עבר עליי שבוע נוראי בטירוף, אבל היה לי אחלה לי סופ"ש ולשם שינוי יש לי מצב רוח טוב והפוסט הזה יהיה חיובי. הוא התחיל ב24 שעות כיפיות להפליא, המשיך בהמון שינה ואף הדלקתי את המסנג'ר שלי אחרי שנה בערך שלא התחברתי ושיפצרתי אותו! ועכשיו אני הולכת להיפגש עם מורן לשתות קפה בארומה ולקשקש. אני מקווה שהשבוע יהיה בסדר- הולך לי להיות שבוע מעצבן למדיי- התעסקות במלא שטויות ואני גם נשארת לישון בבסיס ביום שני (כן, אני צריכה למלא את חובתי למדינה ולשמור).

קודם כל להוציא לחץ:

א.       לא לנסוע לת"א כשאין רכבות! אח"כ נתקעים שעתיים וחצי בנסיעה באוטובוס מעפן עם הרבה ישראלים שאוהבים להתלונן.

ב.       איבדתי את החוגר. עם האישור כניסה לבסיס (יש לי אישור מסווג והבסיס שלי דיי סודי), ככה שהלך עליי. הודעתי כבר למפקד הישיר שלי, והוא הודיע למבצעים על זה, ואני מקווה שזה ייגמר בנזיפה ומת"ש ונסיעה מעצבנת לשלישות ברמת גן. ממש לא בא לי להיות מרותקת על לא עוול בכפי. אררר רק לי זה יכול לקרות! בטח המפקד שלי חשב לעצמו "המממ. כמה מתאים להדר לאבד את החוגר".

טוב אז נפגשתי עם חברותיי לטירונות וחגגנו פז"מולדת.

היה ממש כיף לראות את כולן, אחרי שחלקנו אוהל, והיינו ממש אחיות. הכי כיף היה להעלות זכרונות מאז הטירונות.

באמת, היינו ממש כמו אחיות. ישבנו לאכול ביחד, התקלחנו ביחד, חלקנו את הממתקים שהבאנו מהבית, וישנו מיטה ליד מיטה. היינו אחת בשביל השנייה כשבכינו ונשברנו.

טירונות זה בעצם כמו ניסוי. לוקחים בנות מכל מיני מקומות בארץ, שלא קשורות אחת לשנייה בשום מובן וזורקים אותן לתוך סיר לחץ.

לפעמים יש לי מחשבות על הטירונות שהייתה לי, על האווירה, ומדיי פעם אני מתגעגעת לזה. לחוויה הזו.

אז, כל רב"ט חשב את עצמו אלוהים. היום, אם אני אראה את המפקדים שלי מאז, אני פשוט אצחק עליהם בפרצוף. וקצינים? נראו לנו ממש וואו. המ"פ שלנו היה סגן, וזה נראה לנו כל כך חשוב וכל כך בכיר, שבעצם הוא קצין זוטר. היום אני יושבת ומפטפטת עם סגני אלופים. המפקד הישיר שלי הוא סגן, והמחשבה שהחזקתי ממישהו בדרגתו ובגילו כל כך- פשוט מצחיקה אותי. אין לי בעייה לקרוא לו "דפוק" ולצחוק עליו בפרצוף (ואז אני זוכה לחטוף ממנו מכות, אבל זה משהו אחר). בכלל, עם הזמן בצבא, מבינים שקצינים זה לא אנשים מי יודע מה, ושלא צריך להיות חכם גדול כדי לעבור את בה"ד 1, ולראייה- יותר מדיי ילדים טיפשים מהשכבה שלי שהפכו לקצינים.

עם כמה ששנאנו בזמנו את כל הקטע עם הפז"מ, אנחנו עושות בדיוק את אותו הדבר- צוחקות על צעירים. אני זוכרת שלפני כמה זמן בא אלינו מישהו חדש, ואמרתי לו שהוא צריך להצדיע למפקד הישיר שלי, והוא באמת האמין לזה. אני זוכרת שאני הייתי הצעירה, שהסתכלה בהלם על כל הפז"מניקים, והיום, בפלגה שלי, אני מבין הותיקות ביותר.

והדיגום? שואף לאפס. אני זוכרת איך אפילו מרוב שהייתי מדוגמת למופת- לבשתי רק גרביים לבנים! היום אני גורבת גרביים צבעוניות, אין דיסקית, העגילים לא תקניים, השיער פזור, החולצה מחוץ למכנסיים...אבל אני תמיד עם פק"ל כיסים! אני חושבת שבאיזה שלב, פשוט נמאס לך מהמערכת הזו, ורק רוצים למרוד בה, אז זה תמיד בדיגום בתור התחלה.

