כתבתי פה פעם שהעבודה שלי זה להיות מנהלת תיקים באחת החברות למימוש זכויות רפואיות. (לא לבנת פורן!). מתוקף העבודה שלי, אני מוקפת אך ורק באנשים עם מחלות לא פשוטות,  מחלות סופניות. אנשים שהפכו לסיעודיים. אחד הדברים הטובים בעבודה הזו שאני זוכה להעריך את הבריאות. היכולת לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לתפקד, להיות עצאיים - זה דבר לא מובן מאליו. אנחנו אוהבים לקטר שאין כוח ללכת לעבודה ונמאס לנו- אבל תכלס כשאתה חולה במחלה שמונעת ממך לעבוד ואתה זקוק לעזרה העלובה של ביטוח לאומי - זה לא קל ולא פשוט בכלל.

מחלות מקיפות אותי מכל עבר. אני ובעלי עשינו ביטוח בריאות פרטי מורחב לא מזמן ואני מקווה שנשלם ולעולם לא נראה את הכסף הזה בחזרה.

סבתא שלי במצב לא טוב בכלל.

כשבועיים שהיא מאושפזת בבי"ח ואח"כ הסתבר לנו שגם לפני זה היא הייתה במיון, אבל לא רצתה להגיד שום דבר כדי לא להדאיג וגם לרופאים אמרה שרק כואב לה הגב. כל יום סבא שלי נדנד לה שהוא רוצה לקחת אותה לבי"ח - אבל היא סירבה.

עד שזה הגיע למצב של אין ברירה ואמא שלי התערבה ונסעה איתה לב"יח. בהתחלה בבי"ח הן סתם ישבו במיון וחיכו וחיכו. המזל שלהורים שלי יש חבר טוב שהוא קרדיולוג בכיר בבי"ח, והם דיברו איתו - ואז הוא התערב והתחיל לתפעל את כולם. פשוט עצוב שאם בא בנאדם "רגיל" בלי קשרים, אז הוא גם יכול למות בבי"ח.

מסתבר שתקף אותה חיידק אלים שנכנס לה למערכת הדם ותקף איברים פנימיים וגם מצאו לה גידול בכבד, שהוא כנראה סרטני. אבל כרגע הרופאים אמרו שקודם כל צריך לטפל בחיידק הזה ואח"כ לבדוק מה בדיוק המצב בכבד.

כשהייתי ילדה סבתא שלי עברה התקף לב שבעקבותיו עשו לה צנתור וניתוח מעקפים. לפני כשלוש שנים בערך עשו לה ניתוח בתל השומר מאוד להחלפת המסתם בלב. זה ניתוח מאוד קשה, ארוך ומסובך, אמא שלי המתינה שבע שעות בזמנו.

בתחלה חששו שהחיידק הזה התיישב על המסתם, ועשו לה בדיקה מאוד קשה ואמרו שכרגע החיידק הזה לא שם והיא טופלה באנטיביוטיקה, אבל אתמול עשו לה בדיקה נוספת וגילו שהחיידק כבר התיישב בדיוק על המסתם.

היום אמא שלי עדכנה אותנו שלוקחים אותה באמבלונס לתל השומר- כנראה יעשו לה שוב פעם את הניתוח, אבל לא יודעים בדיוק מתי.

דודה שלי באה מארה"ב כדי להיות עם סבתא שלי בבי"ח, ודודה שנייה שלי גם כן שם, ואמא שלי תראה מה יהיה המצב - זה תלוי מתי יחליטו לנתח ובהתאם לזה היא תיסע גם כן לתל השומר ביחד עם סבא שלי.

סבתא רבא שלי (אמא של סבתא שלי) כמובן עוד לא מודעת למצב, היא יודעת שהיא מאושפזת בב"יח - אבל היא לא מודעת לחומרת המצב ולכך שיהיה עוד ניתוח. 

עד עכשיו לא עליתי לבי"ח, כי המצב של סבתא לא כ"כ טוב, היא לא כ"כ מתקשרת והיא לא בדיוק רוצה שיראו אותה ככה. קניתי לה היום סלסלה עם כל מיני דברים קטנים מללין שיהיה לה בבי"ח, מתנה מממני מבעלי ומהאחיות שלי, וגם צירפתי ברכה. עברתי אצל ההורים שלי שאמא שלי תעביר לה.

אמא שלי מנסה להיות אופטימית ולשדר אופטימיות וחוזק ככל הניתן, אבל היא חוששת שסבתא לא תשרוד את הניתוח...

לא פשוט המצב הזה בכלל.

אני באמת מקווה שהכל יסתדר והרופאים יעשו את שלהם, וסבתא שלי תתאושש ותרגיש יותר טוב.

פתאום מבינים עד כמה הבריאות זה הכי חשוב...

בחודש יולי 2013 קיבלתי רישיון נהיגה. כפי שקוראיי הותיקים זוכרים, זה היה תהליך ארוך שגבה ממני הרבה כסף, יזע ודמעות.

ומאז לא נהגתי הרבה, ורק אם בעלי יושב לידי, חוץ מפעם אחת שלקחתי את אמא שלי מהבית שלי לקניון (שנמצא בערך חמש דקות נסיעה מהבית שלי).

בהתחלה בעלי מאוד הלחיץ אותי והיו כמה פעמים שהתחלתי לבכות ולהילחץ בנהיגה - מה שעשה לי טראומה.

גם בפעמים שהוא ישב לידי ולא אמר כלום והכל היה בסדר - עדיין הרגשתי שזו מעמסה, שזו מטלה, שממש קשה לי לעשות.

האמת שגם הנהיגה של בעלי דיי מלחיצה, ואמרתי לו את זה הרבה פעמים. הוא נוהג מאוד מהר, נצמד כשהוא עוקף, עובר מנתיב לנתיב כל הזמן. אז נכון שיש לו ניסיון ושליטה, והוא היה פעם שוטר ועבר קורס נהיגה מבצעית - זה עדיין מלחיץ. מה גם שהוא נורא נורא עצבני על הכביש - הוא כל הזמן צופר, מספיק שמישהו קצת מעכב אותו באיזה חצי דקה - הוא ישר מתרגז ומקלל, צופר ומהבהב. יש לו קטע כזה של להיות צודק במקום להיות חכם.

המון פעמים דיברתי איתו על זה, הייתה גם פעם אחת לפני כמה שנים שפשוט פתחתי את הדלת ויצאתי מהרכב. הוא מצידו אמר שהוא מאוד מנסה להיות רגוע ולא להתעצבן. האמת שגם אבא שלו ככה, עצבני על הכביש ואוהב להתפאר ולהתלהב איך הוא פותח את החלון ומקלל אנשים במיטב קללות עסיסיות (שזה כבר ממש דוחה ומרגיז אותי לשמוע, מה ההתלהבות פה?).

בכל מקרה, הזמן הלך ועבר ואני נהגתי פחות ופחות. כל הסביבה שלי, כל מי ששמע שיש לי רישיון, שיש אוטו ושאני לא נוהגת - אמרו לי שאני לא נורמלית וזה לא בסדר ושאני צריכה לתפוס אומץ ולנסוע לבד. הרבה פעמים בעלי ביקש "קחי חברה או את אמא שלך לסיבוב". יעצו לי לעשות סיבוב ברחוב של הבית כדי שאני אתפוס אומץ. אבל לא הייתי מסוגלת. כל כך הרבה אנשים נוהגים. גם סבא וסבתא שלי שכבר חצו את ה- 70 - נוהגים. כל כך רציתי להיות עצמאית, לא להיות תלויה באף אחד, להיכנס לאוטו ופשוט לנסוע ולא הייתי מסוגלת. עד אתמול.

אני ועוד שתי חברות מהעבודה רצינו להיפגש ביום שישי לארוחת בוקר, כדי לחגוג יום הולדת לאחת מהן. אחת מהן  מחיפה, והשנייה גרה לא רחוק ממני ויש לה רשיון - אבל לא אוטו. המטרה הייתה להיפגש באמצע הדרך. יום לפני זה תהיתי איך לעזאזל נגיע לשם ויש גשם, ומה נעשה, והן אמרו לי "יאללה, קחי את האוטו!". אני לא יודעת מה עבר עליי- אבל הסכמתי. בבוקר בעלי הציע לי שהוא ייקח אותי לחברה שגרה לידינו, ואני אחזיר אותו הבייתה - כדי שלא אצטרך לנהוג לבד. החלטתי שאני עושה את זה לבד, שאני חייבת לקפוץ למים אחרת לעולם לא אעשה את זה.

הוא ירד איתי לאוטו, נתן לי הסבר קצר על כל הכפתורים, יצאתי מהחנייה וקלטתי שאני על הכביש. לבד. נוהגת. התתחלתי להגיד לעצמי "יאאאא אני נוהגת!!!" והיה לגמרי, אבל לגמרי בסדר. אני גם אחת שממש לא יודעת לנווט ולא יודעת כיוונים (עד היום בעלי צוחק עליי שבפעם הראשונה שהוא בא לאסוף אותי וניסיתי להסביר לו איך להגיע - הייתי צריכה לתת לאבא שלי את הטלפון כדי שיסביר לו), והדרך שאני מכירה לבית של החברה שלי הייתה חסומה בגלל עבודות, לא נלחצתי, עצרתי בצד, התקשרתי אליה ושאלתי איך להגיע. (אני ווייז לא מסתדרים). וגם בחזור, שמתי אותה בגן של הבנות שלה שנמצא במקום שאני לא מכירה (את הבנות שלה כמובן שלא יכולתי לאסוף מאחר שאין לי כיסאות בטיחות), והצלחתי לחזור לבד.

לא נסעתי על עוקף הקריות, אלא על ההסתדרות (כי לא רציתי לנסוע על 100 קמ"ש ויותר, רציתי לנסוע רגוע), הקפדתי להיות על הימין. ודווקא הייתי מאוד רגועה והתמודדתי לבד.

אני קצת "קונטרול פריק". אני אוהבת להיות בשליטה, אני אוהבת שהכל הולך לפני התוכנית שלי, אני אוהבת וודאות ושונאת שינויים. ונהיגה - יש בה המון שינויים. לא משנה הרי כמה אני אהיה בסדר, אני צריכה לסמוך על אנשים זרים שיהיו גם הם בסדר.

זו גם הייתה אחת הסיבות שלא הצלחתי לעבור טסטסים. בשונה ממבחן "רגיל" שאת יודעת שיהיו כך וכך שאלות, ואיזה סוגי שאלות, ואת רק צריכה לעבור על החומר טוב טוב - נהיגה זה משהו שהוא לא קבוע ומשתנה.

זה גם היה אחד הפחדים שלי - שיקרה משהו ואני לא אדע מה לעשות.

אבל ידעתי. גם שבטעות לקחתי נתיב לפנות שמאלה ברמזור, ובכלל הייתי צריכה שמאלה בפנייה הבאה - ישר חזרתי לימין.

ושהייתה פנייה מסובכת שמאלה - הסתכלתי מה הרכב שלפניי עושה - ופשוט עקבתי אחריו.

הייתי יחסית רגועה ובטוחה בעצמי ופעלתי בהחלטיות.

גם סמכתי על האוטו שלנו. יש לנו אוטו באמת כייפי ונוח לנהיגה- מיצובישי לנסר 2010, ובעיקר בטיחותי. אני לא כמו הבחורות שמתלהבות מרכבים קטנים- אני אוהבת מכוניות גדולות עם עוצמה. (למדתי נהיגה על סובראו B4 טופ והאוטו שאני הכי רוצה זה ניסן קשקאי).

עם החנייה קצת התקשיתי - פעם אחת שעצרתי ליד תחנת אוטובוס לאסוף את החברה קצת נגעתי במדרכה, וגם שהחנינו במגרש חנייה - אז למרות שיש חיישני רוורס ומצלמת רוורס באוטו - קצת התקשיתי להיות ישרה ופעמיים נתקעתי במדרכה, ובסוף חברה שלי חנתה בשבילי.

נכון שכולי רעדתי והיה לי חם שיצאתי מהאוטו - אבל עמדתי בזה בגבורה. חברה שלי אמרה שנהגתי ממש אחלה והיא לא מבינה על מה אני מדברת.

ובכלל, האמת שהיה כיף להיפגש עם חברות. אין לי הרבה חברות בנות.  שנים שלא נפגשתי עם חברות לבד. אני ובעלי ביחד שש שנים - ומאז שאנחנו ביחד התחברנו לחבורה של זוגות - ותמיד שנפגשים זה עם הבעלים (חוץ מהמסיבות רווקות שלנו).

זה היה בוקר שישי כייפי.

אני כל כך שמחה וגאה בעצמי, ירדה לי אבן מהלב. הרגשתי שקפצתי מעל משוכה רצינית וגבוהה בשבילי.

ביום רביעי שעבר הלכתי למרפאה כדי לעשות מעקב זקיקים, כלומר לראות האם יש התחלה של ביוץ.

עשתה לי את הבדיקה טכנאית אולטראסאונד שהייתה מאוד נעימה ועדינה וגם גרמה לי להרגיש בנוח.

לאחר מכן נכנסתי לאחות שאמרה שיש זקיק אחד שגדל בכל שחלה, ושאני צריכה להגיע שוב ביום ראשון לעשות מעקב נוסף, אבל בינתיים לא להתנזר.

בהתחלה אמרו לי המזכירות שאין רופאים במרפאה ושאני צריכה להגיע למחלקת IVF ברמב"ם, ושאני צריכה להגיע בשעה שבע בבוקר כי נכנסים לפי סדר ההגעה.

היא לא נתנה לי הפנייה, אמרה לי לבקש התחייבות מהקופ"ח ושהיא רושמת מעיין קוד של אישור במערכת על מנת שיוציאו לי ההפנייה.

שלחתי בקשה להתחייבות לקופ"ח, ואז אמרו לי בקופה שאני צריכה לצרף מסמך רפואי, כי לא מעניין אותם שיש קוד של אישור. כאילו אני נהנית ללכת לרמב"ם ולעשות בדיקות.

תוך כדי שאני מתקשרת למרפאה, התקשרו אליי מהמרפאה עצמה ונאמר לי שכן תהייה רופאה ביום ראשון אחה"צ אז שאני אבוא.

יותר מאוחר התקשרה אליי גם האחות שאמרה לי שהיא התייעצה עם הרופא והוא מבקש שאעשה גם בדיקות דם בנוסף על מנת שיוכלו לוודא שאכן יש ביוץ.

היום בבוקר עשיתי את הבדיקות דם ואחה"צ הלכתי שוב למרפאה עם בעלי כדי להיבדק אצל הרופאה.

היה שם עיכוב וחיכינו כמעט שעה בתור! וכמובן שבזמן שממתינים בתור כולם חייבים להתלונן על כולם, ולהתלונן על התור ועל החוצפנים שנדחפים.

הייתה אישה שנכנסה והיו עוד זוג שחיכו גם הם להיכנס - אז הוא פשוט נכנס אחריה! זה באמת חוצפה. גם אם אתה חושב שאתה צריך להיכנס - תן לאישה הזו קצת פרטיות. ומצד שני הייתה אחת שאמרה שלכל אחד יש דברים דחופים ואין מה לעשות ובעלי התחיל לזרוק בדיחות- ככה שלפחות לא היה משעמם.

נכנסתי לרופאה (המקסימה!) שאמרה שהבדיקות דם שלי טובות, עשתה לי עוד בדיקת זקיקים - אמרה שהגבתי יפה לתרופה וששני הזקיקים גדלו, והיא צופה שיהיה ביוץ בערך עוד יום-יומיים. אז עכשיו צריך "לתת עבודה" ובעוד שבועיים אם לא אקבל - אז לעשות בדיקת היריון. היא גם כבר נתנה לי הפנייה לבדיקת דם ואמרה שיש סיכוי גדול לתאומים.

