אני לא יודעת למה אני כותבת את הפוסט הזה. למה אני צריכה לחזור שוב ושוב ולנבור בעבר. אבל אולי בגלל העבר הזה – יש לי כל כך הרבה תסבוכים עצמיים.

אני לא כותבת את זה בשביל תשומת לב. אני לא כותבת את זה בשביל שירחמו עליי. אני כותבת את זה בעיקר בשביל עצמי. אולי בשביל להתנקות. אולי בשביל שברגע שאני אכתוב את זה ואני אתחיל לבכות, זה יהיה שחרור בשבילי.

הדיכאון שלי.

מילה כל כך חזקה.

כל כך הרבה אנשים עוברים את זה. כל כך הרבה אנשים מגיעים לבית חולי לחולי נפש בגלל זה. וסביר להניח שאולי גם אני הייתי מגיעה.

בגיל ההתבגרות, נראה שכולם עוברים את זה. לכולם יש את התקופות האלו. ואצלי זה נמשך כמה חודשים. ויש אנשים שיחשבו שזה סתם שטויות – אבל בשבילי זה לא.

אלו היו חודשים של סיוט, ואין לי מושג איך יצאתי מהם בכלל. אולי כי הכל היה בראש שלי. אולי כי הגעתי לגבי החלטה מסוימת, של לקחת את החיים שלי בידיים. כי היום אני יודעת – שלא משנה כמה עמוק אתה בתוך הבוץ – אף אחד לא יוציא אותך משם חוץ מעצמך.

זה היה לפני שנתיים. כיתה ט'. גיל 14. ולא, זה לא היה אחד מהמשברים של גיל ההתבגרות. זה לא היה אחד מאלו – כי זה נמשך הרבה זמן. תקופה שחורה וחשוכה ולא נעימה בחיי. אני לא יכולה לכתוב הכל. למרות שזה המקום שלי כאן. אני פשוט לא מסוגלת. אני כל כך לא מסוגלת. אולי כי קוראים אותי אנשים שאני מכירה ואני לא רוצה שיידעו. למרות שמי שיודע – יודע. אולי כי עדיין, אני לא יכולה להוציא את זה החוצה. כי אולי אם אני לא אכתוב אז זה לא יהיה קיים. נפשית, אני לא יכולה.

זה בגלל הרבה ולא כלום.  הרבה ריבים עם גורמים שונים והרבה מאוד אכזבות. ניסיונות התאבדות. כן, ילדה בקושי בת 14 וחצי שכותבת מכתב התאבדות ובולעת אחר כך מלא אקמולים. וזה לא היה פעם אחת. עד היום שמדברים על נושאים כאלו – אני מתכווצת בשקט. יש לי הרגשה מוזרה. אבל לא הצלחתי. למזלי. או שהייתי חזקה מדי בשביל למות, או שהייתי חלשה מדי בשביל למות. אני לא יודעת למה.

השינה, הכדורים והחוסר אכילה היו מפלט בשבילי. יכול להיות שזה בשביל לזכות בתשומת לב – תשימו לב אליי כי רע לי. אבל לא משנה מה, אף אחד לא יכל לעזור לי באותה תקופה. וגם עכשיו – שאני מרגישה ככה אף אחד לא יכול לעזור לי.

היו כאלו שהפצירו בי ללכת ליועצת, לפסיכולוג. אבל אני לא מאמינה בשיט הזה. מה, לספר לבן אדם זר על החיים שלי? מה הוא יגיד לי? אני לא רואה את עצמי הולכת ובוכה מול אנשים זרים ולא יהיה להם מה להגיד. כי אין פתרונות. לפחות לא לי.

בסופו של דבר, יצאתי מהחור השחור הזה. חזרתי לחייך, לשמוח. יכול להיות שזה בגללו. בגלל האקס שלי. וכשהוא עזב – התמוטטתי.

ועד היום נשארו לי עקבות מאז. אני מפחדת לקחת כדורים. אפילו כי באמת כואב לי הראש. אני פשוט לא מסוגלת לקחת. כי אולי התמכרתי להם והם כבר לא עוזרים לי.  כי מטבעי אני בן אדם עצוב. או שנהייתי בן אדם עצוב מאז. זה לא שאני לא צוחקת ולא שמחה. אני כן. זה לא שאני בוכה כל הזמן. או רק חושבת על דברים רעים.

זה לא ככה. זה פשוט חוזר מדי פעם. לא תמיד יש לי שליטה על זה. אולי זה בעיקר כי אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, ואולי בעיקר כי אני תקועה וממשיכה להכאיב לעצמי. וגם כשלכאורה הכל נראה בסדר – זה פשוט לא. כי ככה זה. ואני יודעת שיש אנשים שסובלים ורע להם יותר ממני. אנשים שבאמת איבדו משמעות לחיים שלהם. אנשים שכואב להם יותר ממני. ש"הסיבות לכאב" הן סיבות אמיתיות וממשיות ולא סיבות של סתם טיינאג'רית מפונקת. אבל פאק! יופי שהם עצובים! גם לי מותר! והכאב הוא אותו כאב. זה שיש אנשים כאלו לא אומר שאני צריכה להיות יותר שמחה ויותר מרגישה טוב עם עצמי כי להם יותר רע וקשה. ומלבד זאת- זה מרושע לשמוח כשלאחר כואב. וזה לא עוזר לי שיש ילדים רעבים בסומליה. בעצם למה סומליה? יש ילדים רעבים לא רחוק מהבית שלי.

אני מוצאת סיבות לחיות. מכריחה את עצמי. ואולי אני לא מסיימת עם זה, כי אני טובה ומדיי ואני לא יכולה למות סתם ככה להורים שלי ולאחיות שלי ולהשאיר אותם לבד.(פה התחלתי לבכות). אני לא יכולה לעשות להם את זה. סתם יהיה להם קשה והם יהיו עצובים כל הזמן.

כל "הסיפורי התאבדות" שלי שאני כותבת באים במקום המוות שלי. כולם מדברים עליי באיזה אופן. יש הרבה סיפורים כאלו – לא את כולם אני מסיימת או מצליחה לכתוב.

אני לא יודעת ממה זה נובע. כל ההרגשות האלו שבאות ככה סתם. אולי אם הייתי הולכת לייעוץ היו אומרים לי דברים כמו שיש לי ביטחון עצמי נמוך והערכה עצמית שואפת לאפס. (שואפת? היא כבר אפס). אולי כי בעצם החיים שלי ללא משמעות וריקנים ואני צריכה למצוא משהו שימלא אותם. אולי כי אני תולה את האושר והשמחה שלי בדברים חיצוניים ולא בתוך עצמי. אולי כי יש לי עוד הרבה בעיות. אבל אני לא צריכה ללכת למישהו שיגיד לי את זה. כי אני יודעת את זה בעצמי. זה לא יחדש כלום.

בשביל זה יש לי את הבלוג. הכתיבה פה, גם היא סתמית וחוזרת על עצמה (יום ראשון: הייתי בבית ספר. יום שני: הייתי בבית ספר. יום שלישי: נחשו מה? הייתי בבית ספר!), היא עדיין מקום לשפוך את הכל. מקום לפרוק את הכל. מה שאני לא יכולה לעשות ביום יום. אולי זה מה ששומר אותי שפויה.

יום שישי התחיל על רגל שמאל. מסתבר שהדוד שמש שלנו, פשוט הרוס. לגמרי. הגוף חימום התפרק לחתיכות, וכל פעם שמדליקים אותו- זה גורם לקצר חשמלי. אבא שלי היה צריך להחליף את כל הדוד שמש! (אבל לפחות קיבלתי הסעה לבית ספר).

לפני שיעור תנ"ך התחלנו לדבר כמה ילדים על סריגות, וכל אחד התפאר במה שסבתא שלו סרגה לו.

אה, דרך אגב משתוללת אצלנו מגפת כינים. כן כן, אתם קוראים נכון. זה מגוחך שבשכבה י"א יש כינים...אני יודעת בוודאות מי המקור לבעיה. ואני חושבת שבערך חצי שכבה יודעת....איכס. למזלי הראש שלי לא תופס כינים, אבל אני זוכרת שהיו לי פעמיים בכל החיים שלי כינים, ושזה היה סבל.

כינים לא כאלו סימפטיות כמו הכינה הנחמה.

היה לנו שיעור תנ"ך...והמורה חילקה מבחנים. קיבלתי 74, שזה דיי סביר. סימפל קיבלה 78, והמורה קצת צעקה עליה, ובאמצע השיעור היא התחילה לבכות. היא אמרה שהיא רק מצוננת.....

אח"כ היה שיעור חינוך. ואני לא יודעת אפילו מה המורה ניסתה להעביר בו...כי היה כל כך משעמם.

את אחה"צ העברתי בשינה ובהליכה למחשב.

בערב סימפל התקשרה אליי וניסתה לחשוב על מה לעשות היום. בסוף, התוכנית המקורית הייתה ללכת לסמארט, ושסימפל תביא סרטים בדי וי די ונראה אותם אצלה.

בערך בתשע וחצי התחלתי להתלבש....הייתי ממש מוכנה לחורף: לבשתי ג'ינס, חולצה לבנה, מעיל ג'ינס ארוך ואת הצעיף היפה והמחמם שלי, שסבתא שלי סרגה לי.

עברתי קודם אצל סימפל, אבל היא לא הייתה מוכנה בזמן. כרגיל. הייתי צריכה לחכות שהיא תסיים להסתרק ולהתלבש ואז יצאנו אל סמארט.

בדרך אליה, ראינו שתי דמויות מוכרות. אלו היו שאי וניים. הלכנו איתם. מזל שהופענו, כי הם לא זכרו במדויק את הדרך לבית של סמארט.אני חושבת שאילולא אנחנו, הם פשוט היו תועים בדרך.

כשהגענו לסמארט, איינג'ל, טוק ובריין היו שם. התנחלנו לה בחדר. סימפל החצופה הזאת, ישר ביקשה מסמארט שתזמין פיצה. על חשבונה של סמארט. זאת ממש חוצפה וחזירות! היא באה אל סמארט הביתה – היא אורחת שלה- וישר מתחילה לבקש אוכל! (מאוחר יותר היא גם כל הזמן חיטטה לה במטבח...). מילא אם סמארט הייתה מציעה לה. אז בסדר. אבל זה כל כך חסר נימוסי וחסר טאקט לבוא אל חברה שלך הביתה, או כל כל בן אדם אחר הביתה, ולהתחיל לדרוש ממנו דברים. וזה לא שהיא ביקשה בנימוס. וזה לא שאני אומרת שאם היא רעבה – אז היא לא יכולה לבקש ממנה משהו לאכול. פשוט הגישה הזאת....זאת גישה חזירית! אם אני הייתי באה אל סימפל הביתה ומתחילה לבקש ממנה.....אז היא לא הייתה מוכנה. וגם אני לא הייתי מוכנה. אבל סמארט טובה מדי. אני ואיינג'ל נזפנו בה. ולא  היה לה מה לומר. היא יודעת שאנחנו צודקות. היא יודעת שזאת התנהגות חזירית – אבל היא כן מתנהגת ככה. אני שונאת אנשים שמתנהגים ככה.