מצחיק לחשוב שלפני שנה הייתי בתחילת דרכי.... שזה עבר כל כך מהר. יש דברים שלא אשכח אף פעם, כמו איך כולנו שנאנו בחורה אחת, שהייתה מפונקת בטירוף, והשעון המעורר שלה היה השיר של שאקירה don't bother  (כתבתי נכון?) ועד היום כשאני שומעת את השיר הזה אני נזכרת בה.

זו הייתה פגישה כל כך נהדרת, שלא הייתי מוותרת עליה בחיים. היה כיף לראות איך כל אחת אחרי שנה, ואיך כל אחת עוברת השירות הצבאי ומה השתנה לה בחיים.

החלטנו שנקבל את הסמל- ניפגש שוב.

בנתיים, הפז"מ דופק.

היום, בדיוק לפני שנה, התייצבתי בבקו"ם והפכתי מאזרחית לחיילת לתפארת מדינת ישראל- מדוגמת למופת ושוקיסטית בטירוף.

היום ממרומי הפז"מ- השוק כבר עבר, צעירה אני מזמן לא,והדיגום ממני והלאה(דיסקית? מה זה ואיפה היא?)

אני מקווה שהשנה הקרובה תעבור לי מהר גם כן!

פייק, הופכת תקליט.

הספירה לאחור החלה....

לכבוד המאורע, תמונות מהחדר שלי במגורים (הוא חדש ושופץ לפני שבוע) ובונוס- אני על חצי ב':

יאיי! יש לי לוח משלי!


וזה הארון שלי:
















זה מה שעושים בשבת:

סט של תמונות, משחקים באור וצל.

אחותי צילמה.

אז, הנה אני. אחרי הבכי, אחרי הכאב, אחרי ההלם. אני מתחילה סוג של מציאות חדשה.

אז נפרדנו.

אני מנסה להתרגל לחיים בלעדיו. האמת שאני לא מסוגלת לחשוב על זה, וכואב לי וקשה לי לכתוב את זה. אבל זו המציאות וכדאי שאסתכל לה בפנים- עם כמה שהיא קשה. כמה שאני מנסה להדחיק את זה.

הוא אמר שהוא רוצה לחתוך. שאכפת לו ממני אבל הוא לא אוהב אותי. פשוט ככה. "אני לא אוהב אותך".

איזה מין דבר זה להגיד? כאילו אני בחורה מהרחוב. כאילו לא היינו שמונה חודשים ביחד. כאילו הוא לא היה משמעותי וחשוב בשבילי. כאילו הייתי איזה גרגר אבק בשבילו.

הבכי היה מטורף. נשברתי מול העיניים שלו, והוא אפילו לא בא לחבק אותי. אני מרגישה מאוכזבת. אני מרגישה החמצה. כנראה שהוא לא מרגיש כמוני. אולי הוא אף פעם לא אהב אותי. אולי היה לו נוח ככה.

הבנות במשרד ניסו לנחם אותי ולחבק אותי ולעודד אותי. הכרחתי את עצמי לצאת עם כל הפלגה, באותו יום, אני חושבת שהייתי בהלם עדיין- אחרת אני לא מבינה מאיפה היו לי את הכוחות הנפשיים לזה. אוריה, ידיד טוב שלי, ניחם אותי ואמר שכל פעם שיש אהבה, היא גדולה יותר מאהבה הקודמת. וזה נכון, אם לשפוט מניסיוני.

אני יודעת שאני אמצא מישהו. אני יודעת שאני יפה, ושאני אהייה רזה אחרי שהדיאטה תסתיים, ושכל אחד היה רוצה חברה כמוני. באמת. זה לא הפחד שלי, כי אני יודעת שעוד כמה זמן, אני אמצא מישהו, ואני משוכנעת שבסופו של דבר אני אמצא את ה- אחד. אבל זה לא אומר שאני לא מדוכאת. כל השבוע בקושי דיברתי ויצאתי מהמשרד. לא אכלתי כמעט כלום. אני משתדלת שלא לבכות, אבל הדמעות כן באות בלילה. עם הזמן זה פוחת- אבל אני עדיין בוכה קצת לפעמים. אני לא רוצה לראות אותו בבסיס, כי אני פשוט לא יודעת איך להגיב. מצד אחד אני רוצה. אני רוצה לראות אותו, אני רוצה לחבק אותו חזק, ומצד שני בא לי להעיף לו סטירה.

אני מתגעגעת. ואני מניחה שאני עוד אתגעגע, ואני ממש מחזיקה את עצמי מלהתקשר אליו, משלוח לו הודעה. אני לא מתכוונת לעשות צחוק מעצמי בשום פנים ואופן.

אתמול איכשהו מורן והילה הוציאו אותי מהבית, וישבנו בפאב, וקיבלנו שוטים על חשבון הבית, וזה היה נחמד.

