בייבי שלי,

קשה להאמין איך הזמן עבר כל כך מהר ואנחנו חוגגים שנה ביחד.

לפעמים אני מנסה להיזכר בחיים שלי לפני שהכרתי אותך ואני פשוט לא מסוגלת. אתה חלק כל כך גדול ממני, שלדמיין את עצמי בלעדיך זה כמו שלא תהייה לי רגל. אני מרגישה שאתה כל כך משלים אותי, שיש בינינו חיבור חזק ומיוחד שלא חוויתי. מעבר לעובדה שאתה חבר במובן הזוגי- מיני, אתה החבר הכי טוב שלי. אני יכולה לדבר איתך על כל דבר. גם על הדברים הקטנים והשטותיים, וגם על הדברים הרציניים. על התהיות וההתלבטויות וגם על קשיים. אני מרגישה שאיתך אני יכולה להיות הכי אמיתית, הכי מי שאני, בלי לחשוש ובלי להתבייש.

אני שמחה שיש לנו כל כך הרבה דברים משותפים, אני שמחה לגלות שוב פעם מחדש שאנחנו חושבים באותם כיוונים ו"נמצאים באותו ראש" בהרבה מאוד נושאים. אני שמחה על ואוהבת את האיניטימיות הזוגית הפרטית שלנו. את הבדיחות הפרטיות שלנו, את המבטים שאנחנו מחליפים שרק שנינו מבינים, את הארוחות המושקעות שלך, את החיבוק שלך כשאנחנו רואים ביחד טלוויזיה, את המשחקים עם מיצי, את השיחות הארוכות לתוך הלילה, את המגע הכאילו אגבי שלך על הירך שלי, את הרגעים בהם אנחנו אחד בתוך הגוף של השנייה ואנחנו מרגישים כמשהו שלם, את החיוך, הנשיקה והחיבוק של הבוקר וגם של הלילה,את הסמסים המתגעגעים והאוהבים, את השירים על הוול, את הפעמים שקשה וזה לא הולך ואיך שאנחנו מצליחים לדבר על הבעיות ולפתור אותן, את הרגעים שאתה מסתכל לי בעיניים ואומר לי כמה אתה אוהב אותי.

אני רוצה להודות לך על שנה מדהימה ומופלאה.

שנה בה לימדת אותי לאהוב מחדש ומכל הלב. שנה בה לימדת אותי מה זה להתגעגע. להודות לך על זה שאתה תמיד מפרגן, מעודד,  תומך, אוהב ומחזק אותי. על זה שאתה מקבל אותי, מכיל אותי ומספיק חזק להתמודד עם השגעונות שלי. להודות לך על שנה של זוגיות מדהימה, טובה, בריאה,שהייתי מאחלת לכל אחת ואחד. זוגיות שלא צריך להכביר עליה במילים, כי כשחווים אותה יודעים שזה "זה". פשוט יודעים.

אני מאחלת לנו עוד הרבה שנים טובות כאלו ושנגשים ביחד את כל החלומות שלנו.

אוהבת אותך המון.

לרוב אני לא משתמשת בבלוג למטרות כאלו, אבל מיצי שלי משתתפת בתחרות "החיה הכי לייק" בפייסבוק.

בבקשה תיכנסו ללינק המצורף:

http://www.facebook.com/?ref=logo#!/photo.php?fbid=498350424836&set=o.139424522784728

תעשו לייק לדף עצמו- תחרות החיה הכי לייק בפייסבוק ואז תעשו לייק על התמונה עצמה.

זה יהיה ממש נחמד אם נזכה.

תודה רבה מראש!:)

הפרסומות של אגד מספרות כמה השירות שלהם אדיב ומקצועי. אני חושבת שצריך לתקן את זה לחוסר שירות.

תמיד אני נתקעת בפקקים בגלל שחופרים כבישים והורסים גשרים כדי לבנות אותם מחדש, וזאת במטרה לעשות עוד נתיבים לתחבורה הציבורית כדי שאנשים יוותרו על המכוניות הפרטיות שלהם.

חה חה חה!

