היא יושבת על הכסא, בוהה בנקודות שמרצדות לה מול העיניים. היא מנסה להחניק את הבכי, אבל היא לא מצליחה.

הדמעות יורדות לה מהעיניים. "לא, אני לא בוכה" היא מנסה לשכנע את עצמה, אבל בתוך תוכה היא יודעת שהיא רוצה רק לפרוץ בבכי.

כל כך כואב לה. היא מרגישה את המועקה הזאת יושבת לה בבית החזה. היא רוצה שהיא תעלם אבל היא לא נעלמת.

היא רוצה לצרוח.

אבל היא לא יכולה.

היא רוצה לברוח

אבל אין לה לאן.

היא מנסה לקום, היא מנסה להמשיך הלאה, אבל השחור הזה מושך אותה שוב ושוב למטה.

הם מנסים להבין למה היא בוכה.

היא לא מבינה בעצמה.

היא לא רוצה לדבר איתם.

היא לא רוצה לדבר עם אף אחד.

הכל נראה טוב מבחוץ, אבל מבפנים כל כך ריקני.

בתוך תוכה היא יודעת שהחיים שלה בזבל.

אין לה חברות

החבר שלה עזב אותה

זה שהיא אוהבת לא שם עליה

הציונים שלה קרובים לנכשל

ואפילו תעסוקה אין לה

חוץ מלבהות בנקודות שמרצדות לה מול העיניים

נמאס לה מהזיוף

נמאס לה מהגועל נפש שהיא חיה בו

והכי נמאס לה

שלאף אחד לא אכפת

היא בוהה בנקודות שמרצדות לה מול העיניים.

היא בוהה בנקודות הלבנות

שפתאום כל כך ברורות

היא יודעת שהיא לא תיגע בהן

היא יודעת שיהייה בסדר

בעולם הבא

והדמעות זולגות

זולגות

וזולגות

בגלל הקיצוצים החלטתי לקצץ ברשימת ה"נפשות הפועלות", השארתי רק את מי שהיה דחוף להשאיר ושהוא באמת חשוב. חוץ מזה שיניתי להם שמות >> לא כל הכינויים קשורים לאופי שלהם.

שאי – מהמילה shy (בלו לשעבר) – ידיד טוב שלי, אני קצת מאוהבת בו. (קצת הרבה)
בריין (גאון לשעבר)- ידיד שלי
ניים (גיא לשעבר) - ילד מהשכבה שלי....חבר של כולנו
האקס- האקס שלי. אני לא יודעת למה אני מזכירה אותו, כי הוא כנראה נדחף במילא לכל מקום אז הוא צריך להידחף גם לפה.
 סימפל (ים לשעבר) - חברה טובה שלי ואנחנו מכירות מהגן.
 סמייל- (מאריוס לשעבר) ידיד טוב שלי
איינג'ל (מותק לשעבר) - חברה טובה שלי
סמארט (נתי לשעבר) - חברה טובה שלי
סטאר (סוויטי לשעבר) - החברה הכי טובה שלי 
ניים 2 (עדי לשעבר) - ילד נחמד מהשכבה שלי
הייר (פיאה לשעבר)- ילד מעצבן מהכיתה שלי וידיד טוב של אנרג'י
בלונדי (שדונית לשעבר) - חברה שלי וילדה מתוקה
אנרג'י (שרוטה לשעבר) - חברה טובה שלי.היא וסטאר חברות טובות גם
סקורפיו- אז מה אם זה כינוי לבן >> המזל שלה (דנדו'ש לשעבר)-חברה שלי

לילה קשה עבר על כוחותינו. יום שבת בערב, אני מנסה להירדם ו...כלום. כנראה הגוף שלי התרגל ללכת לישון מאוחר. ניסיתי לשמוע רדיו, ניסיתי לסגור אותו. התחלתי לחשוב על כל מיני דברים. ואז חשבתי על הצלצול. נרדמתי בערך בשתיים. קמתי בערך בחמש. לקחתי מים ובהיתי בטלוויזיה הסגורה כאילו אני מצפה שמשהו ייצא משם.

השעה שבע בבוקר הגיעה. יותר מדיי מהר. בקושי רב אני קמה מהמיטה כדי להתארגן. האחיות הקטנות שלי ערות והתחילו עם מעשי הטמטום שלהם. גאד, לפעמים הן מתנהגות כמו ילדות בנות 4 עם מוגבלות שכלית. אני מנסה לשתות את הקפה, כשאחותי האמצעית מבשרת לי שהחבר החכם שלה, אמר לאקס שאמרתי עליו כל מיני דברים. חלק מהדברים לא אמרתי בכלל. אבל בכל זאת עצבן אותי שהילד חסר הטאקט הזה אומר שאני אמרתי דברים....האקס לא אמר עליי שום דבר (אולי מתוך רחמים) ואמר שנראה לו שאני כועסת כי בגלל שביום שנפרדנו הוא נהייה חבר של מישהי אחרת. טוב נו זה נכון, אבל בגדול כי הוא שקרן מגעיל. הייט הים. בכל אופן אני צריכה לתפוס את הילדון לשיחה.

את הדרך לבית ספר עשיתי עם אחותי. אני מגיעה לאותו מבנה מוכר, אותו מסדרון ארוך וצר, עם אותן דלתות ברזל כחולות, אותם ילדים שיושבים בכניסה.....נותנת נשיקה לכל אותן/ם בנות/בנים כרגיל. אותם דיבורים בהפסקות. איכס. היה יותר כיף בחופש.

שיעור היסטוריה השיעור הראשון. כמה כיף ללמוד על מלחמת העולם השנייה על הבוקר ועוד יותר כיף לקבל את המבחנים. 71. איזה ציון. טוב חשבתי שאני אקבל 50 אז זו דיי הקלה אבל בכל זאת זה היה מעצבן.

בשיעור ספורט לא השתתפתי. כאבה לי הבטן. לראות בנות עושות חימום זה מגוחך, אבל לראות אותן רצות עם כל הציצי זז זה מגוחך עוד יותר. אח"כ הסתכלנו על התרגילים בספורט. כמובן שלא עשינו כלום. מה לעשות לחבר ריקודים זה לא הצד החזק שלי. חוץ מזה, ריקוד או "תרגיל" כמו שהמורה אומרת בספורט זה לא בראש מעייני.

בשיעור חינוך המורה דיברה על השואה ולפני זה היא דיברה על החדרים בטיול השנתי. אנחנו 7 וצריך 6. וואו עוד שבועיים טיול שנתי. אני לא יודעת אם יהייה כזה כיף, כי אנחנו "גוש" דפוק ויבש.

לשיעור ביולוגיה היינו צריכים להציג את העבודה שלנו – לעשות הרצאה. התפקיד שלי זה להציג את הסיכום. שעתיים שלמות הם דיברו אבל הילדים בכיתה כאלו סתומים!!! כל שתי שניות הם רק צועקים "מה" ו"למה". בחיי לא נתנו לדבר!!!  אני לא דיברתי כי כבר לא היה זמן. בסוף נצטרך להציג בשיעור הבא – יש לי זמן להתרגל לרעיון כי יש לי פחד במה.

אחרי ביולוגיה הייתה לנו שוב פגישה של פולין. באה אלינו ניצולת שואה בשם מריים הראל. היא סיפרה לנו מה היא עברה במלחמה, והדברים שהיא אמרה פשוט עשו לי צמרמורת.....אבל עדיין לא אבד לה החוש הומור.

בערך בשלוש וחצי חזרתי הבייתה ואז לא נשאר לי הרבה זמן – ישנתי קצת ראיתי טלוויזיה וזהו.....

