה – סיפור ההיעלמות שלה הדליק לי נורה אדומה. מעדיפה לקחת מישהי מקצועית ואולי לשלם קצת יותר, אבל להיות בראש שקט. למדתי שיש דברים שלא מערבבים ביניהם.

נשאר לנו לסגור רק את הדברים היותר קטנים. לי כבר יש נעליים, וההורים שלי כבר קנו בגדים! עכשיו צריך להתמקד בהזמנות ולכל השאר יש לנו עוד קצת זמן.

אני מתרגלת לאט לאט לנהיגה. נהגתי בעיקר בלילה – שזה דבר לא פשוט בפני עצמו. אני גם לאט מתרגלת לאוטו (*געגועים לאוטו של המורה לנהיגה: סובארו B4 מנהלים. בצבע שחור. אוטו עם עוצמה!*) ולנהיגה בחיפה – עם כל העליות, הירידות והסיבובים החדים! אבל בינתיים אני בסדר. זה שקיבלתי רישיון הוריד ממני מועקה ענקית.

מבחינת העבודה... הצבתי כמה דרישות. ואני מקווה שייענו לי. כי אם לא... אני פשוט עוזבת. הבריאות הנפשית שלי חשובה הרבה יותר. ואני מאמינה בעצמי. אני מקווה שיהיו לי עדכונים בקרוב.

אין בכלל זמן לכתוב, אבל אני בכל זאת כותבת כי אני חייבת לפרוק.

המצב שלי לא משהו. אני נעה בין שמחה לעצב.

אני מזכירה לעצמי רגעים שמחים- גדולים וקטנים, פשוטים ומשמעותיים. ואני מנסה להיאחז בהם, לראות בהם סוג של תקווה.

אני לא נראית טוב בכלל. התזונה שלי על הפנים. או שאני לא אוכלת בכלל או שאני אוכלת ללא היכר. אני לא ישנה טוב בלילה, אני מנסה להספיק ומנסה להזכיר לעצמי שיש לי חיים. אבל אין לי.

בהמשך לפוסט הקודם, על הקושי שלי במקום העבודה, המנהל אמר שהוא יבדוק מה אפשר לעשות.

אז מה שעשו, זה אחרי שכמעט שנתיים אני עובדת שם, אחרי שבכל החוזים שלי היה כתוב שכל אחד מהצדדים רשאי להפסיק את החוזה מתי שהוא רוצה (כמובן שהכל בהתאם לחוק), הוסיפו לי נספח בו אני מחוייבת למקום העבודה. זה לא משהו שנאמר לי. והם מצדקים את זה ב"הכשרות מקצועיות". שזה, לא היה לא ונברא. זה גם מעניין שאחרי כמעט שנתיים- פתאום יש לי הכשרות מקצועיות. זה כל כך לא חוקי, ואני ברוב טמטומי חתמתי על זה, כי לא הייתה לי ברירה והרגשתי לא נעים.

נופלת עליי עוד עבודה ועוד עבודה, חלק מזה זה דברים שאני בכלל לא אמורה לעשות. אבל אני עושה בכל זאת, כי כזאת אני.

אני מתחילה את היום, ואין לי כוח לעבוד ואין לי אנרגיות לכלום. בהמשך היום ההרגשה שלי קצת משתפרת.

וכן, אני עובדת בסביבה אנושית נהדרת. ובאמת מתחשבים בי. אבל פחות או יותר מיציתי. והשעות האלו - מהבוקר עד הערב- כולל שישי לסירוגין- פשוט לא אפשריות. אין לי זמן לעצמי. ואם אני צריכה לצאת מוקדם כמה פעמים במהלך החודש (כי מה לעשות, יש לי רופא! ויש לי חברות שמתחתנות! ) אני מרגישה לא נעים. ואם אני לא יכולה לעבוד שני שישי רצוף (סורי שיש לי חיים) זה אסון לאומי. הרי אם הייתי עובדת בעבודה נורמלית- לא היו את כל הבעיות האלו. והנסיעות האלו שוברות אותי. בערך שעה, אפילו קצת יותר, לכל כיוון. בימי שישי אני בדרכים בערך שלוש שעות- בשביל עבודה של ארבע שעות.

אני לא מפונקת.

אני רוצה לעבוד.

אבל אני רוצה גם להרגיש סיפוק. אני רוצה לחייך ולא לבכות בבוקר. אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו עם משמעות, אני מזכירה לעצמי שפעם הייתה לי יצירתיות שעכשיו היא כבויה לגמרי.

ואני רוצה גם חיים פרטיים. עם כל הכבוד לעבודה, זה לא הכל בחיים. יש גם מעבר.

בזמן האחרון בא לי לעשות מעשה שטות, ופשוט להתפטר.

בלי לחשוב על ההשלכות.