אין לי הרבה מה לספר, אבל בכל זאת התחשק לי קצת לכתוב.

אני קצת חסרת מעש, מרגישה כאילו אני שוב חוזרת לחופש הגדול של הילדות. מתחשק לי ללכת לבריכה בקיבוץ יחד עם סבתא, לחזור בצהריים ולצפות בתוכניות של החינוכית ולקוות שחיי יהיו מעניינים כמו שב"דגראסי".

אין לי הרבה תעסוקה, החבר שלי מצא עבודה חדשה והוא עובד כל יום. אני עדיין בתהליכי חיפוש עבודה ואני עדיין לא מוצאת. עד שאני רואה משהו רלוונטי ושולחת קורות חיים- לא חוזרים אליי. אבל בסוף אני אמצא.

אני מעבירה את הזמן בלקרוא ספרים בעיקר. אני יודעת שאני אתגעגע לתקופה הזו, אז אני משתדלת ליהנות כמה שאפשר.

יש את שיעורי הנהיגה שכמובן ממלאים לי קצת את היום. נהיגה זה מסובך! זה דורש ממני להתמודד עם כל כך הרבה דברים בעת ובעונה אחת. אבל אני אוהבת את זה, (אני, הפחדנית!) ואני מחכה בקוצר רוח לשיעור הבא. השבוע יש לי רק שיעור אחד, אבל אני מקווה שנצליח לדחוס עוד שיעור. כבר ביקשתי מאבא לנהוג על האוטו שלו, והוא כמובן, לא מסכים. אבל ממש בא לי! (זה כמובן בצחוק:))

חוץ מזה- עברתי תיאוריה! ניגשתי ביום רביעי. בהתחלה התבלבלתי וירדתי שתי תחנות אחרי התחנה שלי ולכן הגעתי קצת חסרת נשימה ומבולבלת מעט. יש שאלות לדוגמא כדי לראות שאני מבינה מה עושים, הראו לי תמונה של עיגול ושאלו אותי מה הצורה וכמו חכמה- עניתי משולש. זה היה מביך למדיי. אבל תקתקתי מהר את העניינים, תוך 7 דקות הייתי בחוץ. היו לי רק שתי טעויות, וגם בשאלות האלו התלבטתי בין שתי תשובות ובחרתי את הלא נכונה.

ביום שישי הייתי עקרת בית למופת. ישנתי אצל חבר שלי בחמישי והוא היה צריך ללכת לעבודה בבוקר. קמתי מלאת מרץ והתלבשתי על הבית- עשיתי סדר וניקיון, כולל המקרר והארון, שטפתי רצפה, ארגנתי את הכל למופת. היה רק חסר שאתקין ארוחה:)

בערב נפגשנו עם האחיות שלי והחברה של אחותי, ראינו את "מלך האריות" בתלת מימד ועוד בדיבוב! אז התלת מימד לא משהו, אבל בכל זאת זה אחד הסרטים האהובים עליי שתמיד גורם לי להתרגש. אחר כך ישבנו לאכול המבורגרים והיה טעים וכיף.

אחרי זה לא היה לנו כוח לצאת והזמנו חברים אלינו לראות סרט. חלק מהחברים הגיעו בזמן, חלק הגיעו ב2:00 בלילה. זה היה מעצבן כי הייתי עייפה לחלוטין. היה גם קטע שמאוד הרגיז אותי.

פתחתי את הדלת והחתול שלנו, הרצל, רצה להיכנס פנימה. הוא חתול כזה חמוד ומתוק ועדין. אבל מה, הבנות שהיו אצלנו ממש שונאות חתולים, אחת התחילה לצרוח כאילו היא ראתה נמר ולא חתול קטן ולהגיד "איכס" ושזה מגעיל וצריך לשטוף ידיים. עכשיו, החתול שלי הוא ממש לא מגעיל. אני מאחלת לכולם שיהיו נקיים כמו החתול. הרצל המסכן הרגיש באנרגיות השליליות (לרוב הוא רגוע ואפילו דיי חברותי, הוא כבר נתן לכמה חברים שלנו ללטף אותו) וברח בטיסה. הוא היה ממש מבוהל, יילל וקפץ והעיף דברים. בחוץ הוא כבר נרגע וכנראה שכח- הוא שוב ניסה להיכנס. כשאחת הבנות עברה לידו והוא היה על הידיים שלי הוא כנראה שוב חש באנרגיות שליליות וקפץ לי מהידיים. חתולים מרגישים מי לא אוהב אותם.