<היום הראשון בבית ספר>

יום חמישי -  אנשים רעים טרחו לצלצל בעשר בבוקר. לישון כבר לא חזרתי לכן העדפתי להתארגן במהירות לכבוד החזרות בבית ספר. תוך שעה יצאתי מהבית לשים תמונות בפיתוח. בדרך פגשתי את בלבל והלכתי איתה לחנות לפיתוח התמונות. שם פגשנו את שרוטה ואחיה הגדול שחגג יומולדת. שרוטה ביקשה שאני אחכה לה ובלבל התייאשה והלכה לחזרה. בנתיים שרוטה ואני הלכנו לבית של סוויטי שבדרך היא מספרת לי איך היא ביצעה את ההחייאה המוצלחת שלה (רק 5% מההחייאות מצליחות ובדר"כ האנשים מתים להם באמצע). הגענו לסוויטי ואחרי שקצת התנחלנו לאחותה הקטנה בחדר וראינו "הופ" הלכנו לבית ספר. החזרה הייתה בסדר. היו ילדים שלא באו. אחרי החזרה הלכנו לפתח תמונות (הרוב יצאו יפה) ואכלנו בורקס קטן עם תפו"א ואז הלכנו לספרייה לצלם בגרויות בכימיה, ואז הלכנו לבית של סוויטי. ראינו טלוויזיה ושרוטה נרדמה. אחרי שעה בערך הלכנו הבייתה. ובבית עשיתי את הדברים הרגילים שאני עושה – למרוח את הזמן.

יום שישי -  אמא שלי נסעה לירושלים ולקחה את אחותי הקטנה. זה דיי הגיוני שהיא לקחה אותה כי לפני שבוע אני נסעתי איתה לת"א. בכל אופן, שאבא שלי חזר מהמכון כושר הוא לקח אותי ואת אחותי האמצעית לקניון. ישבנו בבית קפה ואכלנו ארוחת בוקר. ההורים שלי תמיד יושבים שם וכולם שם התייחסו אלינו ביחס מיוחד. ישבנו שם שעה בערך. אח"כ הסתובבנו בקניון ואבא שלי הלך לסופר לקנות לחמניות ואני ואחותי בהינו באיש עם גבה אחת.

בצהריים התכתבתי עם בלו ב SMS  . (אני לא רוצה לקבל חשבון טלפון) הוא סיפר לי על הבריתה שהוא נמצא שם וכמה שהאוכל מזעזע.

אחה"צ ישבתי מול המחשב ודאגתי לעבודה בביולוגיה שאנחנו אמורות  להגיש מחר..... שרוטה וסוויטי שלחו לי מייל עם תמונות אבל משום מה לא הצלחתי לקבל אותו. אז הן באו אליי מאוחר יותר, ונתנו לי את הדיסקט עם התמונות כדי שאני אעתיק אותו למחשב וזה שאני מדברת עם מותק בסלולרי והיא מודיעה לי שהולכים להתנחל אצל ים. לקח לי זמן להעתיק את הדיסקט כי מחשבי טיפש והחזרתי להן את הדיסקט ועוד דיברנו איזה כמה דקות בחוץ. עליתי למעלה, כתבתי את הדף מידע שאנחנו צריכות לשכפל לכיתה ואחרי שסיימתי אותו הלכתי להתלבש. לבשתי את הג'ינס האהוב שלי מקסטרו עם הטלאים, וחולצת בטן עם שרוולי שלושת רבעי בצבעי שחור ובז'. יצאתי קצת באיחור ושבאתי אל ים (עשרים לעשר) היה שקט. מסתבר שאני הקדמתי. תוך כמה דקות השאר (מאריוס, בלו ומותק) צלצלו באינטרקום. ים אמרה לי לפתוח את הדלת כי היא בדיוק הלכה ללבוש חזייה. ממש שמחתי לראות את בלו. התגעגעתי אליו. בהתחלה צחקנו על ים שיש להם חתיכת רובה בבית כדי להרוג עכברוש. ישבנו אצלה בחדר ושמענו מוזיקה ודיברנו. אח"כ הלכנו למחשב כי מאריוס רצה להוריד לה שירים. מותק לא שכחה להתסכל עליי בחיוכים....כנראה בקשר לבלו. אחרי שהורדנו שירים הלכנו למטבח לאכול עוגיות. ואז אמא שלה והחבר שלה באו והלכנו שוב למחשב. דיברנו וים הראתה לנו שטויות ותמונות פורנוגרפיות שאח שלה שומר. (אח שלה חרמן למדיי). מותק הלכה בערך באחת, ואז ים התחילה להראות לנו את הסרטונים (של כ- 10 דקות) הכחולים של אחיה. זה היה ממש ממש מזעזע. איכססססההההה!!! מאריוס ובלו צחקו, אבל הם כנראה לא הבינו עד כמה הדברים האלו מחרידים. ייעצנו לה למחוק לאח שלה את הכל כי זה תופס לה הרבה זיכרון וכי זה מגעיל. אח"כ ים ניסתה לשחק במלך האריות ובלו ניסה לשווא להכניס לה שם איזה קוד, אבל המשחק שלה טיפש למדיי. וים התחילה לשחק איזה משחק שהוא הגרסה המאוד ראשונית ל"סנייק". נחש ירוק שצריך לתפוס פיצות. היא הפסידה דיי מהר ואז עברנו ל"לינגו". את רוב המילים מאריוס מצא. ים פשוט המציאה מילים וצחקנו ממנה. אחר כך שיחקנו "בונוס" או שבץ נא. היינו אני מאריוס ובלו נגד ים. ובסופו של דבר ניצחנו כי אני עשיתי את הרוב – מאריוס ובלו עזרו קצת, אבל מאריוס היה עסוק בלהציק לים ובלו היה עסוק בלמצוא שמות של "המורדים".

בערך בשלוש הלכנו הבייתה. ביקשתי ממאריוס ובלו שילוו אותי, ומאריוס רצה אבל בלו עצלן וקוטר מדיי. בסוף בלו הסכים לבוא ללוות אותי אחרי שמאריוס צעק עליו, ואז הם התחרו מי יותר ג'נטלמן כלפיי. כן זה טיפשי כמו שזה נשמע. דוגמית: מאריוס החל לייעץ לי מה לעשות במידה ויאנסו אותי. אז בלו צעק עליו שזה לא יפה ולא מצחיק. כאלו שטויות. הם ליוו אותי עד הבית כמעט ונתתי לבלו נשיקה על הלחי וגם למאריוס. פעם ראשונה שנתתי למאריוס נשיקה. אין לי הסבר.

יום שבת – כרגיל לא עשיתי כלום. קמתי באחת, ואחותי דיווחה לי איך היה לה לצאת עם החבר שלה יום קודם לבאולינג והיא גם דיווחה לי שההורים של האקס נמצאים אצל החבר שלה בבית, אבל ללא האקס כי הוא עושה עבודה בביולוגיה. אני ניסיתי להעביר את רוב היום בשינה ובשמיעת מוסיקה. בערב סיימתי את הדף מידע בביולוגיה (אני גאה בעצמי) ודיברתי עם סוויטי על כמה שאני אוהבת את בלו. והיא אמרה שאני נסחפת ושקופה ואפילו שרוטה החליטה שאני דלוקה עליו.

מחר החופש נגמר (בכיף הייתי ממשיכה אותו) ואנחנו אמורים לעשות הרצאה בביולוגיה ואני לא יודעת כלום....אני מקווה שבסוף זה ייצא בסדר.

שבוע טוב!

כל שנה, בחג השני של פסח (לא אנחנו לא חוגגים את המימונה, אנחנו "אשכנזים טהורים") אבא שלי מזמין את המשפחה שלו לארוחת צהריים. זה כבר הפך למסורת משפחתית. תמיד אנו מזמינים את אח שלו, בן דוד שלו, ואבא שלי מזמין את בנות דודותיו מירושלים שאף פעם לא באות. אפשר להבין שהמפגשים האלו לא חביבים עליי. כי מה לעשות – אני לא משפחתית ודיי משעמם להיות עם אנשים מבוגרים שאת בקושי מכירה. בשביל אבא שלי כמובן זה הלהיט,כי בכל זאת בקושי יש לו משפחה. (כולם נספו בשואה). זה לא שאני לא חושבת שזה חשוב, פשוט זה לא הדבר הכי הכי בעולם.

