ובכן, שבוע קודם היה סביר. כרגיל. הכל סביר, החיים שלי במצב סטטי.

הייתי פקידה של גדנע שעושים אצלנו בבסיס. מאוד לא רציתי בזאת, אך המפקד שלי איכשהו בדרכו המתוחכמת סינג'ר אותי לזה. מה שאומר, עבודה עם מילואימניקים מעצבנים. הם נחמדים, אבל יש הרבה מהם שנמצאים אצלנו כרגע, שחושבים שהכל מגיע להם. כאילו, הם לא מסוגלים לדאוג לכלום, צריכים עלאק פקידה שתעשה את זה.

בכל מקרה, זה עבר, וטוב שכך.

מה שגם, המפקד הישיר שלי עזב. למרות שמדיי פעם חטפתי עליו את העצבים, אהבתי אותו. אני קצת מתגעגעת אליו, כי המפקד החדש חביב, אבל הוא לא הוא. ואולי אני פשוט צריכה להתרגל.

אז עשינו לו שתייה, ואפילו הבאתי עוגה שכולם התנפלו והתפעלו ממנה.

והוא גם קנה לנו מתנה – עכבר אופטי.

וזהו, נתתי לו חיבוק, והוא עזב. ככה זה כנראה.

יצאתי רבעוש, בגלל איזשהי פעילות בבסיס שלנו.

אז קמתי ביום חמישי בשבע בבוקר. אני, שהייתי מסוגלת לישון עד שעות אחה"צ, הולכת לישון כל יום בסביבות שמונה וחצי בערב, ואפילו בסופי שבוע מתעוררת מוקדם. כמו זקנה. הצבא הרס אותי.

נסעתי עם אמא למספרה. צבעתי, גזרתי, החלקתי. יצא מהמם.

אח"כ עלינו לגרנד קניון, והצטיידתי ברכוש חדש: שפתון וטבעת.

וגם החלפתי את הבושם שלי, 212, שאני איתו מגיל 14, ל"אמור אמור" – יש לו ריח פשוט מעולה!

וזהו, החבר שלי בא לסופשבוע אליי. לא עשינו הרבה דברים מיוחדים, ביום שישי בבוקר היינו בים, ביום שבת בערב אצל סבתא... הוא ממש חלק מהמשפחה.

והוא כל כך חלק ממני.

הוא מסתכל עליי כאילו אני הדבר הכי מדהים שהוא ראה בעולם.

הוא מפנק אותי, דואג לי אפילו בדברים הכי קטנים.

הוא פשוט מתייחס אליי כאל מלכה.

וזה יחס שלא הייתי מורגלת בו. עם כל השאר, הכל היה מבוסס על סקס נטו.

עם החבר הקודם, וכן, אני אכתוב את זה, ושיישרף העולם, כל מה שהיה אכפת לו זה מציצות באופן קבוע.

במשך כל כך הרבה זמן שתקתי, אבל אני אוציא את זה החוצה ואחשוף את זה, כי הגיע הזמן.

הייתי בעצם שפחה שלו. הוא אהב אותי בתנאים. אני הייתי מוכנה לוותר, ולהתפשר, והוא מצידו – רק מעצמו היה לו אכפת. רק מה הוא רוצה, רק מה הוא מרגיש, רק הוא נפגע. רק הוא והוא והוא כל הזמן. ואני הייתי עיוורת. כל כך רציתי לרצות אותו עד שאיבדתי את עצמי. לפעמים עשיתי דברים בלי חשק, כי הוא הכריח אותי.

טוב, נסחפתי קצת עם זה.

בכל אופן, זה לא כך עכשיו. זה אחרת, זה שונה.

"בסדר." אתה שואל לשלומי ואני עונה. כי ככה, הכל בסדר כזה. לא טוב, לא רע, רק בסדר, עם כל מיני מועקות הלב.

נגמרה המלחמה. אנשים יוצאים לרחובות, הרכבת עובדת, שמים ברדיו את wind of change. ואיתי, כלום לא משתנה.