בזמן האחרון, סימפל ממש מעצבנת אותי. ואני לא רק מדברת על הנושאים מהפוסט הקודם. היא חטטנית ונדחפת. אני וסטאר דיברנו אתמול על הבלוג, ברמזים אומנם.....והיא ישר נדחפת עם השאלות שלה. זה לא עניינה. היא לא מבינה שאם היו רוצים לספר לה משהו, היו מספרים לה. ויש את העניין הזה, של החוצפה ושל החוסר התחשבות. אני לא יכולה להסביר בדיוק...אבל יש משהו מעצבן באופי שלה. אני לא יודעת איך להסביר את זה. ועוד משהו : אני שונאת אנשים שמתחנפים למורות, וכותבים כל מילה ממה שהמורה אומרת. זה משגע לי את השכל!!! ההיסטריות האלו פשוט מעצבנות אותי!

יש כאלו שיגידו למה אני חברה שלה אם יש לה אופי כזה מעצבן. אין לי תשובה. אולי בגלל שאני מכירה אותה כל כך הרבה שנים,אולי בגלל שאני רגילה אליה, אולי בגלל שאין לי גם ככה מי יודע מה הרבה חברות, אז עדיף לשמור על אלו שכן יש לי. ויש עוד הרבה סיבות אפשריות...

בכל אופן, סמארט הזמינה פיצה. כולם הלכו לאכול את הפיצה ולהסתכל באלו שאוכלים את הפיצה, ואני ואיינג'ל נשארנו בחדר לדבר. מדי פעם יצאנו החוצה, ואח"כ שוב כולנו חזרנו לחדר...ואח"כ היינו בסלון, ואז הלכנו למחשב כי נורא רצינו לגלות אילו אירועים חשובים קרו בתאריכי לידה שלנו (אצלי לא קרה משהו מיוחד) ואז חזרנו לסלון......

אני ושאי קצת "רבנו", כי דיי כפיתי עליו לשים את הצעיף שלי. אז מה אם רציתי לשים עליו את הצעיף שלי? אז מה אם הוא נשי ובגוונים של ורוד – סגול?

מאוחר יותר, כשבאמת היה לנו משעמם, אז ילדים אינטליגנטים שכמותנו שיחקנו "ארבע בשורה". אני לא שיחקתי, כי מבלי לנסות אני יודעת שאני גרועה בזה.

נשארנו אצל סמארט עד ממש מאוחר(ארבע וחצי הייתי בבית)....ובריין ליווה אותי הביתה.

היום, האבסתי את עצמי בלימודי היסטוריה. היסטוריה זה קל, אבל משעמם רצח. וגיליתי לזוועתי – פוצי ג'וניור המחק שלי נעלם!!!! יהי זכרו ברוך.....

I'm tired of being what you want me to be
Feeling so faithless
Lost under the surface
I don't know what you're expecting of me
Put under the pressure
Of walking in your shoes

[Caught in the undertow, just caught in the undertow]
Every step that I take is another mistake to you

לקחתי את הפסק הזמן מהכתיבה, לא בגלל שלא היה לי זמן או בגלל שלא רציתי לכתוב. דווקא מאוד רציתי. אבל העדפתי לא לכתוב...עד שדברים יהיו לי יותר ברורים. עד שאני בכלל אבין מה אני רוצה מעצמי.

יש לי כל כך הרבה מה לכתוב ולספר....אז אני פשוט אתחיל...בתקווה שלמישהו זה יהיה מובן.

השבוע הזה היה לי מסובך מאוד. התעלמתי מהאקס לחלוטין. אני אפילו לא יודעת למה. מאז הטיול השנתי. כי קרו כמה דברים שם שלא כתבתי. כי אני לא מסוגלת לכתוב.  שחשבתי על זה לעומק – הגעתי למסקנה שאני מושפלת. נותנת לו להשפיל אותי ולשחק בי ככה. אם הייתי מסתכלת על עצמי מהצד -  הייתי חושבת שאני ממש מעוררת רחמים. הייתי בזה ולועגת לי. אז לא דיברתי איתו. התעלמתי ממנו בגסות. וכל פעם שהוא פנה אליי ואני פשוט לא עניתי – גרמה לי להתחרט ולחשוב למה אני עושה את זה. כי עדיף לי לכעוס עליו ולדבר איתו, מאשר לכעוס עליו ולא לדבר איתו. כי הלא לדבר איתו עושה לי רע. ואין לי על מה לכעוס עליו בעצם כי הוא לא אשם. והוא גם רוצה הסברים למה ככה התנהגתי אליו. ואמרתי לו שאני אגיד לו בהזדמנות. ואין מה להסביר לו. כלומר, יש הסבר. אבל הוא טיפשי. כי סה"כ הוא לא חייב לי שום דבר. כלום. הרי זאת אני שנותנת לו לשחק בי ולהשפיל אותי, זאת אני שעוד הולכת אחריו, זאת אני שעוד אוהבת אותו. אין לי מה להגיד לו....פשוט אין.

I've
Become so numb
I can't feel you there
Become so tired
So much more aware
I'm becoming this
All I want to do
Is be more like me
And be less like you

לכן העדפתי לברוח אל תוך הלמידה. השבוע היה לי מבחן מעבדה בביוטכנולוגיה ובוחן בביוטכנולוגיה – שאותם עשינו במקביל.  למדתי בעיקר לבוחן ולא למבחן. וזה ממש דפק אותי. כי הבוחן היה קצרצר וקל ואילו המבחן...אני בטוח נכשלת. זה היה כזה נורא... לפעמים אני תוהה מה אני עושה במגמה הזאת. מכימיה – יצאתי. ביוט' – כנראה שוב אני אכשל. ביולוגיה – איכשהו עוד הולך לי בזה. זה לא כזה מעניין אותי...בסדר, יש נושאים בביולוגיה שאני מאוד אוהבת, וביוט' זה לא כזה נורא, אני מתייחסת לזה כאל עוד מקצוע שצריך ללמוד כמו ספרות או היסטוריה. לפעמים אני מרגישה שאני מתבזבזת. כי אין לי ראש לדברים האלו. אני יודעת שלא אעסוק בזה בעתיד – אולי אולי אולי אני אלמד גנטיקה, כי זה באמת מעניין, אבל גנטיקה לומדים רק בטכניון ואני לא רואה את עצמי מתקבלת לשם. לא כרגע. הדברים שכן מעניינים אותי זה עיצוב (עיצוב של כל דבר : בתים, אופנה, עיצוב גרפי...כל נושא שמתקשר לזה).אפילו שכמעט ואין לי כשרון לזה.  אני יכולה שעות להסתכל במגזינים ובעיתונים של אמא שלי. וכמובן : כתיבה. הדבר היחיד שאני טובה בו. הכשרון היחיד שיש לי. אם הייתה מגמה שמשלבת את זה.....בטוח שהייתי הולכת לשם. אבל לא, בחרתי "ביוטכנולוגיה". כי רק הייתי צריכה לשמח את ההורים שלי. רק בגלל שהיה לי 100 בביולוגיה. זאת לא מגמה נוראית....נכון. אבל....אבל לפעמים אני חושבת שאני נמצאת שם סתם. שאני רק ממלאת כסא. אבל זה הדבר הנורמלי היחידי שאפשר ללמוד בבית ספר הזה. שהייתי קטנה רציתי להיות סופרת . אבל אני מציאותית – אני לא עד כדי כך מוכשרת בשביל להיות סופרת ולהרוויח מזה. אני יודעת שאני רק בת 16, ויש לי את כל הזמן שבעולם לחשוב על הנושאים האלו. שיש לי עוד זמן. אבל זה מטריד אותי מעכשיו. אני כל הזמן חושבת על העתיד.......

Can't you see that you're smothering me
Holding too tightly
Afraid to lose control
'Cause everything that you thought I would be
Has fallen apart right in front of you

היום היה מבחן בביולוגיה. למדתי אליו אתמול אחרי הצהריים, והיום קמתי בשבע בבוקר (אחרי שהלכתי לישון יום קודם בתשע בערב ועדיין הייתי עייפה) כדי ללמוד. המבחן עצמו – היה בסדר. סביר. חוץ מההיגדים. יש לנו היגדים מעצבנים שצריך להסביר אותם. כל החלק הזה עם ההיגדים הוא מאוד משמעותי – 40 נק' סה"כ. וההיגדים זה הדבר הכי מתסכל ומעצבן שיש. שלושה לא עשיתי כי לא היה לי מושג....את השאר איכשהו חירבשתי. ההסבר להיגד אחד הזכיר לי מאוד גיאומטריה וכלל המעבר (אולי בגלל שהשתמשתי הרבה במילה "מכאן נובע"). זה פשוט איום. זוועה. אבל טוב שעברתי את המבחן הזה.

קיבלנו ציונים. באנגלית קיבלתי 81. האנגלית שלי כל כך דפוקה.......אני חייבת לשפר אותה ודחוף. במתמטיקה קיבלתי 40. שיא השפל. הבעיה היא, שאל שלוש יחידות מתייחסים כאל טיפשים. ואני לא חושבת שאני טיפשה יותר מחברות שלי שבחמש יחידות. נכון, אני הכי לא טובה במתמטיקה. ונכון, בגלל גיאומטריה (מצטערת שההיגיון שלי מקולקל) אני לא בארבע יחידות – אבל אני לא מטומטמת. ואני כן קולטת דברים. ואני עושה בגרות מלאה – מה שמוכיח שכן יש לי שכל. אבל אני סובלת בהקבצה שלי. יש לנו כיתה של פאקצות מפגרות שמפריעות למהלך השיעור. אז  למורה נמאס. ובצדק. לכן ביום רביעי שיעור אחד הוא פשוט לא לימד, ובשיעור אח"כ הוא עשה בוחן על חומר שלא למדנו בכלל. העתקתי כמובן. ולרגע, ריחמתי עליו שהוא צריך ללמד כיתה כזו איומה.

[Caught in the undertow, just caught in the undertow]
Every step that I take is
Another mistake to you
[Caught in the undertow, just caught in the undertow]
And every second I waste
Is more than I can take

סוף השבוע הקודם שלי היה נחמד. את רוב יום שישי העברתי בשינה, ובערב נפגשתי ביחד עם סמארט, איינג'ל, סימפל, שאי, ניים, טוק וטול אצל בריין בבית וראינו  בדי וי די סרט – "הזהות". זה מותחן אימה....שקצת לא הבנתי אותו והיו צריכים להסביר לי אותו. הוא קצת מפחיד..אבל לא כמו "הצלצול". אין מה שישתווה אליו. ביום שבת נסענו אל דודה שלי. אפילו שהייתי עייפה כי העירו אותי ב11 וחצי כשהלכתי לישון בשלוש. היה נחמד. אני ממש אוהבת להיות אצלם. מעניין מה עושים מחר.