בערך ב-1 בצהריים, היום (או שזה כבר אתמול אבל לא משנה) אחותי החליטה שהיא צריכה להעיר אותי. באים אלינו אורחים לצהריים. היא כמובן לא יכולה להעיר אותי בעדינות אלא בגסות רוח. כולי מטושטשת ואני קולטת אותה מורידה את הבגדים מהכסא שלי (הכסא שלי היה נחוץ לאורחים) ושמה אותם על השולחן שלי תוך כדי קימוט מסיבי שלהם. ישר התחלתי לצרוח עליה שתעזוב לי את הבגדים, אבל היא בשלה. אבא שלי החל לצעוק עליי לקום ולהפסיק לצרוח כמו משוגעת. התחפרתי בשמיכה והתחלתי לבכות שאני רוצה לישון ואני לא מרגישה טוב. אחרי כמה דקות התחילו להגיע אורחים שהקדימו : בן דוד של אבא שלי ואשתו.זה רק גרם לרצות לחזור למיטה ולא לצאת ולהמשיך לילל. ובאמת נשארתי במיטה. אחרי כמה זמן ששכבתי ושמעתי רדיו, אבא שלי הודיע לי ללכת למקלחת ולהפסיק עם ההתנהגות האנוכית שלי. איזו חוצפה! נכנסתי להתקלח ולא רציתי לצאת. החלטתי לחפוף את השיער (בדר"כ אני חופפת בערב והמקלחת בבוקר היא כדי להתרענן) גם כדי להאריך את השהות שלי במקלחת וגם כי לא ידעתי מתי יהייה לי זמן.

הייתי במצב מזופת ונראיתי חיוורת לחלוטין. בנתיים עוד אורחים באו: אח של אבא שלי, אשתו, שלושת הילדים שלהם, והארוס של בת דודה שלי, והחבר של בת דודה שלי השנייה; ובאו בת דודה של אבא שלי ובעלה שאותם לא ראיתי שנים והם גם לא זיהו אותי.

עד ארוחת צהריים ישבתי עם אחותי ושיחקנו בסימס, ואז קיבלתי את המחשב והתחברתי קצת. בארוחת צהריים עצמה היה הרבה אוכל (שלושה סוגי בשר : חזה ממולא, בשר עוף ובשר בקר וזה בלי כל התוספות)  שאבא שלי הכין והאוכל היה טעים אני מניחה כי אבא שלי תמיד מכין אוכל טעים, אבל לא אכלתי כלום חוץ מגפילטע פיש אחד וסלט תפו"א. למי יש כוח לאכול שאתה רק קם.

וכל הטרחה הזו כדי לחייך לאורחים שבמילא בקושי מכירים אותך.

אחרי הצהריים עשיתי את הדבר היחידי שרציתי לעשותו והלכתי לסוויטי. היה דיי נחמד, אכלנו ואפילו ראינו את המסיבת סיום שלנו. היה מצחיק לראות אותה שוב.

בכל אופן, אני שמחה שכל החגים נגמרו.

יש לי שנה שלמה להתכונן לזה נפשית שוב.

אני הולכת ברחוב, החולצה מונחת עליי ברישול, השרוכים בנעליים פתוחים, הרוח מעיפה לי את השיער, ואני מהרהרת בשלושה ימים האחרונים.

יום שישי

אני מוצאת את עצמי בבוקר במכונית ביחד עם סבא וסבתא שלי, אמא שלי, ודודה שלי נוסעים לכיוון ת"א. אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת אנו מגיעים לת"א. סבא מחנה את האוטו ליד האופרה ותיאטרון הקמארי, ומשם אנחנו הולכים ברחוב "המלך דוד"- רחוב שקט, עד שהגענו לגן העיר. קניון חביב. בזמן שכולם נכנסו לחנויות לכלי בית, אני התבוננתי בעוברים ושבים, בכל הזקנות שישבו שם בקפה וריכלו, והלכתי לי לסטימצקי. אחרי שכולם סקרו את כל כלי הבית, סבא וסבתא שלי הלכו לאופרה ואני דודה שלי ואמא שלי החלטנו לעשות טיול. אז הלכנו לדיזינגוף סנטר. נכנסנו לקסטרו, המתחם החדש. מפוצץ באנשים. אבל בנוי מאוד יפה. מעל לחנות של קסטרו, בקומת ביניים, הייתה לה חנות של שטויות...ומי עובד שם? עידן יסקין. מהיי פייב. כך חולפת לה תהילת עולם. אחרי שבילינו בסנטר, הלכנו את כל קינג ג'ורג'. כל הרחוב פשוט מפוצץ באנשים. כל כך הרבה אנשים! לשום חנות לא יכולנו להיכנס! אחר כך הלכנו לשינקין....ואם קינג ג'ורג' מפוצץ...אז שינקין פי כמה. לאף חנות לא היה ניתן להיכנס. שוב.  הלכנו את כל שינקין, עד שחתכנו דרך שדרות רוטשילד אם אני לא טועה לאבן גבירול. באבן גבירול ישבנו בלחם ארז ואכלנו ארוחת צהריים. אחרי ששבענו, חזרנו חזרה למתחם האופרה ופגשנו את סבא וסבתא. הם מאוד נהנו, ומשם  נסענו חזרה הבייתה. בדרך עצרנו לשתות קפה, וחזרנו בערך בסביבות שבע. אני מתה מעייפות הולכת להתקשר למאריוס ואנחנו מדברים וקובעים לבאולינג בשעה עשר. היה ממש בלבול עם השעות, כי חלק חשבו שצריך לבוא בתשע, וחלק חשבו שצריך בעשר. אבל בסוף כולם נפגשו בעשר. היינו, אני, נתי, מותק, מאריוס, גיא, דנדו'ש, שירן, טלו'ש שהביאה את בת דודה שלה ועוד שני אנשים....קיפודי, גאון ועדי. בלו לא היה. שכחתי להזכיר, שמותק כל הזמן מנסה לשכנע אותי לעשות משהו בכיוון של בלו. אז התערבנו על צדק, שבפעם הבאה שאראה אותו, אני עושה משהו. המשחק היה גרוע למדיי. אז נתתי למאריוס לשחק בשבילי. בנתיים, ישבתי עם דנדו'ש ושירן (שבאה עם כל הציצי בחוץ) ובהינו באיזה אחד, ששיחק בסדרה "דקות של תהילה" עם אף ארוך והשם שלו זה פיני....משהו.  בכל אופן, אח"כ סתם הסתובבנו לנו בקניון ודיברנו, ישבנו במקדולנדס ועדי עשה לי לב אדום מקרטון ומצאתי את עצמי מדברת במשך שעתיים עם קיפודי על יד הבית. (אנחנו גרים קרוב).

יום שבת

עבר כמו כל הימים – גולת הכותרת היא שאני, מותק, נתי, ים, "חמודה" (חברה של ים והייתה איתי ביסודי) ו"נחמד" (חבר הכי טוב של גאון) מתאספים בליל שבת בביתו של גאון לראות את "הצלצול". פעם שנייה. למותק וחמודה זו הייתה הפעם הראשונה. והם לא פחדו בכלל. הפעם הסתכלתי על הקטעים המפחידים, והבנתי יותר טוב את הסרט. אני ונתי שילבנו ידיים לאורך כל הסרט. בקולנוע היה יותר מפחיד והפעם אפילו הצלחתי לצחוק בקטע שרייצ'ל נופלת לבאר בגלל שהטלוויזיה הפילה אותה. אחרי הסרט ישבנו אכלנו ודיברנו, אבל עדיין האפקט של הפחד, הוא אותו האפקט. אחרי שנחמד ליווה אותי, ועליתי הבייתה, לא הפסקתי לפחד. כל רעש הקפיץ אותי, ועוד ראיתי בעייני רוחי את הפנים המעוותים והרקובים של מי שמת....לא הפסקתי לחשוב מי הבן אדם בעל המוח המעוות שהמציא את התסריט הזה. בכל אופן לא ישנתי. שמעתי לי רדיו ולא הצלחתי להירדם. אולי נרדמתי לעשרים דקות פעם ב....בסוף נרדמתי סופית בשבע בבוקר.