בצבא הכל כרגיל. אני דיי עצבנית על הבחורה שעובדת איתי במשרד. בזמן שלא היו רכבות, הייתי צריכה לקום בחמש וחצי בבוקר, כדי להגיע בשמונה לבסיס, עם ההסעה של הבסיס. קמתי כל יום בחמש וחצי, נשארתי במשרד עד חמש, כשכולי עייפה ומותשת. ובסדר, ככה זה, אני לא מתלוננת. ככה זה צבא, לא ישנים הרבה, בעיקר כשעושים יומיות. אותה בחורה גרה לידי. ויש לה אוטו שלה. ולמרות שהיא יכולה גם להגיע בשמונה, ואפילו לקום בשבע בשביל זה, היא עדיין הגיעה כל יום בתשע וחצי – עשר. והלכה בארבע.

והיא מנצלת את המלחמה כתירוץ של "לא יכולה להגיע לפה בשמונה", ואת זה שיש לה לינת בית ולא יכולים להגיד לה להישאר.

ופאק, זה כל כך מרגיז אותי. למה אני, צריכה לא לישון, לשבת במשרד כשאין מה לעשות, והיא לא? והיא אפילו לא אומרת לי שהיא באה עם אוטו. היא יכולה לקחת אותי טרמפ בבוקר ואחה"צ. היא כאילו חושבת שאני טיפשה שלא יודעת מה הולך סביבה.

ולא רציתי להגיד למפקד שלי כלום, כי זה ייראה כאילו אני פותחת עליה עיניים. שזה חד פעמי, באמת שלא אכפת לי. אבל שזה בא על חשבוני וזה דופק אותי, זה כבר מעצבן. אני חושבת שהוא העיר לה, אבל זה לא משנה, גם ככה היא עוברת תפקיד שבוע הבא. אז מילא.

ביום חמישי לפני שבוע לקחתי יום חופש. החבר שלי גם לקח. היינו אמורים לצאת רבעו"ש ביחד, בשעה שלוש, עם טרמפ עד לבית. אבל ברגע האחרון, הודיעו לו שיש פעילות. כל כך התבאסתי, בעיקר שלא ידעתי מתי זה ייגמר, ואם נבלה את הסופ"ש הזה ביחד. פשוט ישבתי במשרד, והתחלתי לבכות. תמיד שאנחנו מתכננים נדפק לנו הכל. קיללתי את כל העולם, ואיחלתי מוות לבסיס, ופשוט רציתי להיכנס מתחת לשולחן שלי.

הגעתי הבייתה, אכלתי מנה גדושה של פחמימות וסוכרים, וביאסתי את כל מי שדיבר איתי, והלכתי לישון מוקדם. ובסביבות תשע, החבר שלי התקשר ואמר שביטלו לו את הפעילות והוא חוזר הבייתה.

הייתי כל כך מאושרת!

על הבוקר ביום חמישי יצאתי למודיעין (הם עברו מירושלים). הגעתי קצת לפני הצהריים, והיינו לבד, ובדקנו את חדרי הבית. והחמוד הזה הביא לי פרחים! ורדים אדומים לכבוד ט"ו באב.

אחה"צ נסענו לירושלים, לבית הישן, לעזור לאבא שלו עם הדברים שנשארו שם ושצריך להביא. מצאתי שם גור חתולים קטן, והוא היה חסר אונים ומסכן, וכל כך רציתי לקחת אותו.

ביום שישי נסענו לת"א, הסתובבתי בשינקין ונחלת בנימין הלוך ושוב, במטרה למצוא מספר מתנות. לאחר שעות ארוכות מצאתי את המתנות המבוקשות.

להילה – פחית שיש בה נבט, שפורח לפרח שכתוב עליו I love you וספר – 300 טיפים לסקס טוב יותר (כי תמיד אמרתי לה שאני אקנה לה כזה ספר).

לקשת – בובה קטנה של חיילת עם שלט שכתוב עליו ג'ובניקית, וסלסלת פירות קטנה, שכל פרי מאחל משהו, אז הרכבתי ברכה מהפירות.

לאחותי – בובה של פרה, ושני שמנים ארומטיים, ששמים אותם במבער.