 היום עשיתי קצת סדר. סוף כל סוף סידרתי את החדר והזוהמה שהלכה לי בו וגם עשיתי סוף סוף סדר בארון. העברתי את כל בגדי החורף שלי למעלה, למדפים העליונים יותר – בגובה העיניים. (כן אני מאותם אנשים שמחלקים את הארון לארון חורף ולארון קיץ). והתעללתי בגבות שלי. לפעמים אני פשוט מתעללת בעצמי. בעיקר בגלל סימפל – היא כל הזמן תטרח להזכיר לך מה לא בסדר אצלך בגוף כמו זה שצמחו לך שערות בשפם, את צריכה לעשות גבות, את צריכה להרזות, יש לך יותר מדי חצ'קונים..... דיי! כאילו שאני לא יודעת את זה....והיא אומרת את זה תמיד ובקול הביקורתי שלה......והיא אומרת כל הזמן, בחוסר טאקט...כאילו אני לא יודעת שאני צריכה לסדר גבות ולהרזות. וזה מעצבן כל כך...והיא תטרח להדגיש עד כמה שהיא מושלמת. והיא חושבת שכל העולם צריך לשאוף להיראות כמו איזה בובה על חוט. כאילו אסור מדי פעם לעלות במשקל, או כאילו אסור שיהיו לך יותר מדי פצעים על הפנים. וכל פעם שהיא מעירה, אני במקום לצעוק עליה שתסתום את הפה, מתחילה לתרץ לה כל מיני תירוצים. כאילו אני חייבת למישהו משהו. שלא להבין לא נכון, אני לא מוזנחת, ואני כן דואגת לעצמי, אבל לא בכזו אובססיביות. אין לי את כל הזמן שבעולם לשבת מול המראה ולבחון את עצמי ולהתחיל לחשוב על המראה החיצוני שלי כל הזמן. היא מהמעצבנות האלו....שרזות....ומתעצבנות שהן "השמינו" ושהן מידה 2 ולא מידה 1. וזה מעלה לי את הסעיף עוד יותר. כי אני שונאת את הגוף שלי. יש לי נטייה להשמנה. ואם אני לא שומרת – אני יכולה לעלות חמש קילו בבת אחת. וכבר היו לי הפרעות אכילה. לא הגיע לידי אנורקסיה, אבל הגיע לתחושות מאוד לא נעימות. וזה מעצבן. שהיא טורחת להדגיש ולרמוז כמה הירכיים שלי מלאות לעומת הירכיים שלה. אני שונאת את זה!!!! אני פאקינג שונאת את זה!!!! למרות שאני בדעה שאישה רזה כמו מקל זה מגעיל. ואישה צריכה להיות קצת מלאה...זה עדיין מפריע לי. היום ראיתי בטלוויזיה תוכנית על בחורה אנורקסית...וזה היה נורא. היא נראתה כמו איזה גבר חולני.....כמו מקל. כמו שלד. והיא דיברה עם בחורה שהיא מידה 44....אבל היא יפה ובהחלט מושכת.....והיא מאושרת וטוב לה. בניגוד לאנורקסית...וזה גרם לי להתייחס לעניין בפרופורציות. אבל אני עדיין שונאת את הגוף שלי. אני יודעת שהיא עושה את זה בכוונה טובה, והיא לא מתכוונת לפגוע...אבל גם ככה אני שונאת את עצמי ואת איך שאני נראית. ולא יעזור עד כמה אמא שלי תגיד שאני יפה. אני יודעת שאני לא. אני יודעת שאני שמנה ומכוערת. ואני מנסה לשכוח את זה. אבל ההערות שלה...רק גורמות לי להרגיש רע....היא רק גורמת לי להרגיש יותר רע.......

And I know
I may end up failing too
But I know
You were just like me
With someone disappointed in you

היא עמדה ובהתה בחלון הזכוכית, מתסכלת על טיפות הגשם שנוקשות עליו. המבע בעיניים שלה אטום, אולי דמעה אחת קטנה בזווית העין. לא, היא לא בוכה. היא בכתה יותר מדי זמן. נושכת לעצמה את השפה התחתונה. לא, גם זה לא כואב. שום כאב פיזי כבר לא כואב לה כמו שכואב לה בפנים.

 יותר מדי זמן כואב לה. יותר מדי זמן היא מרגישה שאין לה כלום. לכאורה הכל בסדר, אבל בתוך תוכה היא יודעת שכלום לא בסדר. כבר יותר מדי זמן היא בוכה כשאף אחד לא רואה. יותר מדי זמן היא צורחת וצורחת ואף אחד לא שומע. כעבר יותר מדי זמן שהיא שבורה. מרוסקת לרסיסים, מנופצת, הרוסה. כבר יותר מדי זמן שהיא מדממת בתוך תוכה. כבר יותר מדי זמן שהחיוך מחפה על הכל, אבל בזמן האחרון החיוך המזויף כבר לא מופיע. החיוך הוא כל כך נדיר, ובמקומו מופיע רק מבט אטום ללא הבעה. יותר מדי זמן שהכאב הלא מוסבר הזה משתלט עליה ומשתק אותה.

יותר מדי פעמים היא הייתה קרובה לסכין. יותר מדי פעמים הוא היה צמוד לורידים שלה.

ונדמה שלאף אחד לא אכפת. אף אחד לא רואה. אף אחד לא שומע.

ונדמה לה שהיא ראתה את כל החיים שלה מתפרקים ומתרסקים לנגד עיניה במהירות מסחררת, ואין, היא לא יכולה לעצור, היא לא יכולה להפסיק, אלא רק לצפות בהם נגמרים מול העיניים שלה ולא לעשות דבר. כי היא לא מסוגלת.

והיא יודעת שהכל נגמר. וכבר לא אכפת לה מכלום. והיא יודעת שאין תקווה ואין בשביל מה.

וזהו, היא כבר החליטה. היא לוקחת את העט ורושמת בידיים רועדות כמה מילות פרידה. ואת השיר ההוא שהיא שומעת כל הזמן.

וכמה דקות אחר כך הסכין כבר מוכתמת בדם וקופסת כדורי השינה כבר  ריקה.

 וכמה שניות לפני שהכל נגמר והכל נהייה שחור היא שמעה בראשה איזה קול "את לא תגיעי לגן עדן. מתאבדים הולכים ישר לגיהינום".

You and me
We used to be together
Every day together always

I really feel
I'm losing my best friend
I can't believe
This could be the end

It looks as though you're letting go
And if it's real,
Well I don't want to know

Don't speak
I know just what you're saying
So please stop explaining
Don't tell me 'cause it hurts
Don't speak
I know what you're thinking
I don't need your reasons
Don't tell me 'cause it hurts

Our memories
They can be inviting
But some are altogether
Mighty frightening

As we die, both you and I
With my head in my hands
I sit and cry
 
Don't speak
I know just what you're saying
So please stop explaining
Don't tell me 'cause it hurts
Don't speak
I know what you're thinking
I don't need your reasons
Don't tell me 'cause it hurts

It's all ending
I gotta stop pretending who we are...
You and me
I can see us dying ... are we?
 
Don't speak
I know just what you're saying
So please stop explaining
Don't tell me 'cause it hurts
Don't speak
I know what you're thinking
I don't need your reasons
Don't tell me 'cause it hurts
(No Doubt - Dont Speak)

רק לפני שנה השיר הזה נטחן בדיסקמן שלי ללא הפסקה.

בדיוק שנה עברה מאז שנפרדת ממני, ועדיין כואב.

ועוד יותר כואב לי זה שאתה איתה.

הנה, עברה לה שנה. שנה ואני עדיין לא מתגברת. אני בעצם לא יודעת מה זה להתגבר – אני אמורה לשכוח? אני אמורה להפסיק לחשוב עליך? להפסיק להתגעגע? להפסיק לחשוב ולנחש מה אתה מרגיש/חושב בקשר אליי? מה אני אמורה לעשות? אני פשוט תקועה. לא רואה אף אחד. אולי אין אף אחד. אולי זה בגלל שאני רואה רק אותך. ולא אף אחד אחר.

למה שוב ושוב אתה מצליח לשחק בי, לגרום לי להרגיש מושפלת.

למה אני גורמת לעצמי סבל. למה אני ממשיכה להכאיב לעצמי. למה לפעמים אני רוצה למות בגללך.

אני יודעת שאתה לא שווה אותי. אתה לא שווה עשירית ממני. לא מגיעה לך שום התייחסות. ואני כן מתייחסת אליך. וזה רק גורם לי להרגיש יותר טיפשה ומושפלת.

אני יכולה לכתוב מילים על גבי מילים עליך. לך. על עצמי. על הרגשות שלי.

אבל זה לא עוזר. זה לא יעזור. כי שום מילה עמוקה וחזקה ככל שתהייה, לא תוכל לתאר את מה שאני מרגישה. כי שום משפט או פיסקה יצליחו לעשות משהו. כי אני רק כותבת וכותבת וכותבת לך בלי הפסקה. אני בעצם כותבת לעצמי. וכנראה אני אמשיך.

היום הראשון – יום שלישי 18.11

פקחתי את העיניים בעשרה לחמש. בחמש כבר קמתי מהמיטה. היה בחוץ חושך וניסיתי להתרגל לעובדה שאני ערה בכזאת שעה. התחלתי להתארגן, להכין אוכל ולסדר דברים אחרונים. בשש אבא שלי הקפיץ אותי לרחבת הספרייה שמול הבית ספר שלי, ששם חיכו האוטובוסים שלנו. הרבה ילדים מהשכבה שלי היו שם, גוררים את התיקים שלהם איתם – בעיקר גוררות. אחרי שכולם הגיעו עלינו לאוטובוס שלנו. אני וסטאר ישבנו ביחד בספסל הלפני אחרון. אני ישר הוצאתי דיסקמן. נסענו נסענו ונסענו עד שהגענו למקום עצירה והלכנו לשירותים, וכולם אכלו ושתו, ואח"כ המשכנו לנסוע. אני הרגשתי ממש לא טוב.

נסענו עד לנחל פרס. זה לא כל כך נחל כי אין בו מים. המסלול היה בינוני עד קשה. היו הרבה עליות וירידות בינות ההרים, היה קטע אחד שבו ממש היינו צריכים לטפס על ההר ממש – באותו מקום נהרגה תלמידה ולכן שמו יתדות וגדר שלא יפלו. זה היה ממש מעצבן, כי אני לא הכי בכושר, ויש לי פחד גבהים נוראי. היה לי קצת קשה. מישהי מהכיתה שלי, שהיא גם מש"צית, עזרה לי במסלול.

המסלול היה ארוך כי עשינו הרבה עצירות. הכי כיף היה המגלשות – מגלשה זה בעצם אבן חלקה כזאת, שצריך להחליק עליה.

בערב הגענו לאכסניה. אני הייתי בחדר ביחד עם סטאר, בלונדי, אנרג'י, לאפ סיים וטייני. בהתחלה סיים וטייני היו אמורות להיות בכלל בחדר אחר – אבל בגלל בלבול כלשהו הן היו איתנו. לא נורא. החדר עצמו היה נורא נחמד – הזכיר לי את החדר שהיה לנו באכסניה בטיול השנתי של כיתה ט'.

