היום עשיתי את הצילום רחם.

הייתי נורא לחוצה לפני זה, לא ידעתי בדיוק למה לצפות.

הגעתי למרפאה עם אמא שלי, לאחר שנרשמנו במזכירות חיכיתי לאחות שתקרא לי. 

האחות הייתה מאוד חמודה, היא הסבירה לי על הבדיקה, נתנה לי גם לעשות בדיקת היריון כדי לוודא שאני לא בהיריון.

קראו לי לבדיקה, שמתי חלוק כזה כמו שנותנים ליולדות ונכנסתי לחדר לבד.

הבדיקה הייתה זוועתית.

בהתחלה זו כמו בדיקה גניקולוגית רגילה, שזה קצת לא נעים אבל לא נורא. אבל אז הרופא מכניס  את החומר ניגוד. וזה מה שכאב. התחילו לרדת לי דמעות מרוב כאב, ניסיתי לנשום ולהירגע, אבל אז החומר הגיע לרחם ואז הכאב היה פשוט פסיכי, למרות שלקחתי אופטלגין לפני. התחלתי להתפתל, אמרתי לרופא "דייי אני לא יכולה יותר עם זה", ואני בנאדם שסובל בשקט, אחת כזו שמתביישת להגיד משהו. ואז הרופא אמר "מה, רק התחלנו" חה חה כמה מצחיק.

פשוט בכיתי והתפתלתי מכאב ורק רציתי שזה ייגמר.

גם הרופא והטכנאי רנטגן היו ממש אדישים, כמו מכונות. כנראה הם רגילים לנשים שבוכות וצועקות, אז הם לא מתרגשים. השילוב של הכאב והסיטואציה הלא נעימה - כשאני חשופה מול שני גברים זרים ולא ממש סימפטיים - פשוט עשה לי רע.

זה נמשך כמה דקות אני מניחה, אבל לי זה נראה כמו נצח.

אמא שלי חיכתה לי בחוץ (מן הסתם היא לא יכלה להיכנס, מאחר ומדובר בקרינת רנטגן), וכשיצאתי למרות שקצת נרגעתי שוב התחלתי לבכות קצת. היא ניסתה להרגיע אותי. אחרי זה היו לי התכווצויות בבטן וקצת דימום.

העיקר שזה מאחורי, אבל זה פשוט היה נוראי, הייתי חייבת לפרוק את זה...