מהאוניברסיטה לבית שלי יש אוטובוס ישיר שמגיע שלוש פעמים ביום : 14:00, 16:00, 18:00. מעבר לאוטובוס הישיר יש רק כל שעה עגולה אוטובוס שיוצא מאוניברסיטה למרכזית (וגם להפך). כלומר, מי שצריך להגיע למרכזית ומשם המשך לקריות/נהריה וכו',וגם מי שצריך להגיע לנווה שאנן ונשר- יש לו אוטובוס פעם בשעה. כך שאם למשל המרצה שיחרר את הכיתה לפני הזמן- צריך לחכות הרבה זמן עד לאוטובוס. וזה מגוחך, כי הרבה סטודנטים גרים באיזורים האלו. והקווים האלו תמיד, אבל תמיד עמוסים עד אפס מקום, כך שיש להם ביקוש רב.

אם פספסתי את האוטובוס, אני יכולה או לחכות שעה או לקחת אוטובוס למרכז חורב ומשם למרכזית ומשם הבייתה. עניין של שלושה קווים שונים ושעה וחצי פחות או יותר. והאמת, שזה לא משתלם בכלל. אם הגעתי לתחנה ב16:15 והאוטובוס הבא שלי הוא ב 16:55, עדיף לי לחכות. כי עד שאני אגיע לחורב, ועד שאגיע למרכזית ייקח לי כל כך הרבה זמן, כך שעדיף פשוט לחכות 40 דקות. מי שגר בנשר ופספס- בכלל מסכן, כי הוא באמת צריך לחכות שעה עד לאוטובוס הבא, כי אין דרך חלופית.

היום חיכיתי לקו הישיר. אני מחכה באוניברסיטה, קור אימים שחודר לעצמות והאוטובוס לא בא. אני מחכה עם עוד בנות והדקות עוברות והאוטובוס לא בא. ולא, לא פספסתי אותו כי הגענו הרבה זמן לפני שהוא אמור לבוא.

אחרי שחיכינו 20 דקות הבנו שהוא כנראה לא יגיע. הרמתי טלפון לחבר שלי וביקשתי ממנו שיקפיץ אותי הבייתה. יש לי מזל שהוא היה פנוי וגר ליד האוניברסיטה.

זה כל כך מרגיז. כל כך מרגיז שבגלל שאגד מונופול הם מרשים לעצמם לזלזל בנו- הלקוחות שלהם. זה כל כך מייאש, לעמוד בחוץ בשיא הקור ולתהות מתי יגיע האוטובוס. זה מרגיז שהם פשוט מזלזלים בזמן שלנו.

וחוץ מזה, יש בעייה אדירה עם הזמינות של הקווים. אם אני יודעת שאני צריכה להגיע לאוטובוס שיוצא מהמרכזית בשעה מסויימת (אין אוטובוסים ישירים לחיפה, חייבים להחליף אוטובוס במרכזית המפרץ), נסיעה של בערך 20 דקות מהתחנה למרכזית- אני צריכה להיות בתחנה לפחות 45 או 50 דקות לפני. התחנה שקרובה לבית שלי היא על כביש ראשי, בצומת מרכזית. לא איזה מקום נידח ובכל זאת- אפשר לחכות בתחנה חצי שעה לאיזשהו קו שיגיע למרכזית המפרץ.

וכמובן יש את הצפיפות, הדוחק, האנשים המסריחים...

אז למה שמישהו שיש לו אוטו ירצה לעבור לתחבורה ציבורית? למה שיצטרך לסבול את כל זה? למה שיצטרך לחכות חצי שעה בתחנה, להחליף אוטובוסים שזה גם עניין שגוזל זמן, בזמן שהוא יכול פשוט להיכנס לאוטו ולנסוע?

אז אותו אדם יעדיף לסבול ולשלם יותר על דלק, אבל הוא יודע שהוא לא תלוי בשום חברה שמזלזלת בו.

כנראה רק באירופה, ארה"ב, יפן ולא חסרות דוגמאות יש תחבורה ציבורית טובה, זמינה, מתוקתקת. תחבורה ציבורית שבאמת משרתת כמו שצריך את הנוסעים בה.

כנראה שרק פה האנשים שאין להם- סטודנטים, תלמידים, קשישים, ואנשים שפשוט לא יכולים מבחינה כלכלית להחזיק אוטו (זה לא שהמחירים בתחבורה הציבורית כל כך זולים) ייאלצו לספוג את הזלזול הזה, כי אין להם ברירה.