‏יום ראשון‏ ‏

בתשע וחצי לערך אני מוצאת את עצמי בביתה של הקוסמטיקאית. שאני חוזרת הבייתה, אני צופה בטלוויזיה, מכינה שיעורים במתמטיקה, מדברת עשרים דקות עם מאריוס ומדברת עם סוויטי ובעיקר מתה מעייפות.

אחה"צ הלכתי עם סוויטי דנדו'ש וים לקניון. הייתה שם הופעה של חמסה במשך עשרים דקות בערך. בדרך לקניון ראינו הפלא ופלא את האקס. הוא קצת בהה בנו, אבל לא התייחסנו אליו וראו שלא ממש נעים לו.  בקניון פגשנו את מאריוס עדי ואת האקס, וגם את חמודה. בהתחלה הסתובבנו ביחד אחרי המיני הופעה של חמסה, אבל בשלב כלשהו דנדו'ש וסוויטי הלכו לקנות בגדים, ונותרנו לבדנו, ישבנו בקניון ודיברנו עד שבאיזה שלב ים וחמודה נזכרנו שיש להן אירובי.

בנוסף האיי סי נחרב (אבל הצלחתי לסדר אותו), התברר שהחבר של אחותי מכיר את האקס (ההורים שלהם חברים) ו...זהו. עד כאן החדשות.

אני חייבת לפתוח באמירה : נדבקתי לשיר החדש של כריסטינה אגילרה fither.

השיר כל הזמן מתנגן לי בראש, וגם סתם ככה. אפילו הורדתי את הקליפ! קצת לא הבנתי את הקליפ, אבל הוא מוצא חן בעיניי. ומאוד יפה לכריסטינה שיער שחור. ממש יפה, אם כי מוזר בהתחלה.

ועכשיו למה שבאמת מעניין אותנו : ליל הסדר.

זה לא סוד שאני וליל הסדר לא מסתדרים ביחד. כל המשפחתיות הדביקה הזו בתוספת הררי אוכל ממש לא עושה לי את זה.

בערך בסביבות שש אתמול, אמא שלי פקדה עלינו להתחיל להתארגן ולבחור בגדים. *תהייה : למה לעזאזל צריך להתלבש כל כך יפה כאילו הולכים למשתה של פרעה* בכל אופן, לקח לי זמן למצוא משהו ראוי לשמו. לבסוף לקחתי חולצה אדומה מפוקס עם כל מיני פאצ'ים עליה שסוויטי קנתה לי ליומולדת, ומכנסיים שבע שמיניות בצבע שחור. והן מכיתה ז'. ואמא שלי קנתה לי אותם מברצלונה בזארה. הודעתי לאמא שלי את זה בחגיגיות והיא כבר נבהלה מזה שהילדה לא גדלה. דווקא כן גדלתי אבל לא חשוב.

אחרי שכולם התארגנו כראוי, נסענו לבית של סבתא שלי ששם ערכנו את הסדר. דודה שלי הצעירה יותר הייתה, דודה שלי היותר מבוגרת וילדיה היו, ומאוחר יותר באו גם אמא של דוד שלי (הבעל של אחות של אמא שלי) ואח שלו. הם דווקא נחמדים.

אחרי שעה בערך, התיישבתי לי ליד אבא שלי וליד בת דודתי הקטנה ואבא שלי החל לקרוא בהגדה. ואנחנו קוראים את כ-ל ההגדה. אני ממש מתתי משיעמום כי זה כל שנה אותו הדבר, וזה מעניין כמו שיעור היסטוריה בערך. הלהיט היה "מה נשתנה" ובאמצע איזה שיר ששרים בו משהו על יצאנו ממצריים, התחלתי לצעוק שכבר יצאנו ממצריים קודם, ולאות מחאה, שתיתי את כל כוס היין שלי (לא תירוש) בבת אחת. בכלל, דפקתי הרבה יין בסדר הזה. כנראה זה משהו בשורשים הרוסיים שליJ האוכל היה טעים, וכל אחד ניסה להסביר לאח של דוד שלי את עניין המשפחתולוגיה שלנו. בחיי, סיפורי המשפחה שלנו זה כמו טלנובלה אחת גדולה. משעשע. חוץ מזה, החזקתי את בן דודי התינוק החמוד והיפה, שקצת גדל על הידיים, ויללתי לאמא שלי שגם אני רוצה כזה. אז היא אמרה לי לעשות.

השינה שלי אחרי הסדר לא הייתה משהו, התעוררתי בחמש וחצי והייתי ערה עד שבע, וכל זה בתוספת כאבי בטן , בחילות וכאבי ראש.

ההורים שלי העירו אותי היום מוקדם וישר התחלתי ליילל להם שלא ישנתי טוב אמא שלי ישר שלחה אותי למקלחת כי נראיתי זוועה. אחרי שהתארגנתי נסענו לסבתא רבה שלי וגם בת דודה שלי אמא שלי הייתה שם. לא ממש אוהבים אותה במשפחה שלי. בכל מקרה, בצהריים באנו לסבתא שלי, לאכול את שאריות ליל אמש. חזרנו ביחד עם דודה שלי, שרצתה להתקין לנו משהו במחשב ולצייר איזה נוף אורבני. בכל אופן,שבאנו הבייתה ישר הלכתי לישון כי הרגשתי לא טוב. הרגשתי שכל מה שאני אוכל אני אקיא אותו. אז לא אכלתי היום כלום. ואני גם לא מרגישה טוב. והמחשב שלי משגע אותי.

שבת שלום!

המחשב שלי החליט להוציא אותי מאיזון המשקל הנפשי שלי. כבר הרבה זמן שהוא לא הוציא מדעתי. טוב, את כל הפוסטים שלי אני הרי כותבת בוורד, והכל שמור לי יפה על דיסקט בלבד (פה בבית לא מכבדים את הזכות לפרטיות וצנעת הפרט). דיסקט אחד נהרס. אפילו שהוא לא היה מלא, אפילו לא חצי – המחשב סירב לשמור עליו עוד קבצים. דיסקט שני הלך לי לאיבוד. והדיסקט השלישי- זה שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה באריכות, והייתי אמורה להמשיך אותו, החליט שהוא לא רוצה להיפתח. לא עזר כלום. הוא לא נפתח. המחשב טוען שהוא לא נמצא. עכשיו- אני צריכה להתחיל לכתוב הכל מהתחלה. כן זה מעצבן כמו שזה נשמע.