אבל רוב הזמן לא בא לי לחיות בכלל. אני מרגישה ריקנית.

אני גם חולה- יש לי כאבי ראש ובטן מטורפים, וקלקולי קיבה. אני בקושי עומדת על הרגליים, ואני לא יודעת אם זה באמת כי יש לי איזה משהו, או שזה הרגשות הדוחים שלי יוצאים החוצה.

כולם אומרים לי שהוא עוד יחזור. אבל כמה שאני רוצה להאמין בזה, אני מעדיפה שלא לחיות באשליות. הוא בעצמו אמר לי שהוא לא אוהב אותי. במפורש.

אני יודעת שהוא לא שווה את זה.

שהוא לא שווה אותי.

שאם ככה הוא מתנהג- כנראה שלא היינו צריכים להיות יחד.

אני לא חושבת שהוא יחזור, שנחזור, שהוא יתחרט. עם כמה שאני רוצה את זה- יש בי את ההבנה שזה לא יקרה.

זה פשוט נגמר, וזהו.

נגמר.

כדאי שאכניס את זה לראש שלי.

אני צריכה להסתכל על העתיד, לראות מה הלאה. אני צריכה להמשיך הלאה, ואני אכריח את עצמי לעשות את זה. אני אכריח את עצמי להבין שזה הסוף ושאני צריכה להמשיך.

זה כואב לי.

זה קורע לי את הלב בצורה איומה, אבל אני מסתכלת למציאות בעיניים.

ייקח לי זמן עד שבכלל אני אוכל להיות עם מישהו אחר. ייקח זמן עד שאני אוכל לאהוב באמת ובתמים מישהו אחר, שאני אוכל להכניס אותו לבית שלי וללב שלי.

אני מעדיפה לא לחשוב על זה.

עדיף שאני אתמקד בלהתגבר, בלנסות למצוא משהו שיעסיק אותי ואת המחשבות שלי.

פייק, אוספת את השברים. שוב.

נפרדנו.

הוא לא אוהב אותי יותר. פשוט ככה.

אני מרגישה כאילו מישהו עקר את הלב שלי ממקומו ודרס אותו בטרקטור.

כאילו כל הנשמה שלי מתה ואני חלולה מבפנים.

למה תמיד כשאני אוהבת מישהו הוא לא יכול לאהוב אותי בחזרה?

רציתי לכתוב וגם שכחתי על מה. האמת שאני כל כך עצבנית על המחשב שלי שהוא כזה איטי, שזה פשוט הורס לי את המוזה, ואת טיפת הרצון שלי לכתוב כמו שצריך.

התחלתי דיאטה, ומעניין שברגע שהחלטתי על זה – יש כל הזמן פיתויים.

שמעו, נמאס לי שהמדים לא עולים עליי. הרוכסן במכנסיים כל הזמן נפתח, מרוב שהשמנתי. גם הבגדים האזרחיים שלי יותר מדיי הדוקים. זה לא שאני שמנה, זה פשוט שאני לא מידה 36 יותר. ומה לעשות, לא בא לי להחליף את כל המלתחה, ואני יודעת שאני לא באמת אשלים עם זה שאני נראית "בסדר" ולא רזה לכיוון השדופה. רזה זה יפה. וככה אני מרגישה בנוח עם עצמי. מה לעזאזל ביקשתי? שאני אוכל להכניס את החולצה של המדים לתוך המכנסיים? אז אני באמת משתדלת. אני רוצה להתמיד ולא להיכנע לפיתויים. ובצבא זה קשה. כי אני יושבת כל היום על התחת ולא עושה כלום. והאוכל בבסיס מגעיל. ובערך 12 שעות אני צריכה להחזיק את עצמי בלי אוכל נורמלי. אז פה יש שתיית שחרור, ופה מישהי מביאה עוגה ויום אחרי זה מחליטים שעושים מסיבה במועדון ככה סתם באמצע היום. וזה פאקינג קשה. אני מקווה שהשבוע יהיה שבוע שלם עם אוכל נורמלי, בלי כל מיני שטויות, ושעד סוף החודש אוריד לפחות קילו וחצי.

אני רק רוצה להרגיש בנוח עם עצמי. כי עכשיו אני ממש לא.

גם המצב החברתי שלי על הפנים. יותר נכון, אין לי ממש חברים. כשאני לא עם חבר שלי בסופי שבוע – אני פשוט לא עושה כלום. כי אין לי חברים. הנה, אמרתי את זה, אני מפסיקה להכחיש.