בשנים האחרונות אני יותר ויותר מתבאסת מימי ההולדת שלי. באופן קבוע, כחודש לפני התאריך נוחתת עליי עננה של דיכאון.

אני מאוד אוהבת את תשומת הלב, את המתנות, את העוגות והבלונים, אבל החגיגות- זה מה שמבאס אותי.

בתור ילדה, לא זכורות לי חגיגות של ממש. ההורים שלי תמיד היו קונים לי מתנות ואמא שלי הייתה כותבת כרטיסי ברכה שהיו מחכים לי בבוקר ליד המיטה, אני זוכרת שהיו קונים עוגה לפעמים, או בתקופה האפייה של אמא שלי- אמא שלי הייתה אופה עוגת יומולדת- עוגת שוקולד עם קרם שוקולד וסוכריות צבעוניות. זו העוגה הכי פשוטה אבל הכי טעימה לי עד היום. אמא לא אופה יותר, בגלל הדיאטה ובגלל שגם אין לה כוח.

בני המשפחה היו מתקשרים לברך וגם סבא וסבתא היו קונים לי מתנות.

חגיגות עם חברים זה כבר עניין אחר. לא הייתי ילדה שהיו לה יותר מדיי חברים. למעשה, היו תקופות שלא היו לי חברות בכלל ותקופות שבהן הייתה לי חברה אחת שבימי ההולדת של שתינו היינו מתקשרות לאחל מזל טוב, קונות מתנות ולפעמים נפגשות.

 בבית הספר היסודי היה מאוד אופנתי לחגוג ימי הולדת בימי שישי אחה"צ בכיתה בבית ספר. לאחר כמה שנים החגיגות שודרגו ועברו לבתים של החוגגים והיו מזמינים קוסם או ליצן ובשנים המאוחרות יותר- היו מזמינים תקליטן. אני זוכרת שתמיד היו חטיפים, עוגות וחצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ או עם ממרח שוקולד. חצאי הפיתות תמיד יזכירו לי טעם של ילדות.

ימי ההולדת לרוב היו בשעות 15:30- 16:00 וההורים שלי תמיד התלוננו שזה נופל להם על השנ"צ של יום שישי. אז כך שאם זה לא היה בבית ספר או בבית שקרוב אליי- לא הייתי יכולה להגיע כי לא היה מי שייקח אותי. זה נורא מעציב אותי לחשוב על זה.

זכור לי יום הולדת אחד שחגגתי בכיתה ב' (אם אני זוכרת נכון) יחד עם עוד שתי חברות לכיתה. הן נולדו ביולי ואני בספמטבר, כך יצא שחגגתי כמה חודשים טובים לפני התאריך המיועד. אני לא זוכרת הרבה מיום ההולדת הזה, נשארו התמונות. אני זוכרת שהיה מפעיל, הייתה התרגשות, הייתה ידיעה וחשש שאם הייתי חוגגת לבד בלי שתיהן אף אחד לא היה בא ואת פתיחת המתנות כשהגענו הבייתה. לבשתי חצאית בצבע סגול וחולצה לבנה עם הדפס.

בתיכון בימי ההולדת, כל חוגג היה מנדב את הבית שלו ומזמין חברים למסיבת יום הולדת. זה דווקא היה נחמד, אבל עול כלכלי לא קטן- היה איזשהו נוהג לתת מתנה לילד היום הולדת 50 ש"ח. זה היה מאוד לא פשוט, בעיקר כשלא עבדתי ולהורים שלי לא היה כסף מיותר לתת לי.

בגיל 15 ערכו לי מסיבת הפתעה. יום הולדת 16,17,18 חגגתי בבית. זה היה דיי מעייף. נולדתי בחגים והרבה מהחברים שלי דאז נולדו בחגים כך שהיה צריך לשבת ולתאם תאריכים. אחרי זה היה צריך לדאוג שההורים שלי לא יהיו בבית. במהלך המסיבה צריך לדאוג שלכולם יהיה כיף ונחמד ואחריה הייתי צריכה להתחיל לנקות ולסדר.

לאחר מכן עייפתי מתכנון אירוע ימי ההולדת. ימי הולדת 19,20,21 ביליתי עם המשפחה, החבר שלי דאז. יצאנו באופן ספונטני ומאחר ועוד חברים חגגו קרוב לתאריך שלי- יצא שחגגתי איתם את יום ההולדת שלי.