וזהו. חוץ מזה עשיתי לקשת לפני שתי שבתות ספר משאלות, עם כל מיני בדיחות פרטיות שלנו, ממש השקעתי בזה, ישבתי על זה שלוש שעות, עם טושים, וצבעים, ומדבקות, ויצא ממש יפה.

והכנתי גם ברכות להילה ולאחותי, בקיצור זו הייתה שבת יצירתית ביותר. אני אוהבת להכין דברים.

ביום שישי בערב הייתה הארוחה המשפחתית, ואחרי זה פשוט הייתי עייפה מכדי לצאת, אז הלכנו לישון.

ביום שבת הלכתי עם המשפחה של החבר למסעדה איטלקית, היה כל כך טעים, והם כל כך חמודים שהם ככה מאמצים אותי. בערב יצאנו עם שני חברים של החבר לירושלים, לעיר.

בהתחלה ישבנו במקום קטן כזה, שהאחים של אחד מהחברים מנגנים בו, אבל הוא היה ריק, היו ממש מעט אנשים, וכולם ראו שהזמנו אוכל, וחשבתי שבטוח חושבים שאני שמנה. טוב, עדיין יש לי את הפוביות האלו, של לאכול לפני אנשים זרים. יש דברים שלא עוברים.

ואז הלכנו למין פאב של מטאליסטים קשוחים ואפלים, אבל בסופו של דבר לא נכנסו, ובסוף ישבנו באיזה בית קפה.

וזהו, הסוף שבוע הזה עבר כל כך במהירות, לצערי הרב.

בשבוע האחרון הייתה לי שמירה, 12-4 בלילה. זה היה סיוט. הרי אין לי חדר בבסיס, וחשבתי שאני אישן במשרד. אבל בגלל שהיו אצלנו מילואימניקים, המפקד שלי לא יכל להרשות לי לישון שם, מפאת השילוב הראוי. חשבתי שאישן עם קשת בחדר, אבל הבחורה שהייתי אמורה לישון במיטה שלה – בסוף כן ישנה בחדר.

אז עד 12 בלילה, ישבתי במשרד שלי, ביחד עם חבר שלי.

בארוחת לילה מישהי שאני מכירה, שאלה אותי אם יש לי חדר, ואמרתי לה שלא, אז היא הכריחה אותי לישון במיטה שלה. היא יצאה מלכה, אין ספק.

ב-12 עליתי לשמירה, ביחד עם קשת, והתחרפנו קשות.

בסופו של דבר ישנתי איזה ארבע שעות בלחץ, וכל היום הייתי עצבנית ונראיתי כמו מתה.

גם היה לנו מסדר, ביום רביעי – חמישי. כל הפלגה, כולל כל המפקדים שלי, ניקו וסידרו. כל אחד שטף וסידר את המשרד שלו, כולל ניקיון חלונות. מצאנו אצלנו במשרד מסמכים משנת 77. שפכנו המון המון מים עם אקונומיקה, ושפשפנו קירות! זה היה מעייף, אבל בסופו של דבר כיף, כי עכשיו הפלגה נראית נורמלי.

ואני אוהבת לנקות.

ביום חמישי הילה חזרה סוף כל סוף הבייתה, אחרי ששבעה שבתות היא לא הייתה בבית. וגם הייתה לה יומולדת, אז באתי לבקר אותה, וגם מורן באה, ועוד בחורה באה, והיה נחמד, והלכנו למורן לבחור בגדים, ואז כולן יצאו לפאב, ולי לא היה כבר כוח.

אתמול קשת באה אליי, כי לה היה יומולדת, ואחרי זה הלכתי להילה. ושתיתי כמויות של סמירנוף. וגנבתי לאנשים את הבירות והסיגריות שלהם. והייתי שיכורה בצורה מטורפת. אמרתי שטויות, ובעיקר באתי ואמרתי לאנשים שאני אוהבת אותם, וצחקתי, ובכיתי, כי פשוט האלכוהול מוציא כל רגש בצורה מטורפת החוצה.

ואני זוכרת שמורן לקחה אותי הבייתה, ובבית טיפלו בי, והקאתי את נשמתי על הרצפה.

והתעוררתי עם הנגאובר מטורף. הראש שלי מסתובב, וכמובן שכולם פה בבית צוחקים על ההתנהגות ההזויה שלי אתמול.

אני באמת מקווה שלא עשיתי איזה סטרפטיז.

ולאחותי היום יש יומולדת, אז הלכנו המשפחה המצומצמת לספגטים, ואכלתי המון והיה כל כך טעים, ואני מפוצצת.

הראש שלי עדיין מסתובב, נראה לי שאלך לישון עד מחר.

לא היא לא,
לא נשארת פה,
היא תטוס איתו למקסיקו.
עצובים הם חייה כאן,
אין לה שום עניין לאבד פה זמן.

לעוף,
היא רוצה איתו,
עד למקסיקו, לחצות את קו הים.
לעוף,
עד למקסיקו, שם לגור איתו.
הדמעות יבשו עד שם,
רק לעוף.

עוד כאב מזדקן בלב,
ורק הוא מבין ורק הוא אוהב.
משונה כמו ציפור זרה,
היא תפרוש כנפיה בדממה.

יש לי הרגשה ממש מעצבנת.

כאילו משהו ענק חונק אותי מבפנים.

אני רוצה להיכנס מתחת לאיזה שולחן ולהתחבא

בגופייה חשופה מדיי, וג'ינס נמוך מדי,אני הולכת שוב ברחובות ת"א, נשארת רק אני והמחשבות שלי, מנסה לברוח מהכל.

עוברת את כיכר דיזינגוף, פעם, לפני כמעט שנה, ישבתי שם עם מישהו אחר. שלוש אהבות היו לי בחיים.

הראשונה הייתה ילדותית, ונמשכה שלוש שנים. שלוש שנים של תלותיות, ואובססיה, וסבל רב. שלוש שנים תמימות מהחיים שלי, שנשפכו בבלוג הזה, כל הכאב הצטמצם ונדחק לידי משפטים ומילים, שרק טיינאג'רית מאוהבת נואשת יכולה לכתוב.

השנייה לא הייתה שונה בהרבה. כלפי חוץ הכל היה טוב. ונהדר. ומושלם. אבל בפנים צרחתי. צרחתי שהייתי צריכה לעשות כל מה שהוא אמר. כן, הייתי מהבחורות ההן ששומעים עליהן, ואמרתי שלי זה לא יקרה. אבל קרה. הפכתי להיות שפחתו של אדם, להיות תלותית. נדרשתי לעשות ולאהוב אותו רק בתנאים שלו. הוא תירץ את הכל באהבה אמיתית. ואני התמוטטתי מבפנים. הגעתי שוב לידי הפרוזק. עשיתי כל מה שהוא אמר, כל מה שהוא רצה, והכל כדי שיאהב אותי. אבל זה לא היה מספיק. כל דבר שעשיתי לא היה מספיק בשבילו. שום דבר לא היה טוב בשבילו, ואני לא הייתי טובה בשבילו, ואף אחת לא תהייה טובה בשבילו.

ישבתי בפינה ושתקתי.

"בכל סיום יש התחלה של משהו חדש ומרחוק אפשר לראות את זה לא מטושטש האהבה שלך אלי היתה לאזיקים סגורה בתוך קופסא נשארת תלויה כמו בובת חוטים הכאבים מאחורי ישאירו בי סימן רבות הן הדרכים וארוכות...אבל לאן?"

ועכשיו יש את הבחור החדש. והוא שונה. הוא מעריץ אותי. הוא מתייחס אליי כמו לאל מלכה. אנחנו מבלים ביחד בסופי שבוע, הוא מכין לי אוכל, ואני עושה כלים. ויש את הפשטות הזאת, בלי משחקים, ובלי כלום. רק אני והוא. כאילו זוג נשוי. ומה אכפת לי להתחתן בעצם. זה יהיה בעצם כמעט אותו הדבר.

שמתי שלשום את הלק השחור. ישבתי ובהיתי בציפורניים הצבועות שחור, זוכרת איך לא מזמן צבעתי אותן כך. זה לא מתאים לי יותר. לא חלק ממני עוד. רק לא מזמן הייתי משתמשת בכל השחור הזה, צובעת ציפורניים ועפעפיים. אולי התבגרתי.

אמרו לי שעצמות האגן שלי בולטות. ואני השבתי שאני רזה מדיי. מי היה מאמין שאוציא מהפה משפט כזה.

פעם רזון היה לי לסגידה, והיום הוא אינו חשוב יותר. אני מרגישה שברירית. אני אוהבת את ההרגשה, אבל לא על חשבון עצמות בולטות מדיי.

נמאס לי להיות חמודה. לא רוצה להיות אותה ילדה קטנה וחמודה, שלא מתייחסים אליה ברצינות.

תמיד רציתי להיות הילדה הפופולארית, אבל אני אאוטסיידרית. בסופו של דבר, אף אחד אינו מתייחס אליי יתר על המידה, ואני אוהבת לשבת בצד, מאשר ללהג על שטויות. עם אנשים צבועים.

כל מקום מזכיר לי דברים.

כל מקום מעלה בי זכרונות ונוסטלגיות.

אנשים שהיו ונשכחו.

חוויות שאינן יותר.

אחרי השבוע המתיש שעבר עליי, הרגשתי צורך עצום במנוחה.

יום חמישי בסופו של דבר לא נסעתי לת"א (יום שישי הקרוב אני מתכוונת לבלות שם), נשארתי בבית וישנתי רוב הזמן.

משום מה אחת הבנות התקשרה אליי באיזה קשר למשהו – זה היה ממש מיותר! זה לא היה משהו דחוף שרק אני הייתי חייבת לטפל בו, זה היה קטע מעצבן ולא היה לי כוח להתעסק בזה.

מאוחר יותר נפגשתי עם החבר, ונסענו אליו, לירושלים.

הגענו בדיוק בזמן לראות האלופה. (עדיין אין לי הוט, אבל אני מכורה לטמטום הזה).

הלכנו לישון מוקדם.

ביום שישי בבוקר קמנו מאוחר, ולא עשינו כמעט כלום, הוא הכין לי לביבות תירס, ואחיו התבאס בטירוף שלא נשארו לביבות.

בשאר הזמן עזרתי לו לסדר את החדר, ולעטוף דברים ולארוז – הם עוברים דירה השבוע, מדהים כמה דברים הוא אוגר בחדרו.

בערב באו אחיו גדול ואשתו והאחיינית לארוחת שבת, ומאחר ודאגתי לא לאכול יותר מדיי לפני, הצלחתי לזלול בהנאה.

אחרי הארוחה, יצאנו ביחד עם שני חברים, לפאב אפלולי במרכז העיר. ההתחלה הייתה קצת צולעת, שתיתי פינה קולדה, והרגשתי לא קשורה לכלום. בדרך חזרה הרגשתי את שלפוחית השתן שלי מתפוצצת ועולה על גדותיה.

בשבת קמנו מאוחר, ארזנו וסידרנו את הנותר, גיסתו של החבר באה לצהריים, ביחד עם התינוקת – אוי, היא פשוט בובה קטנה ומדהימה. אני רוצה גם כזו.

הסופשבוע עבר לי מהר, היה מהנה מאוד.

אני פשוט אוהבת את המשפחה שלו, כל כך כיף לי ונעים לי להתארח שם.

ביום שני היה לנו ערב פלגה.

המפקד שלי משתחרר, אז כל הפלגה ועוד כל מיני אנשים חשובים, חגגה לכבודו, (הוא לא ממש עשה שתייה). היינו על אזרחי, והיה על האש, וגם קריוקי, והיה ממש מצחיק לראות את כל המפקדים הגדולים שרים ביחד בזיופים נוראיים.

היה לי ערב ממש נחמד, הצטערתי שלא יכולתי להישאר עד הסוף.

זהו פחות או יותר. מחר סוף סוף יום חמישי- נגמר שבוע! אפילו הספקתי לנקות את המשרד ביסודיות, אני כל כך רוצה משרד יפה ונורמלי....