ובכן, בבוקר יום ראשון, בשעה חמישה לתשע בדיוק, צלצולו של השעון המעורר שלי בסלולרי שלי העיר אותי מהשינה המוזרה שלי. קמתי, הכנתי לי קפה וצחצחתי שיניים, ושעה שלמה התמקמתי לי מול הטלוויזיה, צופה בפופיולר, או בתרגומה העברי הכושל: צעירים לנצח. סדרה חביבה, כבר ראיתי את כל הפרקים בערך מסוף ח' עד אמצע ט'. אחרי שהסדרה נגמרה, התקלחתי, אכלתי, קראתי עיתון והתלבשתי (לא באותו הסדר) ושמתי פעמיי לבית של סוויטי. היום היה בהיר עם שמש חביבה, והיה לי נחמד ללכת ברחוב תוך מחשבות על האקס. באתי אליה הבייתה, וגם שרוטה באה אחרי, והלכנו לבית ספר לחזרות של טקס היום הזכרון. נרשמנו לטקס. לפני שנה גם השתתפתי בטקס, והאווירה הייתה נחמדה, ישבתי עם מיי ועוד ידיד שלי ודיברנו בזמן ההפסקות ושרוטה עשתה שטויות כרגיל. בדרך ראיתי את בלו ונתי חוזרים מהספרייה – המחויבות. החזרה הייתה סבירה, אני קוראת יפה, רק צריכה לעבוד על הפסקות, אני קוראת את "תחילה בוכים". יש הרבה ילדים בטקס, בעיקר בנות, ובעיקר ילדים מהכיתה שלי, ושרוטה כהרגלה עשתה שטויות והיא ממש לא יודעת לקרוא מילים מסויימות – יש לך ניקוד, הוא דיי עוזר. אחרי החזרה שנמשכה כשעה וחצי, סוויטי הלכה לגן למחוייבות שלה. ואילו אני ביליתי בבית. אחרי המחוייבות סוויטי באה אליי. וסתם דיברנו על שטויות. ובערב כרגיל דיברתי  עם אנשים חביבים באינטרנט.

בוקר האתמול התחיל בשני דברים מרכזיים : הרעיון המבריק איך לסיים את המחוייבות שלי – זיוף. יש לי שני פנקסים , אחד קצת נמרח, אבל יש בו עוד דיי הרבה מקום, ועוד פנקס חדש ויש בו ארבע שעות. אז החלטתי לזייף תאריכים ושעות – כי אני לא אסיים את זה אף פעם, אני שונאת את המחוייבות, נכון זה לא מוסרי, אבל זו מילה שלי נגד שלהם. ואף אחד לא יעלה עליי. ולא ידע. ואם כן, המקסימום שיעשו זה שיצעקו עליי.

הדבר השני – ים התקשרה אליי ב- 11 (חוצפה) וסיפרה לי חוויות על איך היה בשוק, ואיזה אנשים היא תזמין ליומולדת שלה שמתקיימת בעוד שלושה חודשים לערך. וזהו. רוב היום עבר לי בטלוויזיה, מחשב, התמרחות במיטה, קריאת ספרים ישנים (אני חייבת להשיג ספר חדש ומעניין) ושמיעת הריבים של אחיותי. וכן, אני יודעת שאני צריכה ללמוד. מחר. מלבד זאת, בערב באו אלינו סבא וסבתא שלי, ביחד עם דודה שלי ובני דודי הקטנים והמתוקים והספקתי לריב עם האקס באיזה פורום.

היום לאבא שלי הייתה יומולדת. כתבתי לו ברכה (אין לי כוח להעתיק את הכל) והוא נורא שמח. לא עשיתי כלום חוץ מ-אוכל, טלוויזיה, מחשב, שינה ולמות משיעמום. רק חשבתי על כמה החופש הזה לא כיף, ולפני שנה כן היה כיף, ומשעמם לי, וכבר עדיף ללכת לבית ספר ולמות משיעמום שם.סחטתי מאמא שלי הבטחה שהיא תיקח אותי לת"א.

מחר הליל סדר וכרגיל אין לי מה ללבוש.

אז שיהייה לכולם ליל סדר מהנה, להשתדל לא להיחנק מהמצות ומהחרוסת.

חג שמח!

קראתי את הפוסט המדובר של "ג'ינגית, לא ברונטית" בנושא המקובלים והלא מקובלים בישרא, ושעורר סערות וגם הופיע במדור הרכילות "האקוריום".

טוב אז גם לי יש דעה.

מרת ג'ינג'ית החליטה שעג"פ (עומר אחד שלא שמעתי על קיומו, גילי גולדפיש ופלסטיק גירל המזוייפת) והנערה בג'ינס, הם המקובלים של ישרא, יש להם את המספר הרב ביותר של הכניסות וכולם מגיבים להם וכל השיט הזה.

ואני חושבת – היא צודקת, אבל לא ממש.

נכון, יש כאלו פה בישרא שהם כותבים מוכשרים ומעניינים, יותר מוכרים פה, כותבים הרבה זמן ומגיבים להם הרבה. ויש כאלו – כמו בלוגי הקט, שאיזה שניים וחצי אנשים קוראים אותם. ונכון, אני חושבת שזה "כיף" שיש לך הרבה נכנסים והרבה תגובות וכולםםםם מכירים אותך, ושמים אותך בקישורים ונורא נחמד להם, אבל זה לא כל כך בשליטתם. ונכון שזה עצוב, שאף אחד לא מגיב לך, ואף אחד לא קורא אותך, ואתה מרגיש שכל ההשקעה פה היא לחינם. ומי מכיר את "פייק ריאליטי" אבל ניחא.

מצד שני – אם לבלוגר זה או אחר יש הרבה תגובות, הרבה כניסות וכל שאר השיט, זה בגלל שאנשים פשוט אוהבים לקרוא אותם, ואף אחד לא יכול לבוא אל אותם מקובלים בדרישות של לשים לינקים לבלוגים הלא מוכרים, ולהגיב אליהם, כי זכותו של כל בלוגר לקרוא מה שהוא רוצה, ולהגיב למי שהוא רוצה ומי הבטיח שיקראו ויגיבו לאותו בלוגר לא מוכר. סה"כ זה לא בשליטת אותם כותבים, וברור שיש יותר כותבים מוכשרים שמקבלים הרבה תגובות וכניסות מלבד אלו שהוזכרו, והבלוג הוא בעצם מקום לכתוב את הרגשות, המחשבות, ומה עובר עליך, להתפרק בצורה חופשית, והתגובות – הן רק בונוס. מה גם, שיכול להיות שקוראים אותך הרבה אנשים ופשוט אין להם מה להגיב. אבל לפתוח את הבלוג שלך ולראות 20 תגובות או אפילו 7, זה נחמד.

זהו, זה היה פוסט קצרצר במיוחד, לא חשוב במיוחד,אולי קצת מיותר, אבל הייתי חייבת לומר את דעתי בנושא. ומחר תקבלו פוסט כשר למהדרין. אממ נורמלי למהדרין. 

אני רואה שוב בעיניך
שהיית שוב איתה אתמול
אני רואה איך בעיניך
אתה והיא עכשיו לבד, לבד
אני רואה שוב את פניך
מביטות בי באותו מבט
אני אוחזת בידיך
בידיך הקרות כמעט

אם היא אמרה שהיא
אוהבת רק אותך כל כך
אז לך איתה
לך לשם
אם היא אמרה שהיא
אוהבת רק אותך כל כך
אז לך איתה
לך לך איתה לשם

אני רואה שוב בעיניך
האתמול שלך רק היא איתך
אני רואה איך בידיה
את ראשך כל כך בחום ליטפה
אני רואה בזרועותיך
איך ראשה בזרועותיך נח
אני רואה שוב בעיניך
איך כולה, כולה שלך, כולה