עם כמה שהצוות הרפואי נחמד ומקצועי, ואפשר להתקשר למרפאה וחוזרים אלייך אח"כ עם תשובות- אני ממש מקווה שעכשיו הדברים יסתדרו ולא אצטרך להגיע אליהם הרבה.

אחלו לנו בהצלחה.

היום בשעה טובה הגעתי סוף סוף לבדיקה אצל הרופא פוריות.

קראתי עליו לא מעט ביקורות לפני שהיו מאוד חלוקות בדעתן- הרב טענו שהוא רופא מקצועי ותותח שמביא תוצאות (הוא גם מנהל מחלקה) וחלק מהביקורות טענו שהוא לא נחמד ונחמד רק למי שבאה בפרטי.

הוא גם זה שעשה לי את הצילום רחם, בדיקה שהייתה מאוד טראומטית בשבילי.

ככה שבאתי עם המון חששות. גם ככה זה נושא רגיש ולא ידעתי למה לצפות.

סה"כ הוא היה בסדר גמור, מקצועי וענייני. הבעיה שלי - כמו שידעתי - שאין לי ביוץ. אני יכולה גם חודשיים או שלושה לא לקבל מחזור.

הוא גם בדק וראה שאין שום ביוץ. הוא אמר שזה דבר מאוד שכיח.

בכל מקרה- קיבלתי כדורים שאני צריכה לקחת במשך חמישה ימים. שבוע הבא אני צריכה להגיע שוב למעקב זקיקים.

הוא אמר שאם זה לא יעבוד - יעלו לי כל פעם את המינון, ואם גם זה לא יעבוד - אז זה זריקות.

אני ממש מקווה שלא נגיע לשלב הזה.

אח"כ גם נפגשתי עם האחות של המרפאה, וגם היא עברה איתי על ההיסטוריה הרפואית שלי והסבירה לי מה אני צריכה לעשות.

זו מרפאה עם כמה רופאים ואני גם לא בהכרח כל הזמן אפגוש את הרופא הספיציפי הזה.

יש לי מעיין ירידת מתח שכזו.

אני כל כך רגילה לזה ששום דבר לא עובד ושאני לא בהיריון שאני פשוט מקבלת את זה ולא חושבת שזה יקרה, זה לא נראה לי משהו שיכול להיות ממשי.

עולים בי לא מעט פחדים - מה יהיה כאשר אהיה בהיריון - אני מתחילה לחשוב על כל הקטסטרופות האפשרויות שיכולות לקרות.

ואח"כ - איך אני אסתדר ומה יהיה...

אבל זה באמת חזון למועד.

אני גם צריכה לחשוב מה אני עושה מבחינת העבודה. כי אין מה לעשות, כמה שאשתדל לקבוע את הבדיקות והמעקבים על הבוקר או בשעות אחה"צ- זה איכשהו ייפול לי על שעות העבודה. אני יודעת שלנשים בהיריון יש 40 שעות שהן על חשבון המעסיק, השאלה איך זה לגבי טיפולי פוריות, ממה שהבנתי גם פה יש שעת שהן לא על חשבוני - אבל לא בדקתי את הנושא לעומק.

האמת שחלק מהבנות שעובדות איתי מודעות למצב שלי. כמעט כולן או שבהריון ראשון או מנסות להיכנס להיריון או אימהות צעירות. אז הרבה מבינות אותי. יש מישהי אחת שגם כן מנסה כמה חודשים וזה לא הולך לה, אז אנחנו מתייעצות כל הזמן.

המנהל שלי ומנהל הסניף עוד לא מודעים לעניין - אבל אני חושבת שכן אשתף אותם בקווים כלליים, כי זה נראה מוזר שאני כל הזמן צריכה לצאת מוקדם או להגיע מאוחר בגלל בדיקות (וגם אסור להם לפטר אותי! לא שאני ממש דואגת למעמדי, כי יש לי מעמד דיי טוב בעבודה).

אני באמת מנסה לקחת את הכל בפרופורציות ולזכור שזה תהליך.

אחלו לי בהצלחה.