אני יודעת שאולי איבדתי את המומנטום, ועבר כבר שבוע מאז, אבל אני מרגישה צורך לכתוב על יום הזיכרון שלי.

אז כמו בכל שנה, זהו יום טעון וקשה בשביל כל המשפחה, והשנה זה היה יום קשה בעיקר בשבילי, בגלל שהיה לי "תפקיד".

דוד של אמא שלי, היה לוחם ביחידה שלנו, ונהרג בשנת 69 בעת מילוי תפקידו. מאז, היחידה (שהיא יחידה קטנה) שומרת על קשר עם המשפחות השכולות.

כשהגיע המועד גיוס שלי, ידעתי שאלך ליחידה הזו (זה היה מובן ונהיר לי שאלך לשם, מאז שאני זוכרת את עצמי) והכל כדי שסבתא רבא שלי – סבתא של אמא שלי, תוכל לראות אותי מגיעה לאזכרה ביום הזיכרון עם המדים הלבנים והתג יחידה.

סבתא של אמא ( שהיא אישה בת 95, וטפו טפו טפו, חושבת ומתנהגת כאילו שהיא בת 20), החליטה שהפעם לטקס בערב יום הזיכרון, אני אעלה יחד עם אמא שלי ואדליק נר זיכרון לזכר הבן שלה שנהרג, כדי שכל הקיבוץ יראה שגם הנינה שלה ביחידה המובחרת ועל מדים לבנים.

שנים שלא באתי בערב יום הזיכרון, זה פשוט קשה מדיי. אף פעם אין מה להגיד, ותמיד מרגישים את המועקה הזאת על הלב, בעיקר כשיש לי "תפקיד" שהלוואי ולא הייתי צריכה למלא אותו, אבל אלו נסיבות החיים.

וכמובן, היום שאחרי, בבית הקברות, לעמוד ליד הקבר, ולהרגיש שהנה, אני, על המדים הלבנים היפים, ועם התג של היחידה הארורה הזאת- עומדת שם, יש בזה איזשהי גאווה.

עם כל העצב.

כי כל פעם מחדש, זה כואב וקשה לשמוע על חיילים שנתנו את עצמם, והקריבו את עצמם למען המדינה הזו, שפשוט שלחו אותם לחזית. שמישהו החליט שבגיל 18 אתה מספיק אחראי להחזיק נשק בידיים.

וכל פעם זה כואב לקרוא בעיתון על ההורים שאיבדו להם את היקר מכל, על האחים, על האלמנות, על הילדים שגדלו ויגדלו בלי אבא.

אני זוכרת כשהייתי קטנה, אמא שלי אמרה הלוואי שכשאני אהייה בת 18, לא נצטרך צבא.

וגיל 18 חלף מזמן, והפז"מ כבר דופק- ואנחנו עדיין צריכים צבא. וכמה אירוני- שכשאני עשיתי צבא, הייתה מלחמה. וכמה אירוני, שאני, אקבל אות מלחמה. זה פשוט עצוב.

זה רק גורם לי להיזכר במלחמה הזאת, שבחיי, לא רציתי לחוות את זה, בטח כשאני לא בצבא. בטח שאני מתה מפחד לפתוח עיתון ואולי לגלות שמישהו מהשכבה שלי מופיע במסגרת שחורה.

בטח שזה לא נעים שאנשים מהיחידה שלי, נפצעים, והם על סף מוות.

והכי מרגיז אותי, שאבא שלי שוכח שהצבא הוא לא כמו מה שהיה פעם, כשהוא היה חייל ושהוא שכב בטנק מסריח ולא חגג אף חג בבית, ובגלל שיש חוקים והקלות, כי מה לעשות, הצבא מתחדש עם הזמן, הוא אומר כמה שהצבא לא בסדר, וזה צבא של מפונקים. כן, ילדים בגיל שלי, אולי שנה מעליי, נכנסו ללבנון ונהרגו שם, כדי שאתה, תוכל לשבת בשקט בבית שלך ולרטון כמה שהצבא לא בסדר.

זה היה יום קשה, מלא במחשבות לא נעימות. אבל העיקר ששימחתי את סבתא. שכל הקיבוץ ראה איזו חיילת למופת לאני.

ואז, המעבר ליום העצמאות. מצחיק, איך בבוקר בוכים ובערב חוגגים, אבל ככה זה הכי נכון.

אז, הייתי שוב בת"א.

אין, מכל מקום ברחוב שומעים מסיבות של אנשים ומוזיקה בפול ווליום. זה סתם בשביל לגבות ממך עוד כסף.

לשם שינוי, לא ריססתי קצף ולא ברחתי מילדים מרססים ולא הייתי ליד במות (ולא, לא הייתי במסיבה של גאידמק, כמו שכולם שאלו אותי), ישבתי לי בפאב, שתיתי שליש בירה גרמנית ממש טובה, צ'ייסר של אבסולוט, החברה הייתה מהנה, הברמנית מצאה חן בעייני, ואין, החיים יפים.

היה בהחלט יום מוצלח למדיי.

בשאר השבוע עבר סביר, יותר מדיי חופשים, אני מתרגלת לטוב.

אה וירדתי שני קילו!!!! האח! רק עוד שלושה עכשיו, ואני חוזרת להיות כוסית.

הייתי בתאונת דרכים, שוב, בחצי שנה האחרונה. נסעתי באוטובוס של הבסיס, ומונית שירות נתקעה בנו מאחורה. לא היה נזק ממשי, המונית דיי הלכה פייפן, ומתוך המונית יצאה בחורה צעירה שהיה לה קצת דם מעל הגבה והיא יותר הייתה בהיסטריה, אבל סתם, זה לא נעים.

אנשים הורגים את עצמם על הכבישים... סיפרתי למפקד שלי שהייתה שוב תאונה, ואז הוא שואל "רגע, ואת היית בתוך האוטובוס?", אז אמרתי שכן, והוא אמר שהוא חושב שהבעייה בי, ואולי אני מביאה מזל רע.

חוץ מזה, היה לי תאקל איתו ביום חמישי.

הוא, ושני המפקדים היותר בכירים לא היו בבסיס. בסביבות הצהריים, התקשרנו למפקד ההכי בכיר, ואמר שהוא לא מגיע. אח"כ התקשרנו למפקד הבינוני יותר, והוא אמר שלא מגיע, ושמצידו נלך ב-13:00.

הפקידה שעובדת איתי יצאה, ואני נשארתי עד 14:00, סגרתי הכל, ויצאתי.

ב15:30 המפקד הישיר שלי מתקשר אליי, וצורח, למה הלכתי, ואיך זה שאני לא שאלתי אותו, ומי המפקד הישיר שלי אני או ***. בקיצור, הוא שכח שאנחנו ממש לא חיילות צעירות, אני בכלל, עם וותק של שנה בתפקיד, קצת הגזים.

בסופשבוע לא עשיתי כלום, תפס אותי כאב ראש נוראי ואיום, בתוספת בחילות ורצון עז להקיא, זה שיתק אותי לחלוטין, לא יכולתי לקום מהמיטה.

שיהיה שבוע טוב.

(אני עושה פרצופים)

(תג יחידה מטושטש מטעמי ב"ש)

שוב יש לי מצב רוח, שוב אני מרגישה את תחושת הכבדות הזאת, שלא מרפה, שלא נותנת לי מנוח.

אתמול לא היה לי חשק לצאת. אמרתי לעצמי בצהריים שאני ארים טלפון למורן בערב ונראה מה נעשה, אבל אחרי שהתעוררתי בתחושת עצבנות, פשוט לא היה לי חשק. לעשות כלום. הרגשתי שמנה. שוב.

ואז אכלתי עגבנייה וקוטג', והמשכתי להרגיש ככה.

אני יודעת שאני לא, וזה בטח מהמחזור כל תחושת הכבדות הזאת, או מיותר מדיי קוטג'.

ואני יודעת שרזיתי, קצת, אבל אני ממשיכה להיות מתוסכלת. והג'ינסים כבר פחות צמודים, ולא מוציאים לי בצדדים יותר, והמכנסיים של המדים כבר יושבים יותר טוב, אבל עדיין. אני מתוסכלת. כי אני יותר מדיי אוכלת פחמימות. באלוהים, כמה פסטה בנאדם אחד קטן (שזה אני) יכול להכניס לעצמו?

לפעמים בא לי להיות אנורקסית שוב. אני יודעת, אני יודעת. אבל רק בא לי. בא לי לא לאכול יום שלם. בא לי להחזיק מעמד. בא לי לא להתנפל. ותבינו, הייתי אנורקסית של פחמימות. הייתי אוכלת קצת פסטה. אז למה לא עכשיו? למה אני חייבת לשים כל כך הרבה על הצלחת? זה משגע אותי. וברור שזה קשה עכשיו, כי אני בצבא והכל, ואחרי יום שלם שבו את רואה את כולם טוחנים ופחות או יותר את שומרת- את מגיעה הרוסה בערב ואת רוצה אוכל. אבל למה אני לא יכולה להתאפק? למה אני הורסת לעצמי. זה ממש רע.

וכולה יש לי שלושה קילו להוריד. להיות מה שהייתי לפני איזה חצי שנה, כמו התמונה פה בצד, ביום הולדת 19 שלי, שהיה נדמה לי שהייתי מאושרת כל כך, והאושר הזה היה מזוייף.

אני רוצה להרגיש שברירית וקלילה ועדינה.

אני מסתכלת על בנות לפני צבא, או כאלה שהן טוראיות, והן כאלו כוסיות, ואני חושבת לעצמי במרמור "עכשיו אתן כוסיות. תגיעו להיות רב"ט ותראו כמה שאתן לא".

טוב אז, היה שבוע בסדר, נדמה לי.

הייתה לי דיי הרבה עבודה בתחילת השבוע, בעיקר כזו שאני לא צריכה לעשות.

היה יום השואה.

הביאו לנו עדות של ניצול שואה, ותמיד זה לא נתפס.

ואז היה לנו מסדר, וטקס. הכניסו את כל הבסיס, לחדר אוכל, שהוא קטן. והיה צפוף ומחניק עם ריח של אוכל עומד, וחשבתי שאני תכף מתעלפת. ישבתי ליד החלון הפתוח וניסיתי לנשום.

הייתי אצל הפסיכיאטר שוב. באתי בשמונה לבסיס, והלכתי בעשר לתל השומר. וירד גשם זלעפות, והיה לי קר, ונרטבתי כולי, כי לא לקחתי מעיל.

והיה בסדר, אני מצליחה באמת להיפתח ולדבר, וזה הדבר שהכי קשה לי. גם לחברות הקרובות קשה לי לספר. קשה לי להגיד מה מעיק עליי, ורוב הזמן אני מסתובבת עם אבנים בתוך הגוף, עד שקורה משהו קטן, והכל מתפרץ החוצה.

אני הרבה מרגישה בצד, לבד. בבסיס בעיקר. כי רוב השירות שלי, היה לי חבר בבסיס, והייתי איתו, ועכשיו כבר אין. והכל מלא בפאקינג זיכרונות. וזה קשה. ויש את החברות, כאילו חברות. שנדמה שהן לא מספרות לי כלום, אולי זה בגללי, אבל אני לא מספרת, כי נדמה שלא מקשיבים למה שיש לי לומר. וסתם לא נעים לי כזה, אני לא מסוגלת להתחבר לאף אחד בעצם, או שלא מסוגלים להתחבר אליי, אולי כי יש בי משהו שונה, שאני לא מסוגלת לעמוד על טיבו. אז סתם, אני יושבת וקוראת ספר, או בוהה פשוט.

הגעתי מוקדם הבייתה באותו היום, והייתי בספרייה, וסידרתי את הארון. הוצאתי את כל הגופיות למעלה, ואת הסנדלים, ויש לי ארון קייצי של ממש.

ועשיתי מקלחת ארוכה וכייפית, עם מסכות לשיער ולפנים, ופילינג לגוף, ואחר כך שכבתי במיטה שכולי מריחה טוב, עם ריח נקי של מקלחת, ומרחתי לק, ושתיתי קפה וקראתי עיתון.

נזכרתי בכל הבחורים שהיו, חלק חברים וחלק לא. נזכרתי במיתולוגי, איך ששלוש שנים הייתי אובססיבית עליו, והיום לא מהווה שום דבר בשבילי. נדמה כאילו על כולם אני מסתכלת מבעד לחלון זכוכית משוריינת, כאילו לא היה כלום. רק מאחד נשארו הסיוטים בלילות.

אני לא מצליחה להרגיש. אני רוצה שוב להרגיש. אני רוצה להרגיש פרפרים בבטן. אני רוצה שמישהו ילטף לי את השיער והפנים עד שאני נרדמת, שיגיד לי כמה אני יפה, ושהוא לא יכול בלעדיי.

נו טוב, לפעמים זה מזוייף, כמו שהיה כמעט תמיד. או בעצם- תמיד.

אני לא מצליחה להבין מה קורה איתי עכשיו, אני לא יודעת מה נסגר עם המון דברים. זה סתם איזה געגוע, הרגשה של סיכות דוקרות ומחשבות מה היה אילו, ומה יהיה עכשיו.

יום חמישי היה יום קצר, יחסית. היה לנו טקס מצטיינים, והכנו שלטים צבעוניים שהרס"ר לא הרשה לנו להניף. ובתוך כל ההתרגשות שכחתי ללכת לעליית משמר, וכמעט חטפתי תלונה.

פרצוף חמוד וחיוך מתקתק לקצין תורן פתרו את כל הבעיות.

אחה"צ הלכנו לראות את הבגרות של אחותי בתיאטרון, היא עשתה מונולוג מתוך "בעלת הארמון" של לאה גולדברג. היה מאוד מרגש, בכיתי בטירוף. לפעמים אתה מסתכל על האנשים שהם חלק שנראה כל כך מובן מאליו בחיים שלך, ואתה מגלה בהם דברים שלא הכרת.

ביום שישי אמא פינקה אותי וקנתה לי מתנות: בקבוק ששמים בו מקלות וזה מפיץ ריח טוב בחדר, עגילים קטנים, וטבעת- שצריך להתאים אותה למידותיי. יש לי אצבעות מיניאטוריות.

לי בנתיים נגמר הכסף, נשארו לי משהו כמו 400 ₪ בחשבון בנק, וזה מאוד לא טוב.

נדמה לי שרוב ההוצאות הן על ארומה ולף. היה לי קעקוע שני בתכנון, זה ייאלץ לחכות.

משעשע משהו.

השבוע הולך להיות שבוע קצר, מחר יש לי שמירה בבוקר (האח, סוף סוף מצ'פרים אותי ולא נותנים לי לטחון לילות כמו איזו צעירה).

יום העצמאות, כנראה ת"א.

אני רוצה להרגיש שוב מאוהבת.

אז חזרתי לבסיס, דווקא היה בסדר. רוב הזמן פשוט אמרתי למפקד שלי ולמאיה, שאני מכחישה את זה שחזרתי לבסיס, שאני תכף מתעוררת מהחלום.

אבל היה סבבה, היה שקט משהו- איפה כל האקשן?! אני חושבת שהתרגלתי לחיים האלו, סה"כ המקום והאנשים- הם החיים שלי כרגע, לטוב ולרע. אולי מחר אני נשארת לישון בבסיס, וזה דווקא סבבה. בעיקר עם החדר המהמם שלי (סוף סוף תליתי תמונות על הלוח ליד המיטה- בניתי לעצמי מקדש פרטי מהתקופה בה הייתי כוסית- תזכורת לעצמי למה אני יכולה להגיע).

הו, ואמרו לי שרזיתי! האושר! אני לא יודעת למה, אבל תמיד כשאני מסתכלת במראה, אני רואה את הפגמים. זה כאילו אני צועדת צעד קדימה- שניים אחורה. למה אני פשוט לא יכולה להשלים עם עצמי.

למה אני לא יכולה להסתכל על עצמי ולהגיד "וואלה, את יפה". למה כשאני אומרת לעצמי את זה, ישר אני מסתכלת ורואה את מה שלא יפה. אני תוהה אם יגיע היום בו אני אפסיק לרצות לקבל חיזוקים חיצוניים, ופשוט להשלים עם עצמי. בקיצור, נדמה לי שהדיאטה מתקדמת סבבה. יש לי רק עוד 3 קילו.

הייתי רוצה שתיפול עליי איזו ירושה, או שאני אגלה לפתע שמישהו הכניס בטעות הרבה כסף לחשבון שלי, ופשוט לנסוע רחוק מכאן, לעשות טיול חובק עולם. פעם לא הבנתי את הרצון הזה, כששמעתי אנשים שהם רוצים לטייל מסביב לעולם, לא הבנתי את זה. עכשיו פשוט בא לי, לחיות.

אני חושבת שזה אומר משהו, שבא לי לחיות. אני אספר על זה לפסיכאטר שלי.

יש משהו חדש כרגע, אני לא יודעת מה עם זה כרגע ולאן זה יוביל ומי נגד מי- אבל מה שיהיה יהיה. הגיע הזמן שאני אתן לדברים לקרות.

אתמול יצאתי עם מורן, מיטל והחבר שלה לפאב. הזמנתי כרגיל לף. היה ממש נחמד. בזמן האחרון אני מבלה עם מורן הרבה. קראתי דברים שכתבתי עליה בכיתה י"ב- כמה היה לנו כיף ביחד. יד דברים שפשוט נשארים.

שמתי לב שהפסקתי להזמין כל מיני קוקטיילים של כוסיות. מעניין אם זה אומר משהו.

זה לא שהיה לי משהו מיוחד לכתוב, זה לא פוסט כזה מרתק וחשוב, אבל סתם התחשק לי.

שתחזור לי המוזה.

היום נגמר לי
ואין לי חשק
לשמוע מה אומרים
אומרים לי כל הזמן
הכל עובר ומסתדר
והוסגוף יגיע
יגיע גם תורך
לנשום בשקט
למרות החושך
למרות כל מה
שמכביד אותך לשם

בתוך אגם קפוא
אני רואה תמונה
שלי לפני שנים
אני לא מזהה
תיבת צעצועים
שאין בה אף סודות
הכל יכול להיות
הכל יכול להיות

עבר שבוע
עברו שנתיים
המחשבות שלי
במעגל סגור
חיכיתי כל החורף
חיכיתי כמו תינוק
לשמוע רק מילה
והיא לא נאמרה
(בתוך אגם קפוא/רונה קינן)

טוב אז, הנה הסתיימה לה רגילה בת 12 יום, וממש לא בא לי לחזור לצבא ממש. זה היה שבוע של שבירת שגרה ענקית, פשוט נהניתי בלי לחשוב על כלום, בלי דאגות, בלי שום דבר על הראש שלי. זהו, קשה להאמין שחוזרים לבסיס מחר, לחיים האמיתיים. השבוע וחצי הזה היה סוג של אופוריה, קראתי הרבה ספרים והייתי שלוש פעמים בספרייה, ועשיתי מרתון של כל מרחק נגיעה (אחותי הורידה את כל הסדרה).

יהיה מבאס לקום מחר שוב ברבע לשש בבוקר, ללבוש את המדים (איכס, התרגלתי לאזרחי) וללכת לצבא. טוב, יש לי עוד 10 חודשים, עד מתי?!

אז היה ליל סדר, שעשינו אותו לשם שינוי אצלנו בבית. היו סבא וסבתא, אחות של אמא שלי עם משפחתה, ואחותה הקטנה יותר של אמא שלי, שבאה מארה"ב יחד עם הבת שלה. היא תינוקת קטנטונת בת חצי שנה, היא פשוט כל כך מתוקה. אי אפשר שלא להתאהב בה.

אמא שלי כרגיל השקיעה בסידור השולחן:

נו, ראיתי את זה כאן, יש לי עוד 10.5 שנים להספיק את הכל.

1. לגור עם מישהו. (צבא זה נחשב?)
2. לגור לבד.
3. לקבל תלוש משכורת.
4. לדפוק את האוטו ולהחליף פרטים.
5. להיות באוברדראפט, בלי שום מקורות הכנסה נראים לעין. (זה לא שהיה לי אוברדראפט, זה פשוט שלא היה לי כסף והייתי צריכה לבקש מאמאבא)
6. ללמוד מתי ואיך להשתמש בשואב אבק.
7. לבשל לבד ארוחה לשישה אנשים.
8. לשלם לבד על ארוחה לשישה אנשים.
9. להקים אוהל בגינה ולישון בשק שינה. (ישנתי באוהל בטירונות בשק שינה)
10. לריב על חניה .
11. ללכת מכות (לא בהכרח על חנייה). (עם האחיות שלי)
12. להגיד משהו שתצטער עליו כל החיים.
13. לעשן סיגריה.
14. לקנות קונדום בבית מרקחת.
15. להשתמש בקונדום.
16. לקשור עניבה.
17. לצאת מהצגה באמצע.
18. לא להנות בהופעת רוק.
19. לגשת למלצר בפאב ולבקש שינמיכו את המוזיקה.
20. להזמין את אבא שלך לקפה ולדבר על הבעיות שלו.
21. לקנות דיסק של מוזיקה קלאסית.
22. להודות שאין לך תמיד סבלנות לג'אז.
23. לעשות לעצמך מסיבת יום הולדת.
24. לקנות מעיל עור "לכל החיים". (לא נראה לי שזה עור אמיתי).
25. לפלרטט עם גבר נשוי.
26. לנהל רומן עם גבר מבוגר ממך בהרבה. (זה לא ממש רומן, זה היה קטע. 10 שנים מעליי נחשב?)
27. להשתתף בהפגנה.
28. לקנות בסופר בשלוש לפנות בוקר.
29. לעשות עגיל.
30. ללכת לעשות קעקוע ולהשתפן. (באמת יש לי קעקוע!)
31. לא לצעוק על הבוס שלך, למרות שאתה צודק. (בוס, מפקד, סיים שיט)
32. להתפטר.
33. שיפטרו אותך.
34. לבקש העלאה.
35. להתחיל דיאטה.
36. לשבור דיאטה.
37. להרשם למכון כושר, ללכת פעמיים ולא לבוא יותר.
38. להיות בפריז, לונדון, ניו יורק ואמסטרדם. (הייתי רק בלונדון, פריז ואמסטרדם)
39. להתנשק בפריז, לונדון, ניו יורק ואמסטרדם.
40. לעשן ג'וינט.
41. להרגיש שלבך נשבר.
42. לשבור את לבו של מישהו אחר.
43. לדבר על חתונה.
44. להפסיד יותר מ-100 דולר בקזינו.
45. לריב עם חבר\ה קרוב\ה ולהפסיק לדבר איתה\איתו לתמיד. (לא לתמיד, משלימים בסוף)
46. לקום עם האנג-אובר.
47. לעמוד על במה ולדבר (או לאלתר).
48. להחזיר להורים הלוואה שלקחת מהם, למרות שהם לא לוחצים.
49. לכתוב שיר.  
50. לגנוב מהמכולת שוקו ולחמניה בחמש בבוקר.
51. להשאיר טיפ ענק למלצר(ית) יפה. (לא בגלל היופי).
52. להתחיל עם בן המין שלך.
53. להיות בפגישה עיוורת.
54. להיות בהופעה של שלמה ארצי. (עשיתי רע למישהו?)
55. להיות האדם היחיד שלא מדליק נר בהופעה של שלמה ארצי. (אני לא הולכת להופעות שלו ולא אלך!)
56. לנהל רומן של לילה אחד.
57. לנהל מערכת יחסים של יותר משנה.
58. להגיד "רגע, אני מוכרחת לבדוק ביומן." (זה תפקידי בצה"ל!)
59. לזרוק את החולצה שהכי אהבת בגיל 16. (את הג'ינס אני עדיין שומרת)
60. להודות שלא הצלחת לגמור את "שר הטבעות". (לא מעניין אותי גם ככה)
61. לאכול סושי.
62. לצבוע חדר, או לפחות לתלות תמונה לבד.
63. להשתתף במנגל ולטעון שזה ברבקיו.
64. לראות סרט כחול.
65. לקרוא ספר עם מעל אלף עמודים. (860 נחשב?)
66. לקבל פרחים.
67. לרשום במכולת במקום לשלם.
68. לעשות פסיכומטרי.
69. 69.
70. להתווכח עם שוטר.
71. להגיע לכנרת בחורף.
72. להגיע למסקנות סופיות על דעותיך הפוליטיות.
73. להשתכר עד שאתה לא זוכר מי אתה.
74. לקנות מחשב, או לפחות לדעת להשתמש בו. (להשתמש אני יודעת)
75. לדעת בעל-פה קטעים מ"גבעת חלפון אינה עונה". (לא ראיתי אף פעם. זה לא מעניין אותי).
76. ללכת לישון לפני שאתה עייף, כי מחר אתה חייב לקום מוקדם.
77. לתלות דגל ביום העצמאות.
78. לקנות מתנות לחג. (לעצמי).
79. להבין שכבר לא תניף את הגביע.
80. להשתחרר מהצבא, ובהזדמנות זו, להפסיק לדבר בראשי תיבות. (עוד 10 חודשים לגמר פז"מ).
81. לשבור רגל.
82. להחליט אם אתה מאמין באלוהים.
83. להתאהב בכוכב קולנוע ולהאמין למשך יומיים שיש לך סיכוי.
84. לקנות גיטרה.
85. להחליט על זהותך המינית.
86. להאמין שהשופט בן-זונה.
87. לישון בסרט של סטיבן שפילברג.
88. להודות שישנת בסרט של אינגמר ברגמן.
89. לגדל זקן.
90. לדעת להגיד "מסצ'וסטס".
91. לישון בעירום בקיץ.
92. להביא מישהו\מישהי לארוחת ערב אצל ההורים.
93. ללמוד שאסור להכניס סוודרים מקשמיר למכונת הכביסה. (תודה שאמרתם לי!)
94. לאכול משהו מאוד לא כשר.
95. להבדיל בין וויסקי ובורבון, משי וסאטן, נפוליטינה ומרגריטה.
96. להצליח להיות לבד יותר מיומיים, ולהנות מזה.
97. להפסיד בכבוד.
98. להפסיד בכוונה.  
99. להחליט את מי אתה אוהב יותר, שלמה ארצי, שלום חנוך או אריק איינשטיין. (שלום חנוך, דהה)
100. להפסיק לשאול "מי אני".

טוב נו, חודש חדש, עיצוב חדש, נקווה שהפוסט יהיה חדש ולא יחזור על עצמו.

אז כן, הייתי קיצונית בפוסט הקודם, כי ככה זה אצלי. יותר מדיי טוטאליות.

אני מודה, הגזמתי. אולי אפילו יותר מדיי, אבל זה המוצא היחיד שלי- לשפוך את הכל, את כל האיכסה בתקווה לנקות משהו מבפנים.

זה לא שעכשיו הכל בסדר, זה עדיין שרע, אבל אני מנסה להדחיק.

אני עדיין לא אוכלת כמו שצריך.

אני עדיין עצובה.

אני עדיין מתגעגעת. אליו. רוב הזמן הרגשות שלי הם כמו כתם דהוי. כמו פצע שהגליד. אבל מספיק שפשוף אחד, שאני נתקעת במשהו, והפצע הזה שוב נפער מחדש, ומתחיל לדמם.

אז כן, ראיתי אותו, אפילו פעמיים השבוע. וכל פעם כשאני רואה אותו מחדש, בא לי שוב להתחבא מתחת לשולחן שלי ולבכות עד שלא תישאר בי דמעה אחת. וזה כואב להתעלם ממנו, וזה כואב לחשוב עליו. אם הוא מתגעגע. אם טוב לו בלעדיי. אם הוא חושב עליי לפעמים. אני יודעת שלא. כי אם היה לו טוב, הוא היה איתי. ואם הוא היה מתגעגע- אז היינו ביחד. ואנחנו לא. והכי קשה זה הזכרונות. זכרונות שאני מעבירה אותם במוחי, וזה כמו להסתכל על משהו מבעד לחלון זכוכית. איך התחלנו. איך הכרנו. בהתחלה לא רציתי אפילו להיות איתו. הוא זה שרדף אחריי. הוא שזה ששכנע. הוא זה שהאמין שנוכל להתגבר על זה שאני גרה בקריות והוא בירושלים. ובסוף אני זו שהתאהבה בו, שהאמינה שזה יצליח. אני משחזרת את כל אותם רגעים, את הנשיקה הראשונה, את הפעם הראשונה ששכבנו, את השטויות והצחוקים והאינטימיות, שכבר מזמן נגמרה. זה נראה לי לפעמים כאילו זה היה לפני מיליון שנה, כשבעצם זה לא. והוא חסר לי. חסר לי הבחור החמוד הזה, שבזמן שהיינו נכנסים למיטה הוא היה יוצא מהביישנות שלו, והיה גורם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי אף פעם.

הוא פשוט היה חלק נרחב מהעולם שלי. הוא היה המישהו שהייתי יכולה לדבר איתו על הכל, ולהיות אני עצמי איתו. שיכולתי להתקשר אליו ולהגיד לו לילה טוב לפני השינה. שהייתי נוסעת שעתיים וחצי הלוך בשבילו. בשביל לחבק אותו. ועכשיו כל זה חסר. ויהיה, יהיה מישהו אחר. אני יודעת. פשוט קשה לי לראות את זה כרגע.

ומחר יש לו יומולדת. הוא יהיה בן 21. ואני יודעת שאחשוב, עם מי הוא חוגג. מה הוא עושה. אם יש לו מישהי אחרת. אם מישהי אחרת מנשקת אותו עכשיו, במקומי. אני יודעת שבטוח אשלח לו הודעה קרה כזאת של "מזל טוב", למרות שאמרו לי להתעלם, אני לא יכולה. כי הוא היה האהבה האמיתית הראשונה שלי. באמת. אומנם לא החבר הראשון, ולא הבחור הראשון, אבל המערכת יחסית האמיתית, הנורמלית, הראשונה שלי. ומה שעצוב הוא שזו הייתה האהבה הראשונה שלו. הייתי החברה הראשונה שלו. ויש לזה יתרונות, אבל החסרון הגדול הוא שהוא בטח כל הזמן חשב שהוא מפסיד משהו. מישהי. אני רק רוצה שהשלב הזה יעבור. וכמה שיותר מהר.

ביום חמישי הייתי אצל הפסיכיאטר. ובכיתי. כי אמרתי המון דברים, בפעם הראשונה העזתי לומר אותם ולא רק לחשוב.

יצאתי לרגילה של 12 יום, והכי כיף שמורידים לי רק שלושה ימים. עוד אין לי תוכניות לבנתיים, מה שיגיע יגיע.

ביום חמישי הייתה תחושה כזאת של כיף, של חופש. כמו שמרגישים לפני שיוצאים לחופש ארוך בבית ספר.

אתמול יצאתי. נפגשתי עם חברים (גבי, מור, רועי, חופית- שמתחילה להצטרף שוב אלינו, וזה דווקא מצחיק). יצאנו לבית קפה אצלנו. אחר כך חזרתי הבייתה, ויצאתי עם מורן ועוד חברה+ החבר שלה, למרתף בחיפה.

(רק אתמול קלטתי למה קוראים לזה "המרתף"- כי זה באמת נמצא במרתף! אני גאון). הזמנתי כרגיל, לף, ואני ומורן אכלנו סלט כמו שתי כוסיות. ודיברנו עם מישהו מהשכבה שלנו, שהייתי מאוהבת בו פעם, בכיתה ז'.

וחזרתי אי שם לפנות בוקר, כולי מסריחה מעשן וריח של פאבים, והורדתי את כל הבגדים ונשארתי עם חזייה תחתונים וגופייה בצבע שחור, וחשבתי שזה נורא יפה. והראש שלי דפק בטירוף והלכתי לישון עד הצהריים. וקמתי עם כאב ראש, וגרון ואוזניים, ועשיתי מקלחת ארוכה. והספקתי גם להחליף ספר בספריה, ולקנות "לאישה"- מהדורת החג, כי אני מתה על מגזינים לנשים, בעיקר בחגים. ואפילו דיברתי עם המפקד שלי בטלפון, סתם על שטויות.

וזהו, מחר פסח. הפעם, יש לי תחושה של חג. הליל סדר אצלנו, ואבא כבר בישל את הכל, ואמא ניקתה את כל הבית וקנתה המון פרחים לבנים, ואני עשיתי סדר פסח אצלי בחדר, ניקיתי את הארון והחלון והמשקופים.

 אני צריכה לנקות גם את הנשמה.