שנת 2008 הייתה שנה של מפנה בחיי. בסיכום שנה הקודם איחלתי לעצמי מספר דברים:

הלם שחרור לא גדול מדיי, להצליח בפסיכומטרי- לשבת על התחת וללמוד,להתחיל להקפיד על הרגלי אכילה מסודרים ובריאים, שאני והחבר נתגבר על כל קשיי המרחק וכל החרא הזה, לעבוד ולהרוויח כסף, טיסה לתאילנד עם החבר ורק אושר ובריאות.

בתחילת השנה השתחררתי. בתחילה הייתה בהחלט הרגשה משונה- הרי השגרה הכל כך מוכרת של לקום מוקדם בבוקר, לעלות על מדים, לנסוע ברכבת, לשבת במשרד ולהעביר את היום, לצאת הביתה לעיתים בשעות לא שעות, לאכול, להתקלח, לישון וחוזר חלילה פתאום נעלמה. פתאום אף אחד לא אומר לי מה לעשות, מתי לבוא, מתי לחזור. אף אחד לא יכריח אותי להישאר ביום חמישי עד הלילה גם שכל הבסיס כבר יצא מזמן הביתה, אף אחד לא ישבץ אותי לתורנות שמירה ואף אחד לא יצעק עליי למה לכל הרוחות השיער שלי פזור. אבל מהר מאוד הסתגלתי לשגרה. אולי בניגוד לאנשים אחרים, כבר לקראת השירות ידעתי פחות או יותר מה אני רוצה לעשות- פסיכומטרי ואז עבודה. כך שישר הכנסתי את עצמי לעוד מסגרות.

עניין הפסיכומטרי. חרשתי וחרשתי, הסימולציות היו מבטיחות, אבל בסוף- אכזבה. קיבלתי 511. כן, למדתי על בשרי שהכל עניין של מזל, וכאן- אף אחד לא מבטיח כלום. זו הייתה אכזבה מרה ובכיתי המון. הוצאתי 112 בחלק המילולי, בבת עייני. במבחן הראשון הוצאתי 110. זה היה מדכא. לאחר שהבנתי שהפסיכומטרי לא מעיד על שכל, חוכמה ואינטליגנציה, החלטתי להמשיך הלאה ולהתייחס לזה כאל סימן. אם הייתי מקבלת את ה-600 ומעלה המצופה לי, הייתי הולכת ללמוד משהו מפוצץ שיש מה לעשות איתו. הבנתי, שאצטרך להתאמץ במכינה, אבל אלך ללמוד משהו שאני אוהבת ושמדבר אליי. מה לעשות עם זה? אף אחד לא יודע, העתיד לא ברור לאף אחד. גם מי שלומד מחשבים, לא יכול להיות בטוח שכשהוא יסיים את לימודיו תהייה לו דרישה בשוק העבודה. החלום שלי זה לעסוק במשהו שמשלב כתיבה, ואני חייבת לנסות להגשים אותו.

בענייני אכילה והרגלי אכילה. בצבא עליתי שמונה וחצי קילו, הגעתי למשקל שיא של 54.5 ק"ג. כן, לאחרים זה יישמע נמוך, אבל אני קטנטונת. אני גאה לספר שהתחלתי באמת לנסות ולסגל לעצמי הרגלי אכילה נורמלים לשם שינוי. הרי שנות הבגרות שלי העברתי בצומות, בתזונה מצומצמת ובהרעבה. לא ידעתי מה זה לאכול מסודר, מה זה לאכול בריא. גם בצבא, כידוע, אי אפשר לסגל לשמור על תזונה מאוזנת, וכך, לקראת סוף השירות פרקתי כל עול- אכלתי ואכלתי גם שלא יכולתי יותר. אבל אחרי השחרור, אט אט הורדתי את כל הקילוגרמים העודפים, והגעתי למשקל בו הייתי לפני שהתגייסתי. (בינתיים עליתי בערך שני קילו). אבל הדבר החשוב ביותר שהבנתי, זה שאין או שחור או לבן. אין או דיאטה או אכילה פרועה וחסרת מעצורים. יש שילוב. שילוב בין הלחם הקל והירקות לבין העוגת שמרים. הבנתי שיש דברים שהם בראש, והעיקר- אותה תפיסה מעוותת של "אני צריכה לשקול 46 קילו, וכל קילו מעל זה שמנה" שאין לי מושג מאיפה הבאתי אותה, אבל היא הייתה קיימת במשך שנים- נעלמה.  נכון שהגעתי למשקל הזה בקיץ, אבל לא בגלל הרעבה או מניעה, אלא כי ככה כנראה זה יצא. דווקא אכלתי בלי לחשוב על זה יותר מדיי. למדתי לאהוב את הגוף שלי ואת עצמי כמו שאני, ולהעריך את עצמי קצת יותר. אני לא רוצה להעניק יותר חשיבות למספרים האלו בחיים שלי, יש מספרים שהם חשובים בהרבה יותר.

החבר ואני. כבר כתבתי פה פוסט על כך. בינתיים אנחנו מתגברים על קשיי המרחק, ואני מאמינה שנצליח לעמוד בזה. סה"כ עמדנו בזה יפה עד עכשיו.

ענייני עבודה- אני כנראה אשאר לנצח במצב מחוסרת מזומנים. אז מצאתי עבודה, אבל היא הייתה נוראית. החלטתי שאני לא בצבא יותר, ואין שום סיבה שאני אעשה משהו שאני לא רוצה. אין שום טעם שבגילי הצעיר אני אבוא לעבודה עם דמעות בעיניים. כן, להיות הפח אשפה של לקוחות הוט ממש לא כוס התה שלי, אני לא מוכנה להיות בור ספיגה של אף אחד. אני לא הייתי מוכנה לספוג קללות, איומים וסתם אנשים עם דפיקויות, וזה לא שמקבלים משכורת מי יודע מה. אהבתי מאוד את האווירה- האנשים היו נהדרים ומקסימים, ואני מאוד משתדלת לשמור על קשר עם החברים הטובים שלי. וגם, מאז יש לי אנטי כלפי כל לקוחות הוט באשר הם.

הבעיה הייתה שחודשיים לאחר שהתפטרתי התחלתי ללמוד, ו... נו, זה קצת בעיתי לעבוד וללמוד, וגם בעייתי מבחינת מעסיקים להעסיק מישהי כולה לחודשיים. ככה יצא שלא עבדתי במיוחד. חסכתי משהו כמו 8000 ₪, וגם ביומולדת שלי קיבלתי עוד כסף, ככה שעכשיו יש לי בסביבות ה-4000 ומשהו. זה דיי נחמד, בהתחשב בכך שמאז אוגוסט לא עבדתי. אין ברירה, חייבים לחיות על חשבון ההורים.

תיאלנד- נו מה, ברור שלא נסעתי. לא באמת היה לי את הכסף ואת הראש ובעיקר את הרצון לכך. איכשהו, זה לא מה שהכי מושך אותי. בסוף החבר טס לבד לארה"ב.

אושר ובריאות- אמן.

לשנה הבאה, אני מאחלת לעצמי להצליח בלימודים, להמשיך במגמת הציונים הגבוהים, כי אלו המספרים שקובעים. להחליט מה אני רוצה סופית ללמוד (יש לי כמה כיוונים) וגם להתקבל.

שייפול עליי כסף באופן מפתיע, שאני והחבר נחגוג ביחד את השלוש שנים ואף יותר, ושכולם יהיו מאושרים ובריאים.

וקצת מחוץ לבועה שלי: שיהיה פה קצת, אבל קצת שקט. שתושבי עוטף עזה יחיו בשלום ובשלווה, ושגלעד שליט יחזור בריא ושלם. אמן!

שתהייה שנה אזרחית טובה קצת יותר

סריג וג'ינס:

ג'ינס:

-פילי העבירה לי את המשחק הזה, ואכן לקח לי זמן למצוא שבע עובדות שלא ידעתם, שכן השתתפי באינספור משחקים שכאלו.

אין לי למי להעביר, מי שרוצה- יכול לקחת.

1

יש לי בעייה בגוף של ויסות חום וקור. אתם בטח יודעים שאני ישנה עם פוך כל השנה, גם בקיץ, בלי מזגן, אבל זה לא הכל. כשקצת קר בחוץ- אני מרגישה את הקור בעוצמה מאוד גבוהה. אני מסוגלת לרעוד ולנקוש בשיניים, פיזית. גם אם יש 40 מעלות, ואני יושבת ליד מאוורר- הרוח שלו תגרום לי להרגיש קור. יש פעמים שמאוד חם לי, ומעטות הפעמים שבאמת נעים לי. קורה גם שחם לי, ואני לא מרגישה את זה. אני יכולה פתאום לשים לב שאני מזיעה מרוב חום, בלי להרגיש שחם לי, ובלי שתהיה לי שום תחושת לחץ או התרגשות.

2

הספרים שקראתי הכי הרבה בתור ילדה קטנה היו "נשים קטנות" וסדרת "האסופית". התקופה הזאת, של המאה ה-19 מאוד קסמה לי. אהבתי את הרעיון של חיים פשוטים, עם מיעוט טכנולוגיה, כשהנשים לבשו שמלות וכובעים וכפפות.

3

פעם ידעתי לצייר. הייתי מציירת ברמה יחסית גבוהה בתור ילדה, בציורים שלי הייתי יורדת לפרטים הקטנים. אחד הדברים שאהבתי לעשות, זה לצייר דמות מסויימת, ופשוט לצייר אותה במספר תלבושות שונות, וכמובן לצייר לה את הבית שבו היא גרה. לאחר מכן הייתי גוזרת, כשהמטרה הייתה לשחק בדמויות האלו כמו שמשחקים בברבי, אבל אף פעם לא שיחקתי בזה באמת. באיזה שלב הפסקתי לצייר סופית, עד היום הרמה שלי נשארה ברמה של ילדה בכיתה ב'.

4

אין לי טעם מוגדר במוזיקה. אני יכולה לאהוב מגוון של סגנונות מוזיקליים. אני בעיקר אוהבת שירים ולא לאמנים. נכון שיש פה בצד רשימת אמנים שאני אוהבת- אלו בעיקר אמנים שיש להם הרבה מאוד שירים שאני אוהבת. יש מספר עצום של שירים שאני יכולה להתחבר אליהם ולאהוב אותם, ואם הייתי עושה רשימה כזו- זה לא היה נגמר. יש שירים של הביטלס שאני אוהבת, ויש שירים של מדונה.

5

יש לי קריאה סופר מהירה. המרצה שלי לאנגלית ביקשה שנעשה חישוב של כמה מילים אנחנו קוראים לדקה, ויצא לי 360. יכול להיות שהחישוב לא כל כך נכון, כי זה קצת לא הגיוני, אבל אני יכולה להעיד על עצמי שאני קוראת מהר יותר מכל בנאדם שאני מכירה והכרתי אי פעם, ולא, זה לא ברפרוף, כי אני זוכרת את כל מה שקראתי. כל ספר שקראתי אי פעם, אני יכולה לזכור את העלילה שלו.

6

יש לי שינה מאוד קלה. אני מאוד אוהבת לישון, אבל אני לא ישנה הכי טוב, אולי בגלל זה אני עייפה תמידית וצריכה כמה שיותר שעות שינה. אני מסוגלת להתעורר מכל רעש קטן, ואני מתעוררת המון פעמים בלילה. פעם בכמה זמן יש לילות שאני לא מצליחה להירדם, וכשאני מצליחה- אני מתעוררת כל הזמן. בנוסף, לא משנה כמה אני עייפה וכמה מעט ישנתי, אם התעוררתי, ויש רעש רקע כלשהו- אני לא אצליח להירדם שוב.

7

הרינטגון שלי זה Apologize של OneRepublic, ושמתקשרים אליי שומעים את Losing my religion של R.E.M.

טוב נו, חייבים לומר כמה מילים על גמר "האח הגדול". כן, גם אני מכורה. (בעצם, גם צפיתי ב"מפרץ האהבה").

אני חייבת להודות, שבהתחלה הפרומואים העלו לי את הסעיף. לא הפסיקו לפמפם לנו בכל רגע, כמה האח הגדול זה ריאליטי חדשני שמצליח במדינות העולם, כאילו שלא ידענו את זה.

אבל, אין הרבה מה לראות בטלוויזיה, וככה מצאתי את עצמי יושבת מול המסך ובוהה באסי עזר וארז טל מכניסים מתמודדים הזויים וסטריאוטיפיים לבית המכוער הזה.

כשמצאתי את עצמי צופה בערוץ 20 אצל חבר שלי ובוהה בהם עושים... ובכן, עושים כלום, במשך שעתיים, הבנתי סופית שאני מכורה.

אני הייתי שייכת למחנה "הפרידמנים". אהבתי את שי, צבר, רנין, לאון ומלכתי- שפרה. ולא בגלל שהם אשכנזים. אלא בגלל מי שהם. ששי הודח, בכיתי. שצבר הודח- נשארתי בפה פעור. שרנין הלכה- כבר פיתחתי אדישות כדי לא להיפגע.