קצת אחרי שסיימתי את הפוסט הקודם, החלטתי שאני חייבת לסדר את הזוהמה בחדרי. החדר של כבר לא סודר בערך שבועיים, אפילו שאמא שטפה אותו – המהפכה והאבק נשארו. מה לעשות. זה התפקיד שלי. בכל אופן התחלתי לסדר שבאמצע אבא קטע אותי וציווה עליי לעזור לו לעשות משהו במחשב. ככה זה שיש לך אבא שבקושי מקליד. ואת יודעת הקלדה עיוורת. הלכתי לעזור לאבא שלי ואחרי בערך חצי שעה חזרתי למלאכת הניקיון.החלטתי להיפטר מהפטיש הענק שקיבלתי מראש אחד לכבוד יום העצמאות שעבר – הייתי צריכה לחורר אותו במספריים כדי להוציא ממנו את כל האוויר; נפטרתי מהמערכת הישנה שלי, טוב זה לא בדיוק מערכת זה יותר דאבל קאסט עם מירב אפשרויות ורדיו, אבל בכל זאת. וזה גם לא עבד. מאחר ויש לי משהו יותר טוב – רדיו בשילוב דיסק ומקום לקלטת וזה עובד, אז החלטתי להיפטר מהדבר הזה שתפס נפח וצבר אבק ותקוע אצלי בחדר בערך מכיתה ו'. טוב עכשיו יש לי מרחב. סידרתי את ארוני. השארתי מספר חולצות חורף אהובות עליי והעברתי חולצות קצרות.....את הגופיות (חצי ממלתחתי לקיץ) עוד השארתי למטה. הארון שלי עוד דיי מבולגן אבל החלטתי שאסדר אותו באופן יסודי עם בוא הקיץ. לבסוף הסתערתי על שולחן הכתיבה שלי שהיה עמוס בניירות, מטבעות של עשר אגורות, וקלסרים. החלטתי לסדר את התיק שלי – זה שליציאות – ולהוציא ממנו את הכרטיס אוטובוס, הכרטיס לצלצול ועוד איזה לב מנייר...לסיום – החלפתי את מצעי הפלנל שלי למצעים קיציים יותר, אבל עדיין סרבתי להחליף את שמיכת הפוך שלי למשהו קליל יותר למורת רוחה של אימי.

אח"כ קראתי "רייטיניג" ו"ראש 1" (מה הדבר הענק הזה עם התמונה של המורדים?) ואז התחברתי. פטפטתי עם בלו על עניין ים והטיול השנתי, עם מותק, ועם מאריוס....שהודיע לי שביום שישי יוצאים לסרט והאקס מביא את החברה שלו. כן הקטינה הזאת. אוךךך.....נכון אני לא שמה לא עליו ולא עליה, אבל ידעתי שאני אמות. כי הוא בטוח יתחרמן איתה וכאלו. דיברתי עם סוויטי שניסתה לעודד אותי בלהגיד כמה שיותר דברים רעים ויצירתיים עליה....מאריוס שאל אם לא אכפת לי, ואמרתי שלא, והוא הבטיח לי להגיד את האמת בקשר אליה גם אם היא פצצה ונחמדה...בהמשך ניסיתי להוריד את הקליפ החדש של כריסטינה אגילרה, תוך כדי שיחות עם דנדו'ש, מאריוס ובלו לפרקים. אבל באיזה שלב כבר בקושי היה לי מה לעשות. אז בערך בחצות הליל פרשתי לשינה. איזו שינה גרועה הייתה לי. התעוררתי מדי שעה בערך וחזרתי שוב לישון. כנראה המחשבות על הפאקצה הקטנה שיגעו אותי. קצת לפני 1 התעוררתי. ואבא שלי היה בבית כי היה לו חום. אז ראיתי טלוויזיה, הרגשתי לא טוב – הבטן שלי כאבה והראש והייתה לי ליחה והרגשתי זוועה ורק המקלחת בצהריים גרמה לי להרגיש טיפה יותר טוב, דיברתי עם מאריוס באיי סי,  התחלתי את הפוסט הזה,דיברתי עם סוויטי, בהיתי בטלוויזיה, עשיתי עם אחותי הקטנה "יצירה" – מסתבר שכשרון הצביעה שלי בגואש לא השתפר מאז גיל 7, אחותי האמצעית נסעה לאיזו חברה שלה שגרה במרכז הארץ, נכנסתי לאינטרנט ודיברתי שוב עם מאריוס, ראיתי טלוויזיה, אפרופו טלוויזיה – התחלתי לצפות בסדרה "מישהו לאהוב", ואני מבינה למה מגבילים אותה מגיל 14 – כנראה לא רוצים שילדים רכים בנפשם יחשפו לפאתטיות ויש שתי פרסומות ששבו את ליבי – האחת ליין תירוש עם הילדה הזאת שפולטת שטויות בקצב, ועוד הפרסומת לממרח שוקולד פרה. אבל בעיקר ניסיתי להכין את עצמי נפשית לזה שאני הולכת לראות את החברה של האקס.

הבוקר של יום שישי התחיל מוקדם למדיי. רבע לשמונה. בתשע וחצי אני יוצאת לכיוון הבית של הים כדי ללכת לספרייה. קבענו ברבע לעשר, אבל היא הייתה חייבת לסיים שיעורי בית בספרות (זה השתלם לי בסופו של דבר) ולבסוף יצאנו רק באחת עשרה ועשרים. הגענו לספרייה. עשינו שיעורי בית בתנ"ך וצילמתי ממנה חומר בספרות. ואז הלכנו ל"מיני – קניון". למען האמת יש לו שם אחר, שלא אחשוף אותו כרגע, זה מין כמו מבנה כזה עם המון חנויות בפנים. משהו עממי כזה. בכל אופן נכנסנו לניו פארם וים קנתה מברשת שיניים וראינו ילדה אחת מהמגמה, ואז הלכנו לחנות אחרת וקניתי שני עפרונות עיניים אחד בכחול בהיר ואחד בכחול כהה ב 10 ₪. הם די טובים יחסית- החזיקו לי מעמד ערב שלם. באתי הבייתה ב- 1, ראיתי טלוויזיה, אכלתי צהריים, הלכתי לישון, קמתי, בהיתי בטלוויזיה, התקלחתי ואז סתם הייתי במחשב. בערך בשמונה התחלתי להתארגן: מכנסיים שחורות נמוכות, חולצה קצרה אדומה של פוקס עם ציור של כוכב וכיתוב super star  אני שמה עלי את כל השרשראות הצמידים והאיפור שלי, ובערך בשמונה ועשרים אחרי תחקור מההורים שלי יצאתי לבית של ים שכמובן לא הייתה מוכנה בזמן. היה קריר וניסיתי לחשוב איך הפאקצה הקטנה נראית. בדרך הספקתי לדבר עם מותק להודיע לה שאנחנו בדרך ובסוף הגענו באיחור אופנתי של חצי שעה לערך. הקניון היה מלא. ראיתי ילדה אחת מהכיתה שלנו, ואני וים נתנו לה נשיקה, ראיתי את נתי ומותק, ואת בלו ומאריוס ואת טלו'ש וקיפודי. ואת אביטל ושירן. וגם את גאון ועוד שני ילדים שהיו איתי לפני שנה בכיתה, ואת גיא....ואת האקס. ואותה. או מיי גאד! למה הוא עזב יצור מושלם שכמותי לטובתה??? ים ישר עשתה פרצוף ואמרה שהיא מכוערת. טוב היא לא עד כדי כך מכוערת, אבל יש לה פרצוף עקום. והשיניים שלה! אלוהים ישמור! והיא אומנם גבוהה, אבל לא כמו נתי ומותק שהן גבוהות יחסית ורזות, היא גבוהה ושמנה!!! ואם היא היא הייתה מפסיקה להתלבש בחושך, ולדחוף את היד לשקע השיער שלה וכולל היא היו נראים יותר טוב. לא, היא באמת עקומה. חשבתי שאני לא אעמוד בזה, אבל הם לא התמזמזו כמו שאני והוא היינו עושים, הוא סתם חיבק אותה מדיי פעם לא מולי והם אפילו הלכו יד ביד. אבל לא ממש שמתי לב אליהם. מאריוס אמר שהיא בסדר ונחמדה חוץ מהשיניים. והוא אמר שהיא אמרה עליי דברים טובים, ואז ניסיתי להבין מה הוא רוצה מחיי, ואז הוא אמר לי שלפני שאני וים הגענו הוא אמר עליי דברים ממש מגעילים והוא אמר שהיא ממש השתיקה אותו ולא נתנה לא לדבר. מפגרת. טוב בכל מקרה, כל אחד רצה לראות משהו אחר. בלו מאריוס שירן אביטל  גיא האקס וואט'ס הר ניים הלכו לג'וני אינגליש, השאר הלכו ללוכד החלומות ואז אני ים מותק ונתי החלטנו שאנחנו הולכות לשבועיים מראש. הסרט היה חביב, קומדיה רומנטית, היא מצחיק עם סוף טוב ויו גרנט כזה חתיך!!!! ים ואני אמרנו שהוא דומה לבלו וגם אמרנו לו את זה, והוספתי שיו גרנט חתיך ובלו נראה נורא מאושר. אחרי הסרט, דיברנו במשך כעשר דקות ואז הלכנו למקדונלדס. אנחנו לא אכלנו, ובלו ונתי סחבו למי שכן אכל את הצ'יפס. באיזה שלב קנינו אני מותק וים צ'יפס גדול ואחרי שאכלנו סתם יצאנו משם ודיברנו. באיזה שלב האקס וחברתו הלכו הבייתה ביחד עם גיא ובלו וכולם התפזרו, ונשארנו רק מאריוס גאון נתי מותק וים ואני. ובערך באחת הלכנו הבייתה.

היום התעוררתי באחת וסתם לא עשיתי שום דבר. רק העברתי את כל היום במחשבות על כמה אתמול היה מוזר, ובמחשבות על האקס שלי. חשבתי מה היה קורה אם היינו ממשיכים להיות חברים.......אני שונאת את המחשבות האלו, כי באיזה מקום בלב שלי אני אוהבת אותו, ואז אם אני מתחילה לחשוב עליו יותר מדיי אני מתחילה להתגעגע אליו.

אז עדיף שאני אפסיק. מחר הולך להיות לי יום ארוך.

ח-ו-פ-ש. כמה יפה המילה מתגלגלת על הלשון.

ביום שני בערב ים הייתה משועממת נורא. אז היא הזמינה אותי ואת נתי לבוא אליה לראות איזה סרט בערוץ הסרטים. בהתחלה לא היה לי כוח להזיז את הישבן שלי מהמחשב, אבל מצד שני, לא היה לי משהו יותר מדיי מעניין לעשות. יהיו לי מספיק לילות לשבת כל הלילה מול המחשב. אני נכנסת לתוך הג'ינס שלי, לובשת עליי חולצה ורודה של פוקס עם הכיתוב city girl , ואחרי התארגנות קצרה יצאתי לכיוון הבית של ים. הלילה היה שקט וקריר. טוב אני מגיעה לבית של ים ואנחנו קצת מדברות וראינו את הסרט "לילה ללא מוצא" – השם נשמע מבטיח וגם התקציר : ארבע חברות יוצאות עם ארבע חברים וכל הפרשה מסתבכת כאשר אחת הבנות מאשימה את אחד הבנים באונס.

הסרט הזה לא דיבר על שום דבר מכל אלו. בעצם שעה וחצי הסרט דיבר על זיונים, מציצות וסאדו מאזו, הראו מה קרה לכל אחד מהאנשים בסרט (בקיצור זיונים) מראים את הגרסה של הבחורה לאונס (סצינות אונס זה דבר רע!) ואת הגרסה של הבחור לאונס שמכחיש וזהו. אפילו לא אומרים מי צודק.   סרט ללא תכלית. לא ניסה להצחיק, לא היה דרמה, לא היה מותח, לא ניסה להעביר מסר. אפילו מחרמן זה לא. סתם סרט ללא עלילה. הדבר הטוב היחיד בסרט, שהשמיעו את My Favorite Game של ה- Cardigans . באתי הבייתה דיי מוקדם- 12 וחצי ככה. בהתחלה רציתי להתחבר לאינטרנט, אבל אחותי ישנה ולא נעים.

ביום שלישי, קמתי בעשר. ושיש לי חופש – אני אף פעם לא קמה בעשר. אבל נשארתי ערה כי רציתי לראות סרט. הסרט היה חביב, בערוץ 2 אוהבים להראות סרטים "לכל המשפחה" שאף אחד לא שמע עליהם, אבל הם חביבים לאללה. אני לא זוכרת את שם הסרט אבל זה היה סיפור על כלב, באד, שמתאהב בכלבה, מולי. לבאד יש משפחה ואחד מהמשפחה הוא נער בשם גו'ש. מולי גרה במשפחה עשירה שכוללת אבא עשיר ביותר ונערה בשם אמה. אם אני זוכרת נכון. גו'ש מתאהב באמה. אמה מלמדת כדורגל את אחותו הקטנה של גו'ש ומשחקת כדורגל. גו'ש מצטרף לנבחרת הכדורגל של אמה, ביחד עם באד הכלב. באד מתגלה כשחקן מוכשר ביותר.......בכל אופן מולי ולו יש גורים....וחוטפים אותם וגו'ש ואמה מצילים אותם......לא ממש מתארים מה קורה עם גו'ש ואמה חוץ מזה שהם יוצאים לדייט  והוא מתנהג כאדיוט מושלם. אבל אני מניחה שהם יהיו יחד בסוף.

אח"כ היה עוד איזה סרט משעמם ואז חדשות, ואז סתם נמרחתי במיטה עד שלוש בערך.....אני ואחותי עושות לנו מערכת שעות מי תהייה במחשב.....בימים רגילים היא מהצהריים עד שבע ואז בשבע אני לוקחת לה את המחשב.  אבל לכבוד חופש שינינו את זה. אז אני משלוש עד חמש, ומתשע בערב עד כל הלילה. בקיצור, סתם גלשתי באינטרנט ואז דיברתי עם סוויטי ובערך בשש באתי אליה. וראיתי את הדיסקית החביבה שלי.

בערך בשמונה הלכתי כי דדי ודנדו'ש באו אליה אחרי החזרות שלהם בלהקה הייצוגית של היישוב שלי, והלכתי כי אני לא נדחפת.

בכל אופן דיברתי עם מאריוס, שבאיזה שלב מאוחר בלילה הציע לי לעשות סייבר, ועם נתי.....דיברנו על בלו, והחלטנו שאנחנו חייבות לשנות לו את השם. הוא פשוט מתדרדר. קודם סילקו אותו מהבאולינג, אח"כ המעשים המגונים בסנופים של גאון, ותכף הוא יתדרדר לגמרי ויצטרף לכנופיה ואז הוא יתחיל לשתות מהכוסות של ההורים שלו! (הבן אדם סטרילי באופן חולני ואני ומותק תמיד צוחקות עליו) ודיברנו על אם לבוא ליומלדת של אחת מהשכבה שלי שהתקיימה היום. טוב ילדה מהשכבה עושה יומולדת אבל בים ועוד בשתיים עשרה בצהריים. ולי אין לי לבוא וגם לא היה לי כל כך חשק. מזה לא נעים לי.......

אניווי, בערך ברבע לאחת הלכתי לישון והיום קמתי באחת בצהריים. אז לא הלכתי ליומולדת. ישר כמו איזה סהרורית הלכתי לצפות בטלוויזיה, ואז סוויטי התקשרה ודיברתי איתה תוך כדי קריאת עיתון ומחשבות על חדרי המבולגן (אני כשרונית). אני מניחה שהיום אני אסדר אותו. בחמישה לשתיים צחצחתי שיניים ואז שוב בהיתי בטלוויזיה. אחרי זה אכלתי וקראתי עיתון ולקחתי לאחותי את המחשב לכתוב את הפוסט הזה.

אוך ממש משעמם לי. השכל שלי כואב. שמתי לב שכולם משתנים. כל האנשים שאני מכירה השתנו.....מעניין אם אני השתניתי או שנשארתי אותו הדבר.

בעקבות הקריאה בבלוג של הלסי הגעתי לשתי מסקנות:

1. אני צריכה לבקר בשינקין. מזמן לא הייתי שם. זה המקום היחיד בעולם שאני אוהבת בשביל שופינג. או בשביל סתם להסתובב.


2. אני צריכה לעשות סקס. אני חייבת מצב רוח טוב.

My Favorite Game מתנגן לי ברקע, אני מתווכחת עם סוויטי על מהות הקשר שלה עם דדי (הם מוזרים לאללה) ואני כבר מתה לסיים את הפוסט הזה. כי ממש כואב לי הראש. והעיניים.

אני חייבת להודות: לא חשבתי שהאתר יחזור לעצמו. אבל הוא חזר ואני מוכנה ומזומנה לעדכן!

חצי שכבה נסעה לה לטיול שנתי לפני שבוע. רוב החברים שלי הם מאותה חצי שכבה. מי שנשאר פה זה סוויטי, שרוטה וים....מחבריי הקרובים....אוף זה היה מדכא.  בבית ספר היה שומם וריק. וכל כך שעמם לי!! ורציתי להיות איתם!!!

כל הזמן שלחתי הודעות למותק, כמה שאני מתגעגעת ואוהבת....אפילו שלחתי למאריוס נשיקהJ שהם חזרו, דנדו'ש רק אמרה שהיה כיף, ואז היא הלכה לישון או משהו, מאריוס אמר שלא היה משהו- נהייתה לו איזה ציפורן חודרנית בגודל של כדור טניס וגנבו לו את הפלאפון. הוא אמר שהוא הכי נהנה במסיבה, ורקד (אני לא מאמינה מאריוס רקד עם כל נבחרת הכדורסל) והוא התחיל עם מישהי מסתורית ועשה לה מסאז' כל הערב, אבל בסוף עדי הלך לרקוד איתה. לא נורא. דיברתי גם עם מותק שאמרה שהיה כיף.......כל כך התגעגעתי! שדיברתי איתם הייתי כל כך מאושרת! אבל לראות ראיתי אותם רק ביום שישי.....

בית ספר עבר לי כרגיל בשעמום. נכשלתי במבחן בכימיה, קיבלתי 58 במבחן חוזר במתמטיקה, מבחן בביוט', הברזתי משעתיים ספרות, התחלתי לבכות באמצע שיעור לשון....והיה גם מבחן מעצבן ביותר באנגלית. היום, ביום של השביתה, אנחנו למדנו כרגיל. למה? כי כל רשת "אורט" לא שובתת. חוצפה.

יום שלישי היה ה-1 באפריל. ניסיתי לעבוד על אמא שלי אבל זה לא הצליח. זה דפוק. כבר לא עושים מתיחות, רק ניסינו לעבוד על המורה לביולוגיה.

אה, ו"קרצייה" חזר. מאיזה מקום הוא הגיח לי לרשימה באיי סי קיו ודיברנו בצ'אט. סתם זו הייתה שיחה נחמדה, הוא גר בפנימיה, ויש לו מישהי, שהפלא ופלא יש לה דודה ביישוב שאני גרה בו. הוא אמר שאולי הוא יבוא לפה עם החברה שלו- אין לי מושג איך להגיב. אולי אני אפגוש אותו ברחוב....הוא אמר לי שהוא התגעגע אליי, והוא שמח לדבר איתי, והוא ממש מאושר, ואני כמו הנפש התאומה שלו, כי רק איתי הוא יכול לדבר בחופשיות ואני נחמדה ומבינה וחכמה.....וזהו בערך. אבל זה לא בא ממקום של "אני מאוהב בך אנושות" אלא זה בא ממקום אחר.....

ביום שישי "גאון" עשה מסיבת יומולדת.....היה חביב.....כל אחד עשה מה שהוא רצה, אני הייתי בעיקר עם מותק, נתי ובלו....סתם דיברנו וצחקנו בעיקר....אפילו נתקפתי בהתקף צחוק.....באיזה שלב אני ובלו נשארנו לבד והתחלנו לשחק בבובות סנופי של גאון. הגענו למצבים שהבובות לקחו יותר מדיי ברצינות את העובדה שהם אמא ואבא ועליהם לעשות ילדים.....נתי ואני החלטנו שאנחנו הולכות לחפש בבלוקבאסטר את "הצלצול" בגרסתו היפנית ואנחנו עושות ערב של סרטי אימה. מותק לא נשמעה נלהבת מהרעיון. שכבר הלכנו הבייתה (אחרי שבילגנו ולכלכנו לגאון את הבית כמו שצריך) אני , קיפודי ועוד איזה אחת מהכיתה שלי ולפני שנפרדנו המשכנו לדבר והפרענו לכמה שכנים לישון....

יום למחרת רצו להזמין אותי לים אבל אני המשכתי לישון!

אני נמצאת בחתיכת דילמה. בטיול השנתי קבעו להיות בחדר אני, סוויטי, שרוטה, שדונית ועוד כמה בנות....אנחנו שמונה שזה כבר יותר ממה שצריך. אני נורא נורא רוצה להיות איתן בחדר. אבל מה? ים לא איתנו. בהתחלה היא הייתה אמורה להיות איתנו. אבל שרוטה ושדונית לא ממש אוהבות אותה. אז הן לא רוצות להיות איתה בחדר. ים שמעה את זה רק היום. היא מנסה לשכנע אותי לעבור להיות איתה ועם עוד שתי בנות בחדר. היא מאוד נפגעה. מאוד מאוד. אני רוצה להיות עם כולן בחדר. אני רוצה להיות עם סוויטי שהיא החברה הכי טובה שלי! אבל יש לי רגשות אשם. ים משחקת לי על המצפון. אני מרגישה זוועה.  אני לא הכי בטוחה שים הייתה עושה את אותו הדבר בשבילי. נסיון החיים שלי לימד אותי שצריך לדאוג קודם לתחת של עצמך. אני תקועה במצב ממש מסובך ומאריוס ממש תקף אותי על זה. גם מותק שידעה מכל הסיפור הרבה לפני שים ידעה אותו אמרה שזה לא יפה. 

היום שוב הייתה פגישה של פולין. באה אלינו ניצולת שואה שסיפרה את הסיפור האישי שלה. למרות שהיו קטעים שחטפתי צמרמורת, לסיפור שלה היה סוף טוב, והוא גרם לי להאמין שיש ניסים בעולם.

נתקפתי שיגעון חדש. צמידים. לכבוד הקיץ, (השרב האיום הזה) וחשיפת זרועתיי, התחלתי לענוד על יד שמאל הרבה הרבה צמידים. את רובם לקחתי מאחותי. זה מגניב לאללה.אני שואפת למלות לפחות רבע יד. ביד השנייה לקחתי שני צמידי "פליק – פלאק" בצבע שחור, חיברתי אותם ביחד שישתלבו אחד בשני, וככה שמתי אותם. זה כמו מה שיש לגוון סטפני בקליפ של Don't Speak . בכל אופן שלחתי את סוויטי שתקנה לי עוד צמידים. היא נסעה היום עם שרוטה לאיזה ריאיון של פרוייקט של מנהיגות צעירה ואחרי זה הם נוסעות לשוק. אז שלחתי אותה לקנות לי צמיד כזה עם כמו ניטים עליו (זה בעצם סתם ריבועי מתכת) ודיסקית. אני מוצאת את זה יפה. ואני מוצאת שהפכתי ממש לאומללה אם אני קונה דברים שיש לחצי שכבה. אבל זה באמת יפה!

מעניין אם הן חזרו.

ולדבר הכי משמח. חופש. חופש פסח. (זה לא ממש חופש, אני צריכה לחרוש). שבועיים וחצי של שכרון חושים. שבועיים וחצי שבהם אוכל לעשות מה שארצה. אני צריכה זמן לעכל את זה.