אני ואחת החתולות מחבורת החתולים שיש אצל בויפרנד בבית.

שמוח אחרים יתקבלו בברכה:)

היום הוא היום האחרון ל"חופשת סמסטר". האמת, שאני לא מרגישה שהייתי בחופש כלל וכלל.

רוב הזמן הייתי עסוקה בלחרוש למבחנים, לעשות מבחנים, ואז להתאכזב מהציונים.

והנה אני עכשיו, מבלה את יומי האחרון לחופש בישיבה בפיג'מה מול המחשב.

בא לי חופש אמיתי. כזה שמטיילים בו, שיוצאים מהקופסה. כזה שנפגשים עם חברים. כזה שיש ים, שיש שמש, שיש תחושה כזו של שחרור באוויר.

אני חושבת שאני מתגעגעת לקיץ. אומנם אני מאוד אוהבת גשם וכשאפור בחוץ. אבל אני יותר אוהבת שמש.

אני אוהבת ים. ואני אוהבת לצאת מהבית. ואני אוהבת חיי חברה שכרגע אין לי במיוחד.

אני שונאת את בגדי החורף שלי. בחורף אני משמינה עד מאוד (מי אמר 7 ק"ג שנוספו עליי מאז אוגוסט האחרון?) ואני מאוד סובלת מהקור. אני נאלצת ללבוש המוני שכבות ועוד מעיל, מה שגורם לי אוטומטית להרגיש כמו דביבון ומוזנחת ביותר.

בקיץ אני הרבה יותר רזה, ובגדי הקיץ יותר מחמיאים לי. הרבה יותר מחמיא לי ללבוש שמלות וחצאיות (הבנתי קצת באיחור שדווקא לגזרה עם אגן רחב יחסית הרבה יותר שמלה או חצאית מאשר מכנסי ג'ינס), מכנסיים קצרים, גופיות וכמובן סנדלים. אפשרויות הנעליים שלי בחורף נורא מוגבלות שכן בשנים האחרונות ממש מציק לי בעיניים לראות את עצמי עם מגפיים ואני נשארת תקועה עם האולסטאר. ובזמן האחרון זה גורם לי להרגיש כמו ילדה בת 16, ואני לא אוהבת את זה. אך לפני שבוע קניתי נעלי עקב נמוכות יחסית ליום יום, ואמא משאילה את המגפיים שלה, שהן יחסית נראות לי בסדר.

בא לי לנסוע לת"א. בא לי לקנות בגדים חדשים כי אני ממש משועממת מהמלתחה שלי ובא לי להחליף אותה.

התחלתי לשמור קצת על מה שאני אוכלת ואני מקווה שהשלושה – ארבעה קילוגרמים עודפים יסתלקו להם.

עם בויפרנד הכל נהדר ומצוין עד כה. לצערי הרב הוא עובד הרבה שעות, מה שלא משאיר לנו הרבה זמן ביחד. אנחנו גונבים שעות פה ושם.

הוא ממש עושה אותי מאושרת ושמחה. אחרי כל הזמן הזה, בו הייתי מיואשת לחלוטין מגברים, אני מופתעת לטובה שמצאתי מישהו כמוהו. יכול להיות שהייתי צריכה זמן ארוך של רווקות (למרות שבכל הזמן הזה לא ממש הייתי לבד) כדי שאעשה שטויות ואתנסה בכל מיני דברים. בסופו של דבר אני בנאדם של זוגיות.

הוא קודם כל חבר. אני אנחנו אוהבים סתם לשכב במיטה ולדבר על כל דבר. הוא אכפתי, ודואג לי ונחמד למשפחה שלי, אז ככה ש...בינתיים אני מרוצה.

זה דיי מצחיק, אף אחד מהחברים המשותפים שלנו באוניברסיטה (מלבד חברה מאוד טובה שלי) לא יודעים שאנחנו ביחד (אבל אני בטוחה שחושדים). כרגע אנחנו שומרים על זה דיי בסוד, לא מתחשק לנו שכל החוג ירכל עלינו ויחקור לנו את החיים. אני תוהה כמה זמן נצליח להחזיק מעמד בלשמור על "הסוד". קצת מבאס אותי לחשוב שמחר אנחנו אמורים להיפגש ואני אמורה לתת לו רק נשיקה על הלחי ולהתנהג כאילו הוא ידידי הטוב משכבר הימים. זה הזמן לבדוק את כישורי המשחק שלי.

החלטות לסמסטר ב':

1. להשקיע, להשקיע, להשקיע, ולחרוש. אני רוצה לשפר את הממוצע שלי כדי שאסיים את השנה הראשונה שלי בתחושה של הצלחה. אני לא צריכה לקבל מצטיין או משהו, אבל ממוצע 85 יהיה נהדר.
2. לנסות לחסוך כסף. אני ובויפרד רוצים לטוס בקיץ לאמסטרדם.
3. להפסיק עם הזלילות ולהתחיל להקפיד. תזונה לא טובה עושה לי גם שמות בעור הפנים. אני רוצה לרדת 3 ק"ג.
4. לנצל את חופשת הפסח הארוכה בשביל לעשות דברים כיפיים ומהנים.
5. לנסוע לת"א.
6. להחליף את המלתחה שלי. זה מתנגש קצת עם עניין החסיכת כסף, אבל לא חייבים שהבגדים יהיו במחיר מופקע!