אני מבינה שלא כולם אוהבים חתולים, אבל זו החיית מחמד שלי וזה מרגיז אותי שאומרים עליו איכס ומגעיל. ובלי קשר, קשה לי מאוד עם אנשים ששונאים חתולים. בעתיד יהיה לי חתול בבית ומי שלא טוב לו- שלא יבוא.

ביום שבת יש לחבר שלי יום הולדת. אני מתכוונת לקנות לו מתנה ממש ממש שווה. אז השבוע אתעסק בזה. הלוואי והייתי יודעת לאפות, כך הייתי מכינה לו עוגה מעשה ידיי. אבל לא נורא.

שבוע טוב לכולם.

בשעה טובה התחלתי ללמוד נהיגה.

כאשר כל חבריי הוציאו רישיון אי שם בתיכון- אני נותרתי מאחור. להורים שלי לא היו את הסכומים הנדרשים כדי לממן לי לימודי נהיגה ולי מעולם לא היה כסף מיותר והאמת לאמיתה שמעולם זה לא היה מספיק חשוב עבורי בשביל לחסוך עבור זה. תמיד הצלחתי להסתדר עם טרמפים מחברים ותחבורה ציבורית.

עם השנים זה כבר נהייה פחות ופחות נוח. זה אומר להיות תלויה- בטוב ליבם של אנשים אחרים (ולי באופן אישי התחיל להיות פחות ופחות נעים לשאול אם אפשר להצטרף לטרמפ), בחבר, באבא ובתחבורה ציבורית.

לאמא שלי יש רישיון אבל היא לא נוהגת והיא מסתדרת עם תחבורה ציבורית פחות או יותר ובעיקר עם אבא שלי.

התחבורה הציבורית כיום לצערי מאוד לא נוחה, מסורבלת ולא ידידותית. עצם העובדה שאני נאלצת להחליף קווים ושאין זמינות מספקת של קווים גורמת לכך שנסיעה מהקריות לחיפה שאורכת בין חצי שעה לארבעים דקות באוטו, נמשכת כשעה ואפילו מעט יותר באוטובוס. אז עם כל הכבוד לפתיחתם הצפוייה של הנת"צים, הזמן שלי בתחבורה ציבורית לא יתקצר. מה זה יעזור שהנסיעה קצרה, אבל שצריך לחכות הרבה זמן לאוטובוס?

במרץ האחרון השתחרר לי ולאחותי כסף מקופת חיסכון. אבא שלי אמר שנעשה עם זה מה שאנחנו רוצות והוא הציע לנו להתחיל ללמוד נהיגה. אחותי באמת התחילה ואילו אני דחיתי את העניין בטענה שאין לי זמן פנוי.

באמת לא היה לי יותר מדיי זמן פנוי, אבל הסיבה האמיתית היא שפשוט פחדתי. פחדתי להיות על הכביש, שאני לא אסתדר עם נהיגה, שאני לא כשירה ולא יכולה לנהוג. נהייה לי יותר ויותר קשה לדמיין את עצמי נוהגת. היו לי גם הרבה חלומות בשנה האחרונה על כך שאני נוהגת למרות שאני יודעת בחלום בוודאות שאין לי רישיון.

אחותי ניסתה לשכנע אותי שזה לא כזה נורא, גם החברים, החבר, ההורים, כולם שאלו מה עם הנהיגה.

ואז נפל הגורל.