דיברתי עם אבא שלי, ובאמצע שכולן ארגנו את עצמן, ההורים של סטאר אמרו לה שמישהו שהיא מכירה נפטר. השבוע הייתה תאונה בין רכבת למשאית, שבה נהג המשאית נהרג ונהג הקטר נפצע אנושות וביום שלישי הוא מת. נהג הקטר הוא דוד של חברה מאוד מאוד טובה של סטאר, והוא בן של השכנים שלה – הם ביחסים ממש טובים והוא כמו קרוב משפחה שלה. וביום שלישי אמרו לה שהוא נפטר. זה ממש ממש ביאס אותה והיא התחילה לבכות. היו לי דמעות בעיניים. אני ובלונדי ניסינו לעודד אותה ובלונדי אמרה לה שלמרות שסבא שלה שהוא הבן אדם שהיא הכי אוהבת בעולם חולה ממש קשה בסרטן ולמרות הכל היא נהנית...ואז פשוט היו לי דמעות בעיניים. במצבים כאלו אין ממש מה לומר....זאת פשוט טרגדיה. הוא השאיר אחריו ילדה בת שלוש שבטח לא תזכור אותו, ואשתו היא בחודש חמישי. זה....איום. אבל זה לא בשליטה, זה "כוח עליון". עם כמה שזה עצוב וכואב, גם אם הוא היה מצליח להישאר חי הוא פשוט היה צמח ואז כבר עדיף למות.

הלכנו להתקלח....דיברתי עם איינג'ל ואחרי שרובנו התקלחנו הלכנו לחדר אוכל. האוכל היה סביר – בעיקר השניצל תירס. אח"כ באו לחדר שלנו חברות מהכיתה – וויס, סמול וסאד (כי היא נראית עצובה) והן עם סימפל בחדר.אח"כ סימפל באה. דיברנו כולנו, ואז יצאנו החוצה לקריוקי. מתישהו, התחלתי לדבר עם האקס ועם ידיד שלי – למלם (כי הוא לא מזיק לא מועיל)- הוא היה איתי בכיתה בחטיבה ואנחנו יושבים ביחד באנגלית – הוא נראה קרצייה ונודניק אבל בעצם הוא חמוד. דיברנו הרבה זמן עד שלמלם אמר לי לבוא לחדר שלהם (הוא עם האקס באותו חדר). המשכנו את השיחה בחדר....לאט לאט כולם התחילו ללכת לישון....אני, האקס ואותו למלם ישבנו על המיטה של האקס, ובשלב מסויים למלם קם. אח"כ שכולם הלכו לישון – בערך בשתיים וחצי – אני והאקס נרדמנו. אני הייתי מכורבלת על חצי אחד של המיטה והוא היה על החצי השני. ברבע לחמש בערך, האקס התעורר והדליק אור קטן ובהה בי ושאל "את עוד כאן?" מלמלתי לו שכן, ומה הוא עושה ופאק מה אני עושה פה וכל הגוף כואב לי מהתנוחה שבחרתי לישון בה. ואז הוא זז ואמר לי לבוא לידו. זה היה ממש מוזר....הייתי סנטימטר ממנו והוא חיבק אותי מדי פעם וליטף אותי על הלחי...דיברנו קצת , בעיקר על איזה מישהו בחדר שנחר! אבל הנחרות שלו נשמעו כמו מסור חשמלי! אחרי שהוא נרדם ולפני שאני נרדמתי חשבתי לעצמי באיזו סיטואציה הזויה אני נמצאת – אני בחדר עם שישה בנים, אחד מהם נוחר בטירוף ואני במיטה עם האקס שלי.

היום השני – יום רביעי 19.11

דבר ראשון ללאפ שהייתה איתי בחדר, ולעוד ידיד מהשכבה שלי הייתה יום הולדת.

התעוררתי מהקולות של המש"צים. הם עושים השכמת בוקר בצורה פראית למדי – ושמעתי אותם דופקים על דלת של שני חדרים ליד. אמרתי לאקס שתכף קמים....והוא משך אותי אליו ואמר "לא.." או משהו כזה. המש"צים באו לחדר ואני מייד לקחתי את עצמי וברחתי למקלחת כי לא רציתי שהם יראו שביליתי שם הלילה. אחרי שהם הלכו, לקחתי את עצמי ועפתי מהחדר הזה. באתי לחדר שלנו, בדיוק שהמש"צים סיימו להעיר את הבנות. נכנסתי לחדר כולי עם שיער פרוע וכולם הסתכלנו עלי ושאלו איפה הייתי אבל העדפתי לא לענות באותו השלב. שתי דקות אח"כ אנרג'י באה והיא לא ממש זכרה איפה היא הייתה. על הבוקר היא ממש לא מאופסת. להפתעתי – למרות שבקושי ישנתי- היה לי כוח. התחלתי להתארגן ואחר כך הלכנו לחדר אוכל...לא אכלתי שם כלום ואז חזרנו לחדר והתחלנו להצטלם עד שיצאנו למסלול.

המסלול של הטיול היה – איום. כעיקרון – היינו צריכים לעלות על הר ואז לרדת ממנו. נכון, הנוף שנשקף פשוט מדהים – ים המלח בין ההרים. ואפילו המדריך שלנו – מורה של"ח שלימד אותי שנתיים – בכיתה ט' ובכיתה י' והוא ממש חמוד, הוא עשה לנו מדיטציה. עליי זה לא ממש עבד, אבל סתם נהניתי לעצום עיניים ולשכב מול השמש.  בהתחלה המסלול נראה סביר ונורמלי אבל היו בו כל כך הרבה עליות וירידות מפחידות. והוא גם ארוך בטירוף. הולכים והולכים ולא רואים את הסוף. ואני מאוד חלשה, אני לא בכושר ואין לי כוח פיזי בגרוש, ובנוסף השרירים שלי ברגליים היו תפוסים עוד מהמסלול של היום הקודם ומהלילה, וכל פעם שדרכתי כאב לי נורא. השילוב של זה ושל פחד גבהים משתק (אני מפחדת אפילו מגובה של מטר) הביא לכך שבסוף המסלול (הייתה ירידה) ירדו לי דמעות, כי ההרגשה הפיזית שלי הייתה נוראית, כאב לי, פחדתי ונפלתי כל הזמן על התחת.....פשוט לא יכולתי לקום עד שהמש"צ שיצא איתנו פשוט הרים אותי מהרצפה ועזר לי ללכת. רק חשבתי על זה שבית ספר רוצה להרוג אותנו ותכל'ס – המסלולים לא קלים ולא הכי בטוחים. באיזה שלב פשוט הרגשתי שמרוב פחד לא יכולתי לזוז. בסוף המסלול היה מעיין קטן ואח"כ היינו צריכים ללכת לכביש עד למקדונלדס שנמצא באזור המלונות של ים המלח. הלכנו כמה בנות לשירותים קודם ואז אני, סטאר ולאפ קנינו אוכל. אחרי שישבנו במקדונלדס הלכנו לקנות טבעות. יותר נכון אני. בגלל שיש לי אצבעות קטנות יחסית לקחתי את הטבעת הכי קטנה ומדדתי אותה והיא נתקעה לי על היד. איזו אישה שאני לא מכירה התחילה לעזור לי. בסוף הטבעת חולצה וקניתי טבעת אחרת קצת יותר גדולה.

מלבד זאת כל הכיתה כעסה על סימפל. יש ג'ריקנים וכל אחד צריך לסחוב אחד במהלך שעה בערך. וסימפל לא הסכימה לסחוב בתירוץ קלוש שהיא חלשה. זה ממש דפוק כי גם מי שחלש סחב וכולם כעסו עליה. והם צודקים. בסוף היא סחבה מחוסר ברירה אבל גם כן בקושי.

אח"כ הלכנו חזרה לאוטובוסים ובנסיעה חזרה רוב הכיתה ישנה.

חזרנו לאכסניה ובזמן שחיכיתי למקלחת דיברתי עם איינג'ל. אחרי שכולנו התקלחנו ודיברנו, הייתה מסיבה. החדר שלנו היה ממש ליד הרחבה ושמענו את הכל. כל פעם יצאתי החוצה וחזרתי פנימה. איזו אחת מהשכבה שלי לבשה חצאית מיקרו מיני וחולצה חשופה...אבל ממש! היא נראתה כמו פרוצה...לטיול שנתי זה לא מתאים הלבוש. דיברתי עם שאי במשך חצי שעה, הסתובבתי עם סימפל ועם וויס בחוץ ובין החדרים......אח"כ הלכנו למסיבה והפתעתי את עצמי והתחלתי לרקוד שם עם כולם.....היה ממש נחמד והזעתי בטירוף. אחרי שהמסיבה נגמרה, הקרינו לנו את "ילדים סורגים" אבל בקושי היו אנשים. הייתי קצת עם סימפל עד שהיא הלכה לחדר שלה, ואז גם אני התכוונתי ללכת לחדר שלי, ואז האקס ואני נפגשנו והיינו ביחד עד שתיים וחצי בערך......ואז חזרתי לחדר. אבל כולן ישנו. ואני והאקס התחלנו לדפוק על הדלת ובלונדי פתחה לי את הדלת והיא כעסה עליי...גם בבוקר קצת כעסו עליי...אבל לא התכוונתי להפריע להן לישון. הלכתי לישון עם הבגדים שלי והיה לי קר מהמזגן והרגשתי שמערכת העיכול שלי מתפחלצת.

היום השלישי – יום חמישי 20.11

התעוררנו מהרעש של המש"צים. הם העירו אותנו כל כך הרבה פעמים...בלית ברירה היינו צריכות להתארגן ולהתחיל לסדר את הכל. לסיים היה קטע מאוד לא יפה....היא הביאה איתה קרם לפנים של אמא שלה שעולה 200 ₪ והיא איבדה אותו ואז היא התחילה לצעוק ולכעוס על כולן...בעיקר על טייני. זאת בעייה שלה שהיא מביאה קרם כזה יקר לטיול ולא שומרת עליו מספיק.

המסלול הפעם היה נורמלי. היינו בשמורת עין גדי והיה ממש נחמד...היה איזה קטע שהיינו צריכים לטפס על אבנים מחליקות – לא הכי קל. שלושה ילדים היו צריכים לתת לי יד בשביל שאני אוכל לעלות, ובסוף שהצלחתי לטפס על האבנים – לא יכולתי לקום ואז פיאה היה צריך למשוך אותי למעלה. לא היו יותר מדי עליות וירידות, ובסוף המסלול היה מין מפל כזה ונכנסתי לתוך המים עד לברכיים. אח"כ נסענו חזרה הבייתה. בדרך כולם ישנו / שמעו מוסיקה עד שהגענו לאיזה מקום עם בורגר ראנץ' והייתה לנו הפסקה חצי שעה לאכול – אני וסטאר אכלנו צ'יפס.

אח"כ המשכנו בנסיעה הארוכה המתישה והמשעממת. מרוב שעמום התחלנו כמה ילדים לשיר בקולי קולות ובזיופים.

בשבע וחצי, שהגעתי הביתה, ישר סידרתי את התיק והלכתי להתקלח. חוץ מזה סימפל שלחה לי את התמונות מהמצלמה הדיגיטלית שלה, אני לא צילמתי הרבה כי במצלמה שלי היה רק סוף הסרט – משהו כמו 12 תמונות, אבל זה לא נורא כי במילא אני מתכוונת לבקש מסטאר שתצרוב לי את התמונות מהמצלמה הדיגיטלית שלה. עוד מעט אני אלך לישון....כי בקושי ישנתי.