אז בשעה טובה נסתיימה תקופת המבחנים. אם לומר את האמת, אני מאוד מאוד מאוד לא מרוצה.

אלו הם הציונים:

מבוא לסוציולוגיה

מבחן מועד א' : 76, מבחן מועד ב': 82.

בוחן אמצע: 65. זה היה בוחן זוועתי והרבה סטודנטים נכשלו וקיבלו ציונים מביכים ביותר.

סופי לקורס: 80.

מבוא לאנתרופולוגיה

מבחן: 70

עבודה: 82

סופי לקורס: 79

במבוא לסוציולוגיה ובמבוא לאנתרופולוגיה חלק מהציון זה בחנים ודו"חות התבוננות שצריך לעבור, ועברתי את כל מה שנדרש.

יסודות המחקר החברתי

מבחן: 78

עבודות: 7 מתוך 10, 93.

סופי לקורס: 82.

זה היה קורס שהייתי באולי 4 שיעורים מכל הסמסטר. וגם אז, הייתי שם רק בגופי. המרצה פשוט גרוע. הוא בנאדם טוב לב ונחמד, אבל הוא לא יודע להעביר שיעור. הוא מקריא את המצגת אחד לאחד בקול מונטוני ומדבר לעצמו ולא ברור. שיעור שלם הוא רק עושה חזרה על מה שנלמד בשבוע שעבר. זה ידוע במשך שנים שמשבוע לשבוע מספר הסטודנטים שמגיעים להרצאות שלו נמצא במגמת ירידה. אבל באתי לכל התרגולים, ועברתי כמעט את כל הבחנים – הייתי צריכה לעבור 7 אבל עברתי 6.

מבוא לשירותי אנוש

מבחן: 55 מתוך 78.

עבודות: 3 מתוך 4, 6.5 מתוך 7, 9.5 מתוך 11.

סופי לקורס: 74.

סוציולוגיה לשירותי אנוש

מבחן: 75

עבודות: 5 מתוך 5, 8.5 מתוך 15, 9.5 מתוך 10.

סופי לקורס: 75.5 אם עשיתי את החישוב כמו שצריך, אני לא יודעת אם מעגלים כלפי מעלה או מטה.

בחוג של סוציולוגיה אנתרופולוגיה הממוצע הוא 80, בחוג של שירותי אנוש הממוצע הוא 75.

וסה"כ לכל הסמסטר הממוצע עומד על 78.

אני לא רגילה לציונים של 70. אני רגילה לראות 90+. ונכון שאני לא במכינה יותר ואין בכלל אפשרות להשוות את הרמה ואת הציפיות ואת הדרישות ללימודים אקדמאיים. ונכון שזה רק הסמסטר הראשון בשנה הראשונה, ונכון שהיו מבחנים שהיו מאוד מבלבלים. ונכון שסה"כ מדובר בציונים שהם בסה"כ בסדר גמור. אבל בכל זאת אני מרגישה שאלו תירוצים שאני מתרצת לעצמי. אני פשוט מרגישה בינונית כרגע. כי השקעתי כל הסמסטר. כי את הקורס באנתרופולוגיה ממש אהבתי. כי קיבלתי כן ציונים טובים בעבודות.

אני מתחילה לחשוש שככה ייראו כל הציונים שלי... סמסטר הבא אשתדל להשקיע כמה שיותר בעבודות וכולי תקווה שאשפר את זה. אני לא רוצה להרגיש בינונית ומאוכזבת יותר.

נ.ב. כי ממש בא לי להשוויץ: קיבלתי אתמול מבויפרנד פרחים

נ.ב. (19.2.10) קיבלתי גם מכתב אהבה:)

מדהים שלי,

נדמה כאילו רק עברה רק דקה מאז שישבתי איתך באוטו, והיינו כבר צריכים להיפרד, אבל לא יכולנו להפסיק להתנשק.

אמרת לי היום שיש רגשות שאי אפשר להסביר במילים, ואתה צודק. אני לא יודעת איך להסביר את מה שאני מרגישה כלפיך. הצלחת לאחות את הלב השבור והמרוסק שלי, גרמת לי להרגיש, אחרי שלא האמנתי שארגיש שוב.

אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך,

אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך,

וגם אם אמלא עוד ועוד שורות שמלאות במשפט הזה, אני עדיין לא אוכל להתחיל להסביר את הרגשות שלי כלפיך. נדמה לי שאין לי מילים בכדי להתחיל לתאר את ההרגשה הזאת, שעושה לי פרפרים בבטן ובלב, שגורמת לי לחום, להתרגשות, לאושר. כי אני אוהבת אותך, אבל זה מעבר.

אני לא מצליחה לאתר את המילה הנכונה והמתאימה ל"מעבר" הזה. המעבר זו האמת. זו הטבעיות. זו ההרגשה הזאת, שסוף סוף זה נכון. אין פחדים. אין משחקים. אולי זו העובדה שאני מרגישה שאיתך אני יכולה להיות מי שאני. ה"מעבר" הוא מעיין הרגשה חמקמקה, שקשה לתאר במילים, אבל כשמרגישים אותה – פשוט יודעים.