ביום הולדת 22 חגגתי פעמיים. פעם אחת באופן ספונטני עם החברים. אני זוכרת שזה היה ממש סיוט לארגן אותם וכמעט בכיתי וויתרתי על הכל. בערב שלאחר מכן חגגתי עם חברים מהעבודה והיה מהנה ביותר.

את היום הולדת האחרון שלי- 23, רציתי לחגוג באופן רציני. בחרתי מקום, תאריך ושעה ויצרתי לראשונה אירוע בפייסבוק. האמת? זה לא היה הצלחה גדולה. אני באמת מעריכה ומוקירה את כל מי שבא לחגוג ולשמוח בשמחתי, אבל משהו בדינמיקה בין כולם לא עבד וכולם התקפלו הבייתה מוקדם. יצאתי קצת מאוכזבת.

אני חושבת שהכי טוב זה לחגוג בצורה אינטימית. לחגוג עם המשפחה, החבר וקומץ של חברים. אני חושבת שאם אעשה משהו ביום הולדת 24 זה יהיה בלי אירועים בפייסבוק, זו תהייה יציאה רגילה עם החברים הטובים שאיתם אני מבלה בדרך כלל.

יש לנו עובדת חדשה שעשיתי לה את החפיפה והיא סיפרה לי שהיא לומדת ביבליותרפיה. אני לא יודעת אם מישהו מהקוראים שלי זוכר, אבל בעבר שקלתי את הכיוון הזה (כתואר שני) ואפילו ניסיתי להתקבל לייעוץ והתפתחות האדם +ספרות כתואר ראשון על מנת לחסוך לי את ההשלמות לתואר השני. לצערי הרב לייעוץ והתפתחות האדם גיליתי שהתקבלתי כיומיים לפני תחילת הלימודים, אחרי שכבר השלמתי עם העובדה שלא התקבלתי למה שרציתי, אחרי שידעתי והכנתי את עצמי נפשית למה שאני לומדת כיום.

בקיצור, אותה בחורה לומדת אמנם לימודי תעודה לאחר תואר ראשון (שאפשר לעבוד עם זה גם) בסמינר הקיבוצים. שאלתי אותה על הלימודים שלה והיא ממש הדליקה אותי על זה מחדש.

נכון שעדיף תואר שני, אבל תואר שני ידרוש ממני השלמות רבות וללמוד סטטיסטיקה, שיטות מחקר ואנגלית שוב הפעם. כל אותם דברים שרק מוציאים לי את החשק. מה גם שכרגע הממוצע שלי עומד על 81 ואני צריכה 85 לפחות (אני מקווה מאוד שאשפר).

מתחשק לי פתאום כן ללמוד ולעשות משהו שאני קצת יותר מתחברת אליו, אפילו שאני לא פוסלת את האופציה של לעשות תואר שני במשהו אחר לגמרי.

אבל מצד שני, אם אני ממשיכה לתואר שני, אפילו אם מדובר ביום לימודים בשבוע- באיזו עבודה אני אוכל לעבוד? לא שאכפת לי להישאר לעבוד בעבודה הנוכחית שאני מאוד אוהבת, אבל אני רוצה לעבור לגור עם החבר שלי ולהתחתן. (ולפני שמישהו קופץ שאני מקדימה את המאוחר- כבר דיברנו על זה). ובשביל זה צריך כסף. אני יודעת שאני לא אהיה המשכורת היחידה, אבל אני רוצה לדעת שאני מסוגלת לכלכל ולדאוג לעצמי, לבד. בלי להיות תלויה באף אחד אחר.

אף מעסיק לא יסכים לקבל מישהי לעבודה שצריכה באופן קבוע יום חופש (גם אם זה על חשבונה) פעם בשבוע.

עולות לי הרבה מחשבות מה יהיה בעתיד. איפה אני אעבוד, איזה עבודה אמצא. לצערי בתחום ההומני אין הרבה אפשרויות. אני לומדת שירותי אנוש שזה יותר פרקטי- אבל זה לא מקצוע של ממש כמו כלכלה או מחשבים.