נזקים

אני כולי תפוסה – השרירים בירכיים בעיקר, אני לא מסוגלת ללכת, כואב לי לדרוך בגלל שיש לי יבלות ואני צרודה קצת

נזקים לכלל

מישהי מהשכבה שלי (והיא גם חברה טובה של אנרג'י) חלתה. היא כולה הייתה חיוורת ונראתה חלשה...איזה באסה לה...והיא אחת כזו שממש אוהבת טיולים.

ראוי לציון

הנהג שלנו, ממש מטורף. שכל הכיתה הייתה עייפה וכולם התחילו להירדם, או שכבר ישנו, הוא התחיל לצעוק ברמקול ולהפריע. זה ממש מעצבן כל הרעש שלו – גם אם היינו ערניים.

השוס

המאבטח היה חתיך.

זה הכי חשוב.

פאנץ' ליין

"אנורקסי זה לא סקסי, שלהלהלהלה בסוף מתים"

סיכום

בסופו של דבר, היה כדאי לצאת.

שורה תחתונה

היה סוף הדרך

 

תסלחו לי אם הפוסט הזה לא יהיה צבעוני וארוך...תסלחו לי אם הפוסט הזה לא יהייה עדכון על היומיים האחרונים...מהסיבה הפשוטה שאין לי מצב רוח וחשק לכלום.

אני לא רוצה לזיין לכם את השכל על כל ההתבכיינויות שרע לי ומר לי כי זה לא מעניין אף אחד, ואני לא רוצה שמישהו יחשוב שזה הצגות או תשומת לב.

בקיצור ולעניין : רע לי ומר לי ואני רוצה למות. וזהו.

יש לי בחילה וכואב לי הראש בטירוף ואני מפחדת לקחת אקמול. מספיקה לי השריטה על היד. כמעט התעלפתי היום. ומחר אני יוצאת לטיול שנתי. הטיול הזה תקוע לי כמו אני לא יודעת מה. עכשיו אני ממש לא רוצה לצאת כי אני מפתחת מחלה – ובטח אני אמות שם או אתעלף או אגיע לבית חולים או משהו כזה.

ובטוח אני אקבל מחזור מחר על הבוקר – ואני סובלת במחזור (באמת זה לא הצגות) גם מכאבים איומים וגם כל ההורמונים שמתרוצצים להם בגוף שלי עושים אותי רגישה במיוחד.

וההורים שלי לא מבינים, הם סתם רעים ומכריחים אותי ללכת.

בכל האריזה של התיק בכיתי.

נמאס לי.

מחר אני צריכה לקום בחמש – ואני לא יודעת איך אני אקום ובטח אני אבכה כל הלילה.

טוב בלי לזיין את השכל יותר מדי – אני הולכת לטיול שנתי, תהנו לכם ותתנהגו יפה, אני אתגעגע לכולכם.

הייתי רוצה לומר שיום חמישי התאפיין בלמידה מאסיבית לתנ"ך, אבל זה לא היה ככה בפועל.

בשיעור הראשון של ביולוגיה עשו לנו "תרגיל". במפתיע צלצלה האזעקה וכולם התחילו לארוז במהירות כאילו אנחנו באמת במקרה חירום. אח"כ שכבה שלמה הייתה צריכה לרדת כמה שיותר מהר בצפיפות ובדוחק למקלט המסריח. אני לא יודעת מה עם כל השאר, אבל במקרה של שריפה/מלחמה/התקפת חייזרים אני הולכת הבייתה. בכל אופן התרגיל הזה תפס לנו כמעט את כל השיעור, והיה מאוד נחמד במקלט – למות מחום וכאלה, אני וסימפל דיברנו עם איינג'ל. השיעור השני בביולוגיה עבר דווקא מהר. אח"כ סתם היה משעמם – ספורט ושעתיים מתמטיקה. המורה למתמטיקה איחר בכחצי שעה! כבר רצינו ללכת הבייתה...אבל הוא בא.

אחרי בית ספר הלכתי כמה צפוי לישון. למדתי שעה ובלילה למדתי עוד שעה.

ביום שישי, שמונה בבוקר, סימפל מתקשרת אליי. לא הבנתי למה היא מתקשרת ולמה היא לא בשיעור כימיה. היא אמרה שהיא החליטה שלא ללכת לכימיה ולהמשיך ללמוד והיא רצתה שאני אבוא איתה לתדרוך של הטיול. אני לא יודעת למה, אבל השתכנעתי לבוא. לקחתי איתי את הדפים בתנ"ך והלכנו ביחד לתדרוך. למדתי והקשבתי בו זמנית. מי שעשה את התדרוך הוא מורה לשל"ח והוא הסביר על הטיול וכל מיני דברים כאלו שתמיד אומרים בתדרוכים.

ואז....המבחן!!! כל הכיתה שלי הייתה לחוצה כמו אני לא יודעת מה. וגם אני. כאבה לי הבטן ונהיו לי בחילות.

במבחן עצמו הייתה הרבה בחירה, אבל היו שתי שאלות קשות שמחוסר ברירה הייתי צריכה לעשות אותן. (אחת הייתה חובה והשנייה כי לא היה לי משהו יותר טוב לבחור). כבר גיליתי טעות איומה שעשיתי....אבל ככה המבחן עצמו היה בסדר.

אחרי שנגמר המבחן באתי הביתה, החלפתי בגדים והלכתי עם סימפל לקניון. ללכת איתה לקנות לה בגדים זה אחד הדברים הכי מעצבנים בעולם. מאחר ולא היה לי משהו יותר טוב לעשות – הלכתי איתה. היינו בפוקס איזה חצי שעה אם לא יותר וכל בגד היא חייבת למדוד באותה הגזרה – במיליון צבעים. אח"כ הלכנו לחנות אחרת כי היא רצתה מכנסיים שחורות. אחרי שהיא מצאה סוף כל סוף מכנסיים שחורות שישבו עליה יפה, היא לא ממש רצתה לקנות אותן כי המידה זה 2 ותמיד היא הייתה מידה 1. זה הבהיר לי עד כמה היא סתומה. בסוף היא קנתה את המכנס.

חזרתי הבייתה בדיוק שההורים שלי אכלו צהריים. אכלתי ואז הלכתי לישון כמה שעות טובות. בזמן שראיתי את המהפך סימפל התקשרה ודיברנו על מה עושים היום. איינג'ל רצתה ללכת לסרט. לקח לנו כמה זמן לקבוע מי מתי ואיפה....אבל בסופו של דבר קבענו. לבשתי מכנסיים שחורות שכמעט ולא הלכתי איתם, וחולצה מרנואר שלא הלכתי איתה, שהייתה דקה מאוד. אחרי התארגנות מהירה יצאתי אל סימפל והלכנו ביחד לקניון (כמובן שאיחרנו). פגשנו את בריין בכניסה, וביחד עלינו למקדולנדס שם איינג'ל וסמארט אכלו. אחרי שהן סיימו את האוכל, הלכנו לקופות ונפגשנו שם עם טוק, טול , חיית המחמד ועוד מישהי מהשכבה שלי שיוצאת איתנו. החלטנו ללכת ל"אהבה זה כל הסיפור". סרט ממש טוב! זה סרט בריטי (שזה כבר טוב), על סיפורים שונים שמתרחשים במקביל וכולם מדברים על אהבה, ובסוף רואים איך כל הסיפורים מתקשרים אחד לשני. סרט מדהים! הוא לא כמו כל הקומדיות הרומנטיות, הוא מרגש, מצחיק ולא קיטשי. והפסקול שלו ממש יפה! שווה את ה –33 ₪ שהוצאתי עליו. ממש אהבתי.

אחרי הסרט סמארט, סימפל ובריין קנו גלידה והסתובבנו קצת בקניון ואז החלטנו ללכת כולנו (אני, איינג'ל, סימפל, סמארט, טול וטוק) אל בריין הביתה. היה ממש קר ובריין נתן לי את המעיל שלו (שהיה ענק עליי). באנו אל בריין, דיברנו, אכלנו והיה ממש נחמד. בערך בשתיים וחצי החלטנו ללכת ובחוץ היה קור כלבים!!!! סימפל השתלטה על המעיל של טוק, עד שליווינו אותה הבייתה ואז אני קיבלתי את המעיל.

רוב היום התמקדתי בלישון, לאכול, לעשות שיעורי בית בתנ"ך, לנקות את הזוהמה שהייתה לי בחדר ולעשות רשימה של דברים לטיול השנתי. תכף אני אלך לסיים את הדו"ח בביוטכנולוגיה (יאק כל כך לא בא לי לעשות אותו) וזהו.

שבוע טוב.

בשיעור אזחות היום היה משעשע.

אני וסימפל יושבות ביחד ומאחורינו יושבת איזה ילדה אחת – טיפשה עם קול מעצבן שהרבה אנשים לא סובלים, אמרה לסימפל שהשיער שלה מסריח. סימפל מאוד לא אהבה את זה. מה גם שלא נראה לי שהשיער שלה מסריח.

 *הערת ביניים: בדיוק הסתכלתי בטלוויזיה ב"אהבה מעבר לפינה" ואבוי! יהודה לוי וה....נו איך קוראים לה? אלונה? אז שניהם היו במיטה! תועבה! זה מה שמראים לילדים קטנים?!(זה בצחוק כן...)*

בכל אופן סימפל כתבה לי כל מיני דברים על השולחן על אותה אחת (שהיא שמנה ומסריחה וכו'). אח"כ סימפל שוב כתבה לי על השולחן, שאותה אחת מתקרבת אלינו יותר ויותר וזה בטח במטרה לראות מה היא כתבה עליה. שנייה אח"כ אותה אחת התקרבה אלינו עם השולחן.

באיזה שלב המורה (שהיא גם המחנכת) תפסה מחברת מתמטיקה אצל ילדה אחת, וראתה ספר מתמטיקה מונח על השולחן של אנרג'י והתחילה לצעוק עליה, ואנרג'י התחילה לצעוק חזרה, ועוד איזה ילדה אחת מהכיתה שלי, שהיא חתיכת בהמה (חיצונית ופנימית) התחילה להתסיס את האווירה וכולם (המחנכת, התלמידים והבהמה) התחילו לצעוק ולכעוס על כולם. זה היה כזה מצחיק!

חוץ מזה המחנכת נתנה לסימפל לכתוב את הרשימות של החדרים של הבנות לטיול השנתי. רק שהיא הסתכלה פתאום היא קלטה שאם היא הייתה אמורה להיות איתנו לא היה לה מקום. משום מה היא חשבה שהיא איתנו.

אחרי אזרחות אני וסימפל הלכנו למצוא את איינג'ל וסמארט. יותר נכון אני גררתי אותה. הסתובבנו בכל הכיתות ובכל בית ספר במטרה למצוא אותן. לא מצאנו. אפילו יצאנו החוצה (לשתי דקות כי היה לי קר) לאיפה שהייתה הפסקה פעילה. היו שם מלא תלמידים ומוזיקה מעצבנת. בסוף עלינו למעלה וראינו את סמארט ומסתבר שהן בכלל התחילו בעשר. מאוחר יותר גם איינג'ל באה ודיברנו איתה קצת.

ואח"כ היה לנו לשון שעה, ספרות שעה ומתמטיקה שעתיים.

מ-ש-ע-מ-ם!

אה אמא שלי סיפרה לכולם סיפור נורא מעניין:

היא באה הבייתה מהעבודה, והשכן שלנו סיפר לה שהוא ישב בבית וראה טלוויזיה והדלת לא הייתה נעולה. פתאום הוא שם לב שהדלת פתוחה והוא רואה צל. הוא רואה איזה בן אדם שעומד לו בתוך הבית, והוא שאל אותו מה הוא עושה שם. אותו אחד מלמל משהו שהוא חשב שגרה שם גרושה עם ילדים ובלה בלה בלה בלה. השכן העיף אותו ואותו אחד ברח. למי שלא הבין עד עכשיו את סיפורנו: זה היה גנב. אמא שלי בהיסטריה ואמרה לנו תמיד לנעול. אני סבורה שזה סתם היה תמהוני או אחד שחשב שבאמת גרה שם גרושה עם שני ילדים. (יש סיכוי שהוא טעה בכתובת. ואז הוא סתם אידיוט). אני לא גרה בשכונת יוקרה, אלא סתם בית לא נראה לעין, ברחוב שקט ונידח. (טוב הוא לא נידח). אמא שלי עדיין חושבת שהוא גנב. אבל זה לא משנה כי במילא אנחנו תמיד נועלים.

באתי הבייתה, שמחה וטובת לב וכמובן שלא עשיתי כלום אלא הלכתי לישון. ושקמתי לא, אני לא אעשה שיעורים בביולוגיה, ולא אני אעשה חזרה על תנ"ך ואני לא אעשה דברים אחרים שיש לי לעשות. נו בוודאי למה שאני אעשה? הכי טוב זה לשבת מול המחשב ורוב הזמן לשעמם את עצמי. כבר אמרתי שאני דחויה? פעם, זו הייתה סכנת הצפות להיות אונליין, פעם גם שהייתי באנ איי/אוואי/ כל השאר היו שולחים לי הודעות. והיום? היום אני יכולה להיות אונליין שעות, גם שאני לא מול המחשב, גם שאני באמת עסוקה או שאין לי חשק לדבר והמקסימום שישלחו לי זאת תהייה הודעת שרשרת או הודעות מכל מיני אנשים נידחים ברשימה שלי שפתאום גילו אותי ברשימתם. והכי מעצבן זה אלו ששואלים "מי את". הלו? אתם רוצים קורות חיים בתוספת תמונה? נודניקים. עכשיו אני סתם באנ איי כדי שיחשבו שיש לי משהו יותר טוב לעשות.

כך חולפת לה תהילת עולם.

יום שני

התחלתי בעשר. בדרך לבית ספר ירד גשם. אבל ממש גשם. גשם זלעפות. אבל היה נחמד. היה לי שיעור היסטוריה. משעמם.אבל הוא נקטע כי הרכזת אמרה לנו לרדת לקפיטריה – היו שם טעימות של מאכלים אתיופים. מיותר לציין שלא ממש הלכתי.  לפני לשון אני וסימפל באנו לכיתה של איינג'ל וסמארט ודיברנו איתן. אח"כ היה שיעור לשון והביאו לנו איזה מורה שאולי תלמד אותנו בזמן שהמורה המקורית תהייה בחופשת לידה. הקיצור המורה קצת פוסטמה....לא יודעת יש בה משהו מעצבן. אח"כ באתי לכיתת ביולוגיה של איינג'ל ודיברתי איתה עד שהמורה שלה באה. אח"כ היה לי חלון והלכתי הבייתה. אכלתי צהריים (בין השאר) וחזרתי לבית ספר. בהתחלה חשבתי שאיחרתי אבל מסתבר שהקדמתי. הייתה לי מעבדה. עשיתי עם פיאה. (אני לא זוכרת איך אני קוראת לו בבלוג אז מעכשיו הוא פאה). היה בסדר במעבדה..... ואח"כ חזרתי הביתה ולמדתי לתנ"ך. שוב.

יום שלישי

היה לי מבחן באנגלית על הבוקר שקצת איחרתי אליו. כמובן שלא למדתי. המבחן היה בסדר. היה לי קטע לקרוא ואח"כ הייתי צריכה לענות על שאלות מעצבנות בקשר אליו. אח"כ היה לי חלק של לרשום חמש שאלות למישהו שאני מעריצה. למען האמת, אין לי מישהו מסויים, ואז התחלתי לחשוב איזו להקה אני אוהבת ואז חשבתי על הסולן שלה והחלטתי לשאול את קורט קוביין. זה דיי מטופש לשאול אותו שאלות כי הוא לא יוכל לענות לי. רציתי לשאול אותו למה הוא התאבד ולמה הוא לקח סמים אבל פחדתי שהמורה תחשוב שיש לי תסביכים נפשיים או משהו כזה. אז שאלתי אותו: (נא לא לצחוק. השאלות הן מטופשות ומטומטמות לאללה. אבל זאת הרמה של המבחנים שלנו)

1.       מהו סוג המוזיקה המועדף עליך

2.       מתי הבנת שאתה רוצה להיות מוסיקאי

3.       האם אתה חושב שהשירים שלך הושפעו מהילדות שלך

4.       מכל השירים שלך, מהו השיר המועדף עליך

5.       שירך Smells Like Teen Spirit נבחר לשיר הטוב ביותר ב25 השנים האחרונות. מה אתה מרגיש לגבי זה? (באנגלית זה נשמע יותר טוב.)

וזהו. כן אני יודעת שזה דפוק...

ואז היה לי עוד קטע: שוב שאלות! הפעם נתנו לי משפטים שהייתי צריכה לשאול שאלות עליהם. היה לי דז'ה וו חזק לכיתה ה'. אני חושבת שהמורה שלי נורא אוהבת שאלות.

ואז היו לי שני קטעים של "קלוז" – דקדוק.

וזהו. והלך בסדר, אבל אני לא מצפה לציון יותר מדי גבוה ואני חושבת שאאלץ להשלים עם העובדה שלעולם לא אזכה להגיע לחמש יחידות. חבל.

אחרי המבחן הייתה הפסקה ויצאתי החוצה וראיתי את סימפל מדברת עם סמארט ואיינג'ל ואצתי רצתי לדבר איתן. זה שיא! היום השני שאנחנו פוגשות אחת את השנייה! אח"כ היה לנו ספרות. אחרי ספרות היה אמור להיות לנו שעתיים ביוטכנולוגיה אבל הן התבטלו והיה לנו במקום שעה חלון והקדימו לנו את ביולוגיה שעה אחת אחורנית. סטאר אמרה לי שאנחנו בחדר בנוסף לאנרג'י ובלונדי עם עוד שלוש בנות מהכיתה שלי : טָיינִי  (כי היא נמוכה. יותר ממני. ואני יודעת ש"טייני" באנגלית זה קטנה. אבל העיקרון הוא אותו עיקרון), סֶיים   (כי יש לנו את אותו שם...פעם היינו "חברות" כיום כבר לא ממש. היא הפכה לפאקצה וקצת סנובית), ולָאפ. ואז חשבתי מה סימפל תגיד וכבר תיארתי לעצמי איך היא צועקת עליי. הלאה. אני סטאר וסימפל הלכנו לצלם את המחברת של סימפל בתנ"ך עבור סטאר. אח"כ סטאר אמרה שנבוא אליה עד לסוף החלון, אבל אז היא פגשה איזה ידיד שלה שהזמין את עצמו אליה. אני וסימפל שונאות אותו – סימפל שונאת אותו עוד מימי החטיבה, אני שונאת אותו מכיתה י', וזה כי הוא סתם מעצבן, נודניק, מתלהב מעצמו על לא כלום ובאופן כללי: בעעעעעע אחד גדול. אני וסימפל לא מוכנות לשהות בחברתו מאחר ואנחנו לא סובלות אותו, אז סימפל הציעה לי לבוא אליה. בדרך לבית שלה סימפל התחילה להתלונן כמה שאותו אחד מגעיל ומעצבן ושהיא שונאת אותו ו"חוצפה שהיא מעדיפה אותו על פניי". למען האמת, גם אני חשבתי ככה. היינו אצלה בבית, ושתינו, ואכלנו עוגיות שוקולד צ'יפס ונשנושים, ואז חזרנו לשיעור ביולוגיה. בשיעור הראשון המורה שוב עשתה לנו "שיחת מוטיבציה" כזו. זה משעמם ולא נחמד. ואז בהפסקה ראיתי את סימפל מדברת עם שתי בנות מהכיתה שלי (וגם מהמגמה) "וויס((voice " ו"סמול". שאלתי אותן על מה הן מדברות וסימפל אמרה לי שבקשר לחדר בטיול השנתי. אני אמרתי "אה" ואז סימפל שאלה מה עם החדר ועם מי אנחנו. אמרתי לה מי איתנו ושהיא שמעה שסיים וטייני שם היא אמרה שהיא לא רוצה להיות איתן. ואז היא החליטה שהיא ביחד עם וויס וסמול.(ועוד אחת. וכנראה גם "יצורה") והיא גם הייתה איתן לפני שנה. הן נורא התלהבו מזה והתנהגו בצורה לסבית. שאלתי את סימפל אם היא כועסת עליי והיא אמרה שלא. יופי, אני צריכה לשמוח כי הכל סודר, אבל בכל זאת אין לי ממש חשק לצאת. לא נראה לי שיהיה לי כיף ואני רק אסבול. אח"כ הלכתי לחפש לי חברים והגעתי למסקנה ש: אין לי כאלו. חבל. ואז היה שוב שיעור ביולוגיה, והמורה בדקה את המעבדה והחזירה לנו את הדוחות. קיבלתי ביחד עם לאפ 86 – אחד הציונים הגבוהים בכיתה. התחלנו לקפץ ולשמוח.

חזרתי הביתה וכמובן – למדתי לתנ"ך. נשבר לי מתנ"ך! ועוד היום הייתי צריכה ללמוד מהדפים שצילמתי מסימפל ויש לה כתב מעצבן, ושהיא כותבת מהר (במטרה לכתוב כל מה שהמורה אומרת) הכתב שלה עוד יותר מעצבן ולא קריא. בכל אופן, התחלתי את הפרק האחרון שיש לי ללמוד ואני אמשיך ללמוד אותו מאוחר יותר.