אני אוהבת את הדרך בה אתה מסתכל עליי.

אני אוהבת את איך שאתה מחבק או מלטף אותי כשאני יושבת מול הטלוויזיה.

אני אוהבת שאתה נותן לי נשיקה במצח.

אני אוהבת כשאתה מניח את היד שלך על הירך שלי כשאתה נוהג.

אני אוהבת את זה שאתה מראה אכפתיות ודאגה במיליון דברים קטנים.

אני אוהבת סתם לשכב לצידך במיטה, ולדבר איתך. על כל נושא.

אני אוהבת לקרוא את הסמסים שאתה שולח לי.

אני אוהבת לישון איתך ולהתעורר איתך ואת איך שאתה מעיר אותי בבוקר.

אני אוהבת להרגיש את השפתיים שלך והידיים שלך עליי. ועוד דברים שאתה עושה לי.

אני אוהבת להתכרבל איתך, להרגיש אותך מחבק אותי חזק חזק.

אני אוהבת שאתה גורם לי להרגיש שאני הכי – הכי בשבילך.

אהוב שלי, אני נטרפת מכמיהה וגעגועים אליך. אני לא יכולה לחכות לפעם הבאה שאראה אותך. לעיתים אני מדמיינת את שנינו לבד, בלי זוטות היום – היום, בלי חובות, בלי מבחנים, בלי טרדות, בלי דאגות, בלי אף אחד. רק אתה ואני. אתה זה כל מה שאני צריכה.

אתה לא יוצא מהמחשבות שלי. אני מתעוררת וחושבת עליך. אני מנסה להירדם ואני מדמיינת אותך מחבק אותי. מדמיינת את השפתיים שלך טועמות את שפתיי. אני קוראת ספר, והמחשבות שלי נודדות אליך. משחזרות את הפגישות שלנו, מדמיינות את הבאות.

אין לי מספיק ממך. הנה, אני שוב חושבת עליך והשפתיים שלי שוב מקבלות את הצורה הקבועה שלהן בזמן האחרון- צורה של חיוך.

אתה כל כך חשוב ומדהים בשבילי. ואני כולי שלך. שלך, שלך, שלך.

לפני כמה זמן נתקלתי במשפט שמאוד התחברתי אליו : "לשנוא זה קל. בכדי לאהוב נדרש אומץ".(*) אני שמחה שמוססת את הפחדים שלי, וגרמת לי להיות הכי אמיצה שרק אפשר.

* המשפט נלקח מהבלוג הזה.

יום אחד אני אבקר ביפן. או בניו יורק. או אמסטרדם.

יום אחד יהיה לי חדר ובו הרבה מדפים מלאים בספרים.

יום אחד יהיה לי ארון ובו קופסאות שקופות שבתוכן כל הנעליים שאי פעם רציתי.

יום אחד יהיו לי ג'ימי צ'ו.

יום אחד אדע לבשל או לאפות או שניהם. וזה יהיה טעים.

יום אחד אהיה מרוצה מהציונים שלי.

יום אחד הטלפון לא יפסיק לצלצל.

יום אחד אמצא לי תחביב.

יום אחד אכתוב ספר.

יום אחד אעזוב את הבית ואהיה עצמאית וגדולה.

יום אחד תהייה לי עבודה אמיתית.

יום אחד אסיים את התואר.

יום אחד אני אתחתן.

יום אחד אזכה שאיזה זאטוט יכנה אותי "אמא".

יום אחד אני אשקע שוב לתוך החיבוק שלך ואטעם את השפתיים שלך (היום הזה דיי קרוב, האמת).

יום אחד אני אישן בצורה נורמלית, בלי להתעורר כל שעתיים.

יום אחד אני אשב ואצפה בכל הסרטים שחובה לצפות בהם ואף פעם לא צפיתי.

יום אחד אעשה מרתון של כל סרטי דיסני. שוב.

יום אחד אלך לחנות של ספרים משומשים ואקנה את הספרים שאהבתי בילדות ובטיפשותי לא שמרתי עליהם.

יום אחד אני אעבור לגור עם אחותי בת"א.

יום אחד אפסיק לצפות בכל תוכנית הטראש ריאלטי.

יום אחד אאמץ חתול. או שניים.

יום אחד אני אהיה אסרטיבית יותר.

יום אחד אני אעשה לעצמי טוב בלי לדאוג מאנשים אחרים.

יום אחד אני אפרוש כנפיים.

"אני אוהב אותך. אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך".

כבר הרבה זמן שלא הרגשתי כמה המשפט הזה אמיתי, חזק ונכון.

אומנם אני בתקופה לחוצה, עמוסה ומאכזבת (תקופת מבחנים), אבל אני מרגישה שהדברים מתחילים להסתדר. אני מרגישה שחתיכות הפאזל מתחברות לי ואני בכיוון הנכון.

ואני קצת מאוהבת. אבל רק קצת.