אני והחבר שלי מאוד רוצים לעבור לגור ביחד. בקרוב אנחנו חוגגים שנה ושנינו מרגישים שזה מה שנכון וטוב לנו כרגע. הבעיה- כסף. אני לא רוצה להיות תלויה בהורים שלי או שלו. אני יודעת ששום דבר לא בוער, אבל בכל זאת זה משהו שאני והוא ממש רוצים לעשות.

דיברנו על אולי לעבור לגור ביחד שנה הבאה, אבל אני באמת לא יודעת איך זה יסתדר.

לפעמים זה ממש מעצבן שכסף הוא שיקול עיקרי כמעט בכל החלטה.

זה התחיל בלילה שבין ראשון לשני. התעוררתי כל חצי שעה מחלומות מציקים שחוזרים על עצמם, גוף תפוס, שיעול טורדני וכאב ראש.

בשני בבוקר נאלצתי להתעורר לעבודה. הרגשתי כאילו מישהו מחזיק בשתי ידיו את הראש שלי ולוחץ.

לקחתי נרוסין, עשיתי מקלחת חמה וקיוויתי שזה יעבור.

הבעייה עם הכדור שהוא פוגע בעירנות וכך עשיתי את הדרך לעבודה שנראתה לי ארוכה מתמיד כאשר אני מטושטשת קלות.

בעבודה לא תפקדתי במיוחד, חיכיתי שתגיע השעה 13:00 ואוכל ללכת הבייתה.

אכלתי מרק עוף, ישנתי, התעוררתי, שכבתי במיטה עם הלפטופ, מכורבלת בפוך ועם הסדין החשמלי דולק. איכשהו הקמתי את עצמי, שתיתי תה עם דבש, לקחתי פאראמול ואכלתי פרוסה עם שוקולד. חשבתי שמצבי השתפר ונסעתי לחבר שלי.

לפני השינה התחלתי שוב להרגיש רע, עשיתי מקלחת, לקחתי נרוסין ופאראמול וקיוותי לטוב.

אתמול בבוקר קמתי בסדר. המשכתי להשתעל אבל הראש לא כאב לי. לקחתי קולדקס. הלכנו ללימודים ואפילו יצאנו לאכול צהריים.

אחרי הצהריים שוב הרגשתי רע. המשכתי להשתעל ולהרגיש חולשה. לקחתי שני מוקולית, פארמול וקולדקס בתקווה שמשהו מהם יעזור לי.

היום היה נדמה לי שאני מרגישה יותר טוב. התעוררתי עם כאבי גב ורגליים (אולי זה בגלל שישנו עם החתולה שהשתלטה על כל המיטה). החבר שלי קפץ לקנות דברים בסופר ולהכין משהו לאכול ואני כאן עם החתולה שמייללת ודורשת תשומת לב ומשגעת אותי בריטואל חוזר: היא מבקשת לצאת- מציצה החוצה- מחליטה שקר ורטוב בחוץ- חוזרת פנימה להמשיך לדרוש עוד צומי. אני משתעלת פחות, אבל אני מצוננת, כואב לי הראש, אני מרגישה חלשה, מטושטשת וסמרטוטית למדיי.

אני חושבת שאבלה את כל היום במיטה, בפיג'מת פוקה שלי ובנעלי הבית הורודות החדשות שלי, אנסה לגרום לחתולה להיות שלווה ורגועה (כן בטח), אצפה בכל הפרקים של "הבורר" ו"how i met you'r mother" ואקח קולדקס/פאראמול/נרוסין או את כולם ביחד בתקווה שמשהו מהם יעזור.

פאב. הרבה אלכוהול. אוכל. חולצה במתנה. מחירים מופקעים. הופעה. מוזיקה. האהוב שלי. חברים טובים. ריקודים. אנשים מבוגרים שלא דופקים חשבון ורוקדים לצלילי שירי הלהקה. סבא בן 83 שרקד עם כל הצעירות. נשיקות ושמפניה בחצות. חיוכים. צחוק. אווירה טובה, משוחררת, מהנה.

חברה ששותה יותר מדיי ואני והחבר שלה בתור המבוגרים האחראיים שצריכים לשבת איתה בשירותים ולהחזיק לה את השיער.

רגעים נדירים של הנאה טהורה, שמזכירים שהחיים מורכבים מהרבה רגעים של אושר.