וכל הזמן יש גשם. וקר לי נורא. אני ממש סובלת מקור. אני חושבת שזה בגלל שיש לחץ דם נמוך. (גם אמא שלי ככה. שהיא הייתה בגילי היא יכלה לישון עם 18 שמיכות ועדיין היה לה קר)

יש לי ארבע משאלות השבוע הזה:

1.       לעבור את המבחן הארור בתנ"ך

2.       לחזור לפגוש את החברות שלי באופן נורמלי

3.       לצאת ביום שישי למקום נורמלי

שהמחזור כבר יגיע כוסאמק! אני צריכה לקבל ויש לי הרגשה שאני אקבל בדיוק מתי שיהיה הטיול. בואו כולנו נחזיק אצבעות שאני אקבל את הזבל הזה כבר

אילו סוגי מוזיקה את שומעת? רוק וכדומה

אילו סוגי מוזיקה לעולם לא תשמעי ? מזרחית

מיהו הזמר האהוב עלייך? לא יודעת...

מיהו הזמר השנוא עלייך? ג'סטין טימברלייק

מיהי הזמרת האהובה עלייך? אורית שחף

מיהי הזמרת השנואה עלייך? בריטני ספירס

מהי הלהקה הנערצת עלייך? נירוונה הכי הכי. וגם אואזיס. והיהודים.

מהי הלהקה השנואה עלייך? ווסטלייף

 כמה שירים יש לך על המחשב? פעם היו 487. אבל פירמטנו את המחשב וכולם הלכו..וכרגע יש לי 184

לאיזה ערוץ מוזיקה את נוהגת להקשיב בדר"כ? אין משהו מסויים. גם ככה אין לי כבלים.

מהי תחנת הרדיו המועדפת עלייך?  גלגל"צ

האם את צורבת דיסקים? כן

האם את מורידה שירים מהאינטרנט? יאפ

מה את חושבת על מוזיקה? המצאת המילניום

באיזו תדירות את מאזינה למוזיקה? כל הזמן.

מהו השיר האהוב עלייך מכל? אוי יש הרבה..... הנה כמה: Nirvana - Smells Like Teen Spirit,   Metallica - Nothing Else Matters , Goo Goo Dolls - Iris , K's Choice - Everything for free

איזה שיר יצא לך מכל החורים?  השירים של כוכב נולד

איזה דיסק את הכי הכי אוהבת?  Nevermind - nirvanan

 מאיזה דיסק את מאוכזבת? אין

באיזו תדירות את קונה דיסקים? כמעט ולא

מה המחיר הכי יקר שהוצאת על דיסק? 80 ₪!

את מי הערצת בילדותך? אממממ......

האם את נוהגת לשמוע מוזיקה ישנה או חדשה? גם וגם. ישנה יותר.

האם את נוהגת ללכת עם דיסקמן? טיולים שנתיים, נסיעות ארוכות וכאלו....

עד כמה מוזיקה היא חלק חשוב בחייך? מאוד מאוד

עד כמה את תלויה במוזיקה? תלוייה?

 את חושבת שהקליפ לשיר, חשוב? כן קצת

יש לך חברים בעלי אותו טעם מוזיקלי? כן

יש לך חברים, שהכרתם בגלל המוזיקה? לא

 מה הסוג מוזיקה הכי מתוחכם בעינייך? רוק

מה הסוג מוזיקה הכי פשוט ואלמנטרי בעינייך? פופ

איזה שיר, לא נמאס עלייך לעולם?  Nirvana - Smells Like Teen Spirit

מה, לפי דעתך- הייתה התקופה הכי משגשגת של המוזיקה? שנות התשעים

מה היה הדיסק האחרון שקנית? לא זכור לי

האם את מגנת על כלי נגינה? אם כן, על איזה? על העצבים 

 על איזה כלי נגינה היית רוצה לנגן? אני נטולת כישרון.... 

מהו השיר הרומנטי הלועזי היפה בעינייך?  Bon Jovi - Always, Billie Myers - Kiss The Rain

איזה וידאו-קליפ עשה לך את זה? Linkin Park - In The End

מוזיקה, היא אמנות או תעשייה לדעתך? אמנות

בז'אנר האהוב עלייך, איזה אמן הכי גרוע בעינייך? לא יודעת....

 איזה רינגטונים יש לך בפלאפון? אויש לא זוכרת. כרגע זה : Nirvana - Smells Like Teen Spirit

לדעתך המוזיקה מגדירה את האדם? כן קצת

יש סטיגמות במוזיקה? כן

ולסיכום- אם נתבקשת לתאר מוזיקה במילה אחת, כיצד היית מתארת אותה? אהבת חיי

זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
דמעותי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עלי

אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות

כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו......

ירד היום גשם.

כל מה ששמעתי היום זה את הגשם ואמבולנסים.

בהיתי בו והוצאתי ידיים.

נותנת לו לשטוף אותי.

ואת הדמעות.

השעה שתיים עשרה ומשהו בלילה, אני מול המחשב והסלולרי מצלצל. זו הייתה סימפל. היא הייתה במסיבת יום הולדת של ילדה מהמגמה שלי באיזה בית קפה, ובאותו רגע הן ישבו בחוץ על הספסלים. (הן היו רק כמה בנות בתוספת האקס). היה לה משעמם והיא רצתה שאני אבוא ואז נלך לסקורפיו....לקח לה זמן לשכנע אותי, אבל השתכנעתי בסופו של עניין.

התחלתי להתארגן ולפני שיצאתי השארתי פתק להורים שלי שלא ידאגו (הם לא היו בבית).

יצאתי החוצה והיה מקפיא! התקשרתי לסימפל ואמרתי לה שתפגוש אותי ליד הבית ספר היסודי שלמדנו בו פעם..... היא באה בלווית פאני ועוד מישהי מהשכבה שלי, שהיא חברה של סימפל וחברה מאוד טובה של פאני. היא אמרה שכולם התפזרו כבר הבייתה.

התקשרתי לסטאר ושאלתי איפה היא. היא אמרה שנפגוש אותה כי היא אצל ידיד שלה. פגשנו אותה, וראינו שם עוד ילדים: החבר של סטאר, סמייל, נייס, גירל, גירל 1 ועוד כמה שהם לא ממש חשובים כרגע כדי שאני אתם להם שמות.

הם היו עם ערימה ענקית של בלונים.

עמדנו ליד הבית של סקורפיו ובהתחלה סטאר נכנסה אליה. סקורפיו הייתה בבית עם עוד חברה שלה וידיד שלה שהוא מירושלים (והוא כזה חתיך. וכזה בא לי עליו). אח"כ כולנו נכנסו וצעקנו לה מזל טוב וחיבקנו ונישקנו אותה. זה היה רק החברים הכי טובים שלה כנראה......כולם קנו לה כל מיני מתנות (ממש מצחיקות) והיא פתחה והסתכלה עליהן וצחקה ובלה בלה בלה..... וקצת צילמו.....והיה משעמם. הרוב פשוט ישבו בחדר או יצאו החוצה לגינה.

אני ישבתי ליד סימפל ודיברנו. היא אמרה שהיא דיברה עם סמארט והן החליטו שבחופש אנחנו (אני, סימפל סמארט ואיינג'ל) נוסעות לאילת ובחנוכה ניסע ארבעתנו לת"א. סימפל רוצה לפגוש איזה מישהו מפתח תקווה (סיפור ארוך) ואני סתם רוצה לנסוע לשינקין. המון זמן לא הייתי שם. יותר מדי זמן.

בערך בעשרה לשתיים הלכנו. סימפל הייתה עייפה והיה לה מתמטיקה ולי סתם שעמם. אפילו שלא רציתי ללכת לישון.

אחרי שליוויתי קצת את סימפל חזרתי הבייתה בערך בשתיים ועשרה והתיישבתי מול המחשב.

והבנתי שאני בתקופת – הלא שינה שלי. שאני לא מסוגלת לישון. זה קורה לי מדי פעם.

חשבתי עליו כל הזמן. והתגעגעתי אליו. ורציתי שהוא יתחבר. אבל הוא לא. ידעתי שאני מחכה סתם. אבל חיכיתי.

 אוף, תפסיקי כבר!

תפסיקי חתיכת פאתטית מטומטמת!

דיי להשפיל את עצמך!!

דיי!

למה את לא קולטת שזה נגמר?!

למה?!

הוא לא רוצה אותך!

תפסיקי כבר!

בשלוש נכנסתי למיטה. לא יודעת מתי נרדמתי ואם נרדמתי בכלל.

ברבע לאחת עשרה החלטתי לקום מהמיטה.

התחלתי ללמוד לתנ"ך.

לא למדתי הרבה.

בצהריים שוב ישנתי עד שסימפל העירה אותי. היא תמיד מעירה אותי מהשינה.

וזהו.

אה בצהריים שתיתי בריזר תפוזים. אבל לא הרבה כי אבא שלי לא הרשה לי הרבה. אוף.

ועכשיו אני אלך לעשות משהו מועיל.

הווו...יום שישי....כמה נחמד....לא...

התחלתי היום בעשר. הלכתי מהר לבית ספר שמה אאחר לשיעור תנ"ך. לא איחרתי. המורה איחרה. המורה איחרה בהרבה זמן. לקח לכיתה שלי כמה זמן לקלוט שהמורה לא באה. ואז באה הרכזת שלנו "לשמור עלינו". היא דיברה איתנו קצת על הטיול השנתי...צריך שבע בנות בחדר. היא אמרה שמי שאין לו שיעור – שיילך הבייתה. לכולנו היה אמור להיות שיעור חינוך אחרי תנ"ך, ובאופן מפתיע כולם הלכו. אני מתארת לי את המבט של המחנכת שהיא רואה שאין כיתה. טוב אני וסימפל הלכנו לרכז מגמות שלנו. היו עליו שמועות שהוא הטריד בעבר בנות. הטריד מינית.... הוא טיפוס חם וחופשי שמתייחס אל התלמידים (והוא בין היחידים שלא רואים אותנו – התלמידים כמספר). אני חושבת שפשוט אנשים מפרשים אותו לא נכון..... הגבול היום הוא מאוד דק ולא ברור.

בקיצור, בתחילת השנה, אמרו שהוא נפגע מהמגמה שלנו, כי מישהו אמר עליו דברים ואמר שהוא הטריד מינית.

ומה הסתבר בשיחה עם סימפל?

אמא שלה ראתה ברשימת קשר באי מייל את השם שלו. אמא שלה ידעה על מה הפרשייה והזהירה אותה מזמן......אמא שלה נלחצה, והיא הלכה למישהו שהיא מכירה ועבד בבית ספר שלנו, ואמרה לו שאותו רכז מגמות מטריד וכאלו..... (סימפל לא ידעה מהעניין).

הוא נפגע מאוד....והיום הוא דיבר על זה עם סימפל (ואיתי). הוא אמר שהוא מתנצל והוא לא התכוון לפגוע בה באיזושהי צורה, אמר שהוא מאוד נפגע מאמא שלה וזה לא בסדר מה שהיא עשתה, ואמר שהוא בן אדם חם ואוהב וחופשי ובאמת אכפת לו מהתלמידים שלו, והמחשבות המלוכלכות לא אצלו בראש אלא אצל אחרים. ולא אכפת לו. ואולי לא צריך להתייחס לתלמידים. הייתי בשוק מהשיחה הזאת....קצת התערבתי ואמרתי שיש אנשים שמוציאים דברים מפרופורציות ומפרשים דברים לא נכון...ושאמא שלה נלחצה כי כבר שמעו על סיפורים על מורים ותלמידות ואי מיילים...לא רציתי לומר "יעקב העליון" זה כבר היה יותר מדיי...... אני מבינה את אמא שלה, אבל היא לא הייתה צריכה ללכת ללכלכך עליו....אמא שלי גם אמרה את זה...... אבל היא אמרה שגם היא אם הייתה רואה אותי מתכתבת עם גבר מבוגר היא הייתה חוששת....והיא אמרה גם שקשר מתמשך באי מיילים הוא לא הכי נכון...אבא שלי אמר שאפשר להיות עם תלמידים "סחבק" אבל לא מחוץ שעות הלימודים....