 היו את החברים שלי מהתיכון, שבואו נודה בזה – הם חננות גמורים.  והם פשוט מסרבים לצאת יום שישי כי צריך "ללמוד" או אנערף (הם בטכניון). או שלא מזמינים אותי- זו גם אפשרות. בכל מקרה, לי אין כוח לארגן את זה, כי אני פשוט לא יודעת איך לעשות זה. אני גם לא ממש בקשר איתם, כי תחומי העניין שלנו שונים- ממש לא מעניין אותי פיזיקה וכל זה. אז שהם כן מחליטים לעשות משהו עם החיים שלהם- מור מזמינה אותי לבוא איתם. ושאני מנסה לנסות לקבוע משהו עם רועי, הוא אף פעם לא רוצה לעשות כלום. רבאק- גם לי נמאס לישון כל היום ולייבב. זה סתם מעפן, ואני ממש לא יודעת איך הגעתי למצב המגוחך הזה. הדר נטולת החברים. ככה היה ביסודי וככה יהיה גם כנראה רוב חיי הבוגרים. זה פשוט מדכא.

אני מוצאת את עצמי תוהה אם עדיף הצבא או סופי שבוע מלאי הכלום.

אז סגרתי שבת (תורנות של נכס לאומי אחת ל-4 חודשים לערך) ודווקא לא היה כזה נורא. זה לא שיש לי מה לעשות בבית.

ביום חמישי עשינו טיול טו בשבט- כלומר כל היחידה יצאה לטיול נטיעות. בפועל, היינו באיזה יער, אכלנו, הלכנו מספר מטרים בבוץ (והאולסטאר שלי כמעט ונהרסו) ואז אכלנו שוב. ואז היו כמה דיבורים ונאומים- ואכלנו שוב. זה פשוט היה טיול אכילה. אבל לפחות יצאנו קצת מהשגרה, והיו קצת צחוקים, והמש"קית חינוך החדשה שלנו ממש חמודה, בניגוד לקודמת, שהייתה בלונדינית מעצבנת ומטומטמת. תודה לאל שהיא השתחררה, מעולם לא סבלתי אותה!

חזרנו בצהריים, והיה קצת מוזר שכולם הולכים הבייתה ואני לא. אבל התגברתי על זה. הלכתי לישון עד אחה"צ- ואת כל אחרי הצהריים והערב ביליתי עם חבר שלי – ראינו טלוויזיה.

בעשר בלילה עליתי לשמירה (כי אם גם ככה אני נשארת- עדיף כבר לסיים עם התורנות הזו). שמרתי עם המש"קית ת"ש- והיא הייתה כל כך חולה ופשוט כאב לי הלב עליה. כל הזמן עלינו מול מבצעים- ופשוט לא היה מי שיחליף אותה. איזה בסיס חוצפן! אבל בסוף השמירה הזו עברה, ונפלתי על המיטה, בלי להתקלח אפילו.

ביום שישי קמתי בסביבות תשע, עשיתי מקלחת ארוכה ומרעננת, ואז הלכתי לכ"א, לשבת עם קשת שסגרה גם היא. הכנו לנו נס, וישבנו וקראנו את עיתוני סוף השבוע ופתרנו תשחצים. ב12:00 הלכנו לאכול צהריים – אני הסתפקתי בלחם וסלט, כי היה איכסה. ואז ישבתי עם חבר שלי במגורים שלו.

בצהריים הלכתי לישון.

והצטלמנו, ועשינו לנו בוק. את התמונות אעלה בהזדמנות, שמחשבי יסתדר.

הלכנו ארוחת ערב- אז עלינו על א'. (כל השבת הייתי על חצי ב'- הכי נוח!). והארוחה הייתה חביבה, זו הארוחת שבת הראשונה שלי בבסיס, והגישו לנו, והאוכל היה סביר.

אחרי הארוחה עליתי על חצי ב', וישבתי יחד עם קשת במחלקה של חבר שלי עם חברים שלו- הם שיחקו קצת בפלייסטיישן, ואז ראינו טלוויזיה, ואחרי כל זה- הלכנו למגורים שלנו לישון. אני ישבתי בחדרי וקראתי לאישה, ואז הלכתי לישון.

ביום שבת קמתי ב10:30, וישבתי בחדר של קשת, והלכנו למבצעים והיינו סמבציות ל20 דקות.

בצהריים שוב ישבתי במחלקה של חבר שלי, באיזשהו שלב נמאס לי, אז עליתי לחדר שלי לקרוא ספר ולישון עד ארוחת ערב- שלאחריה שוב צפיתי בחברי וחבריו משחקים בפלייסטיישן! כמה מפתיע.

אני שמחה שזה עבר, זה באמת היה סבבה.

יצאתי הבוקר בשמונה הבייתה, והכי כיף לחזור הבייתה.

שבוע מוצלח לי, בתקווה שהפוסט הבא יהיה יותר אופטימי.