מדהים כמה הצלחתי להיקשר לחבורת אנשים שאני לא מכירה.

מחר, אני באופן רשמי אצביע לשפרה, האישה והקארה. (ואני לא מצביעה בתוכניות ריאליטי). כבר בתחילת התוכנית היא נראתה לי כבחורה מסקרנת ומעניינת. מדובר באישה חזקה, עם סיפור חיים לא קל (בניגוד לעינב "המקופחת" שאבא שלה עשיר). התאהבתי באינטיליגנטיות, בחוכמה, בעדינות, ברגישות, בחברותיות שלה. היא לא מתנשאת, היא פשוט רמה אחת מעל כולם, ולא יעזור דבר. היא מוכיחה שדברי חכמים בנחת נשמעים.  וחוץ מזה, לדעתי היא פשוט יפהפייה.

אני בוחרת בשפרה, כי זה מה שאני רוצה לראות על המסך שלי. אלו סוג האנשים שאני רוצה שייצגו אותי.

אני לא רוצה את עינב, שרק יודעת להתלהם ולצרוח. שמצד אחד מדברת על הקדוש ברוך הוא והרב יהושע פינטו אבל לא מתביישת ללכת עם כל הציצים בחוץ. אני לא רוצה לראות את יוסי בובליל, הישראלי המכוער, השקרן, התחמן והסכסכן שחושב שהכל מגיע לו. אדם שצורת הדיבור שלו זה קללות וביטויים מגעילים. לכל אחד נפלטת קללה פה ושם מרוב כעס, אבל הוא פשוט מדבר בדרך קבע בצורה מכוערת לאנשים. אדם שמארגן אונס קבוצתי. ואם זה שקר- אז אדם שחושב שככה הוא ירשים את החברה.

אני לא רוצה שאנשים שמתבכיינים על הסו קולד קיפוח שלהם יזכו במיליון ובתהילה. אחד הדברים שאני לא סובלת, זה מזרחים שתולים את אי חוסר ההצלחה שלהם ואת כל צרותיהם במוצא שלהם. היי, אנשים לא שונאים את יוסי כי הוא מזרחי, אלא כי הוא גועל נפש. משעשע שעינב מתלוננת על קיפוח וגזענות, אבל בעצמה גזענית.

אתם מוחים על הרמה התרבותית? יוסי בובליל זה המראה של הישראלי הנפוץ (אבל לא כולם). אין לנו רמה תרבותית כבר מזמן, והריאליטי מוכיח את זה ופשוט מראה לנו את זה מול הפנים. יכול להיות שאני לוקחת את זה ברצינות יתרה, אבל בעייני זה משקף את המציאות. זאת לא סתם תוכנית טלוויזיה, זו תוכנית שמציגה אנשים אמיתיים מהרחוב. אלו לא שחקנים, אלו אנחנו, ובמידה רבה ה"אח הגדול" מייצג אותנו כחברה.

לצערי הרב, רוב הסיכויים שבובליל יזכה. למה? כי הוא מייצג את הישראלי המכוער הטיפוסי. כי כנראה זה מה שאנשים רוצים לראות, זה מה שאנשים בוחרים להעריץ.

אני מצביעה לשפרה.

ואתם?

מאז שחבר שלי חזר מארה"ב אני לא רואה אותו יותר מדיי. אם בעבר הייתי רואה אותו פעם בשבוע, עכשיו עם כל הלחץ של הלימודים אני רואה אותו פעם בשבועיים. גם כשאנחנו ביחד אנחנו לא ביחד, כי הוא חייב ללמוד. אנחנו נפגשים לא לסופשבוע מלא, אלא חוזרים מקוצרת- ביום שבת בערב.

זה כל כך מתסכל ומייאש. כשאנחנו ביחד, יום שבת בבוקר אני קמה בהרגשת דיכאון. מדכדכת המחשבה שבערב אצטרך או שהוא יצטרך לנסוע הביתה.

התקשורת שלנו מבוססת על טלפונים שבורים, אבל זה יותר טוב מכלום.

אני מוצאת את עצמי מתגעגעת כל כך. אחרי שהוא הולך אני מרגישה בודדה כשאני צריכה פתאום לישון לבד. אני מנסה לדמיין אותו לידי, מחבק אותי. אני מתגעגעת כל כך לשעות האלו שבהן הוא נטו שלי, בלי לימודים מסביב, ובלי המתמטיקה הארורה.

לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בזה. אבל בכנות, אני לא אוכל לעמוד בזה עוד יותר אם פשוט לא נהייה. איכשהו, אני לא מסוגלת לראות את עצמי בלעדיו, כאילו הוא לא רק חלק מהחיים שלי, אלא הוא חלק מעצמי. אני לא מסוגלת לדמיין איך זה יהיה בלי.

כולי תקווה שלפחות שנה הבאה נוכל לסדר מערכת שלא נלמד ביום ראשון, או שנתחיל את הלימודים מאוחר, וזה קצת יקל, תקל הידיעה שיש לנו שלושה לילות לישון ביחד.

מרוב אהבה וגעגועים נגמרו לי המילים, יש רק שירים.

"מרטיב את הפנים, עוצם ת'עיינים
נותן לדימיוני לזרום עם המים
ואין מה לעשות, זה מה שיש בינתיים
ואת בכל מקום, ככה וככה
בלילה וביום, ככה וככה
ארבעה עשר יום בלי להיות ביחד"

אולי את לא באמת יותר חזקה ויותר טובה מזה.

אולי את לא.

עריכה: במהלך החודש האחרון עליתי שני קילו בערך. כל השבוע, ובכלל בזמן האחרון, אכלתי כמו בהמה. נפתח לי תיאבון מטורף שאני לא יודעת ממה הוא, או יותר נכון "חשק". הרי לא באמת הייתי צריכה לאכול כקינוח 4 פרוסות לחם עם ממרח שוקולד.

ביום חמישי הייתה אמורה להיות השקילה השבועית שלי, וכל יום רביעי הייתי לחוצה, ומפוחדת, ממה אראה על צג המשקל.

ושוב כמו תמיד ישנן מחשבות שעולות, כמו בעבר, והאמת- אני לא יודעת מה נורמלי ומה לא. אני לא יודעת מתי זה מחשבה בריאה והגיונית של בחורה שמנסה לשמור על משקלה, ומתי זה חוצה את גבול ההפרעה והאובססיה.

לבסוף, החלטתי שלא להישקל ביום חמישי בבוקר. אחרי הלימודים עשיתי מקלחת ארוכה וכיפית, העפתי את הפיג'מה בצורת טרנינג וסווצ'ר ענקי של היחידה מהצבא לכביסה ולבשתי פיג'מה חמודה ונורמלית, וחיכיתי לחבר שלי שיבוא אליי. וכבר הרגשתי הרבה יותר טוב.

אני אתחיל להקפיד על מספר הרגלים:לא להסתפק בקפה בבוקר, אלא לאכול כמה עגבניות שרי או עגבניה אחת עם קצת קוטג'. עד עכשיו ללימודים הסתפקתי בסנדוויץ' אחד מלחם קל, וכדאי שאקח שניים. בסופו של דבר זה רק יחסוך לי בקלוריות,במקום לקנות, במקום לבזבז כסף ובמקום לאכול הרבה אח"כ, ולהתחיל לשלב בשר בארוחת צהריים במקום רק הפחמימות. ובעיקר- להפסיק עם ההרגל המגונה של לקרוא עיתון ביחד עם האוכל.

סה"כ, אני מזכירה לעצמי שזה חורף, ואין מה לעשות, עולים במשקל. בקיץ המשקל שלי היה נמוך. לפני שבוע הייתי 48.3 ואני מניחה שעליתי לסביבות 49 ק"ג- משקל תקין נמוך. סה"כ המכנסיים מהקיץ עדיין יושבים עליי טוב, הג'ינסים עדיין מעט גדולים עליי. אני לא צריכה לרדת, אלא רק לשמור, בעיקר לטובת הבריאות והשקט הנפשי.

אני מניחה שתמיד יש נפילות של מחשבות והתעסקות יתר, אבל רצוי שאתמקד בחיובי: הלימודים מספקים אותי, הכרתי אנשים נחמדים, יש לי חברים שאוהבים אותי, משפחה תומכת, חבר שאוהב אותי וחושב שאני הכי יפה והכי סקסית שבעולם, וגם קיבלתי בבוחן במתמטיקה 98, שזה הישג.

בתקווה ששבוע הבא אראה על צג המשקל את אותו מספר מלפני שבוע.