הרכז ביקש שזה יישאר בינינו, אבל סיפרתי להורים שלי ולסטאר, והנה אני מספרת גם לכם......!

בכל אופן, אחרי השיחה הלכנו הבייתה.....שהגעתי התקשרתי להורים שלי ושאלתי אותם אם בא להם שאני אבוא לקניון לבקר אותם. מהר הייתי צריכה להחליף בגדים כי אמא שלי כבר הזמינה מונית.

הגעתי, פגשתי אותם בבית קפה הקבוע שלהם, ושתיתי קפה הפוך גדול ואכלתי מאפה גבינה, ואז הלכנו להסתובב בכל מיני חנויות...אבא שלי נראה דיי משועמם.... אבל יצאתי עם שלל! חצאית אדומה וגרביים עד הברך מרנואר .

חוץ מזה היה קטע שנורא הצחיק אותי: הלכנו למשביר לצרכן...אמא שלי חיפשה גרביונים ואני סתם הסתובבתי עם אבא שלי במחלקת הגברים....אז אבא שלי דיבר עם המוכרת של התחתונים והיא אמרה שבא איזה אחד וראה חוטיני בצבע ורוד בייבי. והוא נורא התלהב וקנה. ואז היא מסתכלת עליי ואומרת "את יודעת מההם". אני חשבתי ישר על המורה שלי לשעבר מתמטיקה והתחלתי להתפוצץ לה מצחוק מול הפנים. אבא שלי שאל משהו כמו "מה זה ההם?" ואז היא אמרה "המתרוממים". וזה גרם לי לצחוק עוד יותר. בחיי....כאילו הומואים הם לא בני אדם....כאילו הם לא גברים....

אח"כ חזרנו הבייתה ואכלנו צהריים.

ואז ניסיתי לישון. ולא הצלחתי.

אז התקשרתי לסטאר. ודיברנו... (היא לא הייתה היום בבית ספר). אמרתי לה שצריך למצוא עוד בנות לחדר. ואז אמרתי לה שצריך להיות עם סימפל. דבר ראשון אין לנו עוד בנות לצרף...וחייבים שבע. ואם לא נהייה שבע יצרפו לנו. והדבר האחרון שאני צריכה שיצרפו לנו את "יצורה" היא ילדה מכיתה שלי.....יש לה בעייה כלשהי...יש כאלו שאומרים שיש לה פיגור שכלי קל...אבל אני לא יודעת מה בדיוק. יש לה אופי מגעיל ורע. והיא דוחה. פשוט לא נעים לך לעמוד לידה...היא ממש מוזנחת ומסריחה...ובכל אופן אף אחד לא רוצה להיות איתה בחדר. והדבר האחרון שאני רוצה זה להיות איתה. ולהיות עם כאלו שאני לא סובלת/מכירה. אז לכן אמרתי שנצרף את סימפל. כי עדיף להיות עם מישהי נורמלית שאחנו מכירות ויודעות שהיא מתקלחת מדי יום. וזהו. והיום שהתחלתי לגמגם לה ולהגיד לה ש"אני לא יודעת....אולי תהיי איתנו..." והמבט של העיניים שלה...אני לא יכולה. יש לי רגשות. אני לא מסוגלת להשאיר אותה לבד. פשוט לא יכולה. אז בסדר. את סטאר שכנעתי. נכון, סימפל מציקה ומעצבנת לפעמים. אבל אנרג'י ובלונדי יכולות להסתדר איתה. לא כל הזמן אחנו נהייה בחדר, והן בטוח כל הזמן יסתובבו בחוץ והן לא חייבות לדבר אליה בכלל. ואם הן מרגישות צורך לצחוק עליה או לרכל, שיעשו לי סימן כלשהו ואני אקח אותה החוצה ונצא ונחזור שהן יסיימו. והן יצטרכו להשלים עם זה – כי במילא הן יצטרכו להוסיף עוד בנות לחדר. ואם הן לא רוצות – אני בחוץ. נראה אותן מסתדרות שלושה לבד ומוצאות עוד ארבע. שיילכו לעזאזל מי צריך את השטויות שלהן. זה כולה טיול שנתי מזדיין! אפשר לחשוב.....אז גם אם אני לא אהייה איתן בחדר – אני אסתדר. במילא רוב הזמן אני מתכוונת להיות מחוברת לדיסקמן שלי ולדבר עם איינג'ל ושאי בפלאפון. זה מה שאני מתכוונת לעשות.

אח"כ נרדמתי וקמתי וראיתי טלוויזיה.

ועכשיו אני מול המחשב...יש לי מה לעשות (להקליד סיכומים בתנ"ך למחשב).

אבל משעמם לי.

אני לא מאמינה, יום שישי ואני בבית. ואני עוד אונליין באיי סי קיו. ואין לי עם מי לדבר. ההשפלה...ירדתי לשפל מדרגה. אני דחוייה איי סי קיואית!

הו ועכשיו אני שומעת שירים של אביב גפן. וחושבת עליו. ומתגעגעת. ושנה פחות יום לא עשיתי סקס. די.

"ואהבנו אהבנו כמו שלא נאהב עוד לעולם...... 

.....רמזת שמישהו את ליבך גנב
וכשאמרת שאת רוצה טיפה לבד
הבנתי שלא אראה אותך לעד"

 "האם להיות בך מאוהב
זה כשאני עצוב עכשיו
והחלון מראה לי סתיו
האם להיות בך מאוהב
זה כשהלב מרגיש רעב
כשאת לא פה לידי

ואם את רוצה לפרוח תברחי
כי הכל נובל אצלי
ואם את רוצה לשמוח תברחי
כי כלום לא מצחיק אותי

האם להיות בך מאוהב
זה כשהפסנתר משמיע תו
אבל שירי נטול תיקווה
האם להיות בך מאוהב
זה כשאני בוכה עכשיו
והדמעות לא משמחה

ואם את רוצה לפרוח תברחי
כי הכל נובל אצלי
ואם את רוצה לשמוח תברחי
כי כל כך מטריד אותי
מה זה להיות בך מאוהב"

יופי. עכשיו אני בוכה. השירים האלו...סיפור חיי......אני צריכה להפסיק לשמוע אותם. כרגע.

טוב אני אפסיק עכשיו...לפני שזה יהפוך לפוסט זיוני שכל על האקס.

אני צריכה לעשות רשימה לטיול השנתי ולהתחיל להקליד את הסיכומים...

שבת שלום.....

לפני כמה ימים דיברתי עם סמייל באיי סי קיו. שמתי לב שתמיד הוא מתחיל את השיחה... בכל אופן הוא דיבר איתי על סימפל, כמה שהוא שונא אותה, כי היא מטומטמת, ילדותית, חסרת טאקט, מעצבנת ולא זוכרת מה עוד.... הוא אמר שיש הרבה אנשים ששונאים אותה אפילו יותר מששונאים אותו, הוא היה ממש שמח שהוא שמע ששוב "נדפוק" אותה בחדר בטיול השנתי, ובלה בלה בלה..... אני לא יודעת ממתי התחיל כל הכעס הזה כלפיה, אבל לפי מה שהבנתי זה התחיל מפולין ונמשך.....מה שהכי מצחיק שלפני שנה הוא אהב אותה. מכיתה ח'. איך שגלגל מסתובב לו.... אני מביאה חלק מהשיחה כי האיי סי קיו הדפוק של נסגר בלי שהספקתי לשמור את ההתחלה של השיחה....

סמייל

לא ברוגז, ברוגז זה לילדים קטנים, אני פשוט לא מדבר איתה.....

אני

רק בגלל מה שקרה בפולין?

סמייל

זה התחיל מזה, ואז ההתנהגות המגעילה שלה , לא אלי , לכולם...

והיחס המגעיל , היא התייחסה לזה כאל טיול רגיל. באושוויץ היא התחילה לצחוק ____(מישהו מהשכבה שלי) כמעט הרביץ לה......כשקראו את השמות של הנרצחים היא צחקקה לה ונדחפה לדברים של ___(מישהי מהשכבה שלי)  וקראה את זה כאילו זה שיר ילדים שמח כזה, היא פשוט מטומטמת...........וכולם מסכימים איתי!

אני

לא ידעתי את זה....

סמייל

היו לה מזה הרבה קטעים כאלה....

סמייל

לדוגמה היינו באיזה מקום שנרצחו בו אנשים

סמייל

והיה גשם

סמייל

והיינו עם מטריות וכולם אפילו שנרטבו כיבדו את המקום ולא דיברו

סמייל

ו___(סימפל) הייתה עם ___(סמארט) במטריה ....

סמייל

ו___(סמארט) משכה קצת כנראה את המטריה

סמייל

אה לא זו הייתה ___(איינג'ל)

סמייל

אז ___(איינג'ל) משכה את המטרייה

סמייל

והיא כזה בקול הצפצפני שלה :"נ ___(איינג'ל) אני נרטבת" וכולם בשיא השקט ושומעים רק אותה......

סמייל

הילדה ממש מטומטמת....

אני

יא לא ידעתי....

זה לא יפה...

סמייל

זה מגעיל , זה דוחה!!!!!!!! שתכבד את המקום המפגרת הזאת! מה היא מתלוננת כמו ילדה קטנה?!?!?! היא מפגרת.....

אני

זאת ____(סימפל)...

סמייל

כן.......

סמייל

באסה......

אני

למה באסה?

סמייל

שזו ____(סימפל)

אני

אהה

חחחח

אני

כבר התרגלתי אליה

אז זהו. תכף אני הולכת לשעתיים תנ"ך ושיעור חינוך עם המחנכת שלי. ואם כבר מדברים על תנ"ך, אז הגעתי לשתי מסקנות אחרי שסיימתי אתמול בלילה ללמוד את הפרקים ממלכים א':

1.  אחאב הזה סתם סיסי שנותן לאשתו לדרוך עליו ולנהל לו את החיים... לא פלא שהוא נענש!

2.  אליהו סתם רגזן וממורמר.... כל דבר לא טוב לא! איזה נודניק! ולמעצבן הזה אנחנו צריכים לחכות כל שנה בליל הסדר! נו בטח שהוא לא מגיע אף פעם, היין בטח לא מספיק טוב בשבילו!

מעניין מה עושים היום בערב.... החלטתי שאני לא הולכת לסקורפיו....אז נראה כבר...יכול להיות שאני אשאר היום בבית...לא בא לי להישאר....אבל לא משנה.......

ועכשיו משהו אישי: איינג'ל דברי איתי! אני בקושי רואה אותך! (הכל בגלל הבית ספר הארור....)