החלטתי שאני רוצה להיות עצמאית ולא להיות תלויה באף אחד אחר ובכלל, במצב התחבורה הציבורית רכב הוא דיי הכרחי. מי שלא יכול להחזיק רכב- נדפק. פשוט ככה. ובאיזשהו מקום- כן דגדג לי הרצון הזה ללמוד נהיגה. החלטתי שאם אני לא אסתדר עם זה- אני פשוט לא אמשיך ושאף אחד לא יגיש אותי לטסט ולא יעביר טסט אם אני לא אדע לנהוג בצורה נורמלית.

קבעתי שיעור עם המורה של אחותי. הודעתי בגאווה לאבא שלי שזהו, אני מתחילה ללמוד. הוא כבר היה בטוח שזה לא יקרה לעולם.

לפני השיעור היו לי פרפרים בבטן ודפיקות לב. שילוב של פחד והתרגשות. ניסיתי להרגיע את עצמי ולהגיד שאין שום דבר שיכול לקרות, כי למורה יש בלם והא יכול לתפוס לי את ההגה. 

הגעתי לשיעור, התיישבתי בצד של נהג, המורה הסביר לי איך מתפעלים את הרכב ו-יאללה, לנסוע. כשהייתי על הכביש וקלטתי שאני נוהגת ממש התלהבתי מעצמי. הוא לקח אותי לכביש המהיר ונהגתי על 40 וכולם עקפו אותי:) ובאמת המורה תפס לי את ההגה- כי "שברתי" ימינה חזק מדיי, אבל הנה, עשיתי טעות ושום דבר לא קרה. באופן כללי השיעור היה לגמרי בסדר ומאוד התרגשתי והתלהבתי אחרי השיעור.

היום היה השיעור השני, או יותר נכון הרביעי- משך שיעור הוא חצי שעה ואני עושה שיעורים של שעה. היום כבר פחות פחדתי ויותר הצלחתי להבין מה צריך לעשות.  המורה ממש חמוד, הוא נותן לי הרבה ביטחון. הכל זה עניין של זמן ותרגול ואני מאמינה שמהר מאוד אני אנהג כמו גדולה!

אגב, אני לומדת על אוטומט. אני ממש נטולת קואורדניציה ולא הייתי מצליחה להסתדר עם ידני בשום פנים ואופן. אני עושה לעצמי חיים קלים ופשוטים יותר. ביום רביעי אני אגש לתיאוריה ומווה שאעבור אותה.

אז זהו, זה כבר לא כזה מופרך שיהיה לי רישיון. אז נכון שזה תהליך ונכון שייקח זמן עד שאוכל לנהוג לגמרי לבד וסביר להניח שלא אנהג הרבה כי האוטו הוא של אבא בעיקר והאוטו של החבר הוא ידני וזה ייקח זמן עד שאוכל להחזיק רכב, אבל זה צעד ראשון בדרך לעצמאות.

נגמרו המבחנים והעבודות ושאר המטלות ואני כבר בשבועיים של חופש טוטאלי. אני במעיין נפילת מתח/אנרגיה. אין לי כוח לעשות שום דבר מלבד לשכב במיטה מול המחשב. אני צריכה לקבוע תור לרופא עיניים, לשיננית (אני קצת מתביישת, אבל מאז שהשתחררתי אני אומרת שאני אקבע תור לשיננית) ולמורה לנהיגה. אגב נהיגה, אני כאילו חסרת מוטיבציה לזה. זה לא כזה קשה להתקשר למורה ולקבוע שיעורים. זה לא כזה קשה להתחיל ללמוד לתיאוריה, זה לא שיש לי משהו מרתק לעשות. אבל משהו עוצר מבעדי. כן, אני לא באמת רוצה ללמוד לנהוג. מצד שני, אני לא אצטרך להוציא על זה כסף. וזה גם חיוני. והגיע הזמן שאתגבר על הפחד שלי ואעשה את זה, כי ראיתי מספיק מטומטמים על הכביש ואין ספק שגם אני יכולה. 

טוב, אני מחליטה: היום אחרי הצהריים קובעים את כל התורות! מספיק לדחות.

עדכון 17:00- קבעתי שיעור נהיגה! וגם התחלתי ללמוד לתיאוריה!

קיבלנו סוף סוף את קטלוג הקורסים לשנה הבאה ונראה לי שהצלחתי להרכיב מערכת. בחוג לסוציולוגיה יש לי קורס חובה ושני סמינרים ובחוג לשירותי אנוש קורס חובה אחד, שני קורסי בחירה (הם מחלקים את זה ל"חובת בחירה" ו"קורס בחירה" אבל בעצם זה אותו הדבר) וסמינר שנתי אחד. בניתי לי מערכת עם שתי אופציות לכל סמינר, כל אופציה בצבע שונה ועכשיו יש לי מערכת צבעונית. יוצא לי ללמוד בסמסטר ראשון שלושה ימים ובסמסטר שני ארבעה ימים. חשבתי שאלמד פחות. אבל כל הימים הם קצרים מאוד, היום הכי ארוך הוא עד 16:00. ההתלבטות שלי בין שני סמינר. אם אבחר בסמינר א' אלמד עד 20:00 מ 10:00 ויהיו לי 4 שעות חלון באותו היום, אך מצד שני אוכל לפנות לי זמן לסמינר ב' ובסמסטר הבא יירד לי יום לימודים אחד, שכן אז אני מוותרת על סמינר ג' שמצריך אותי להגיע לשעתיים לאוניברסיטה במיוחד בין 14:00 ל 16:00. אני באמת לא יודעת מה כדאי יותר. כי מצד אחד, יתפנה לי יום במערכת. מצד שני, זה יצריך אותי להישאר עד מאוחר באונ' ואצטרך למצוא לי תעסוקה למשך 4 שעות. ברור שתמיד יש מה לעשות, כמו לחפש חומר בספרייה ולכתוב עבודות, אבל מצד שני כמו שאני מכירה את עצמי זה יהיה מאוד מייאש. אז ככה שאני בהתלבטות. אבל יש עוד זמן, ההרשמה היא רק בספטמבר ועד שלא באמת נרשמים אי אפשר להיות בטוחים ב100 אחוז.

אני מחפשת עבודה חדשה, אבל בינתיים אין שום דבר באופק. אני בודקת מדיי יום את האתר של האוניברסיטה, אבל אין משהו שרלוונטי לי. בכל האתרים הגדולים כדוגמת דרושים וג'וב מאסטר מתפרסמות עבודות רק של מכירות ושירות לקוחות. ואלו דברים שממש לא מתאימים לי. קודם כל, אני לא מסוגלת למכור שום דבר. גם לא תרופה מצילת חיים - "גבירתי, אולי כן תשקלי לקנות את התרופה? היא עשויה להציל את חייך- אני אחשוב על זה - כן, כן, תחשבי ותחזרי אליי אם כן". ושירות לקוחות במוקדים הגדולים של חברות הסלולר והתקשורת- פשוט לא! אני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים וגם בעבודה שלי אני עובדת עם לקוחות. אבל במוקדים האלו זה פשוט סיוט. האמת שאני מאוד מאוד אוהבת את העבודה הנוכחית שלי והבעיה היחידה היא שאת מעט השעות שהיו לי קיצצו. ממש לא משתלם לעבוד 3.5 או 3 שעות, שתי משמרות בשבוע. זה שום דבר. זה עדיף על כלום, אבל אי אפשר לחיות מזה. מה אני מבקשת? עבודה נחמדה ומעניינת, שתסתדר לי עם הלימודים, בה לא יצרחו עליי וייתייחסו אליי כמו לזבל ולא אצטרך למכור שום דבר? כנראה שזה יותר מדיי. אז בינתיים אני מחפשת, משהו פקידותי. אם למישהו יש עבודה נחמדה באזור חיפה להציע לי- אני פתוחה להצעות!

החברה הכי טובה שלי מתחתנת! התאפקתי לכתוב כאן, אבל היא שינתה סטטוס בפייסבוק, אז זה נראה לי בסדר. אמא של החבר שלה או יותר נכון בעלה לעתיד, לקוחה שלנו והיא זו שסיפרה לי. כרגע היא בתאילנד (הוא הציע לה ממש לפני הטיסה), אז אני מחכה שתחזור ושנוכל לדסקס ואני כמובן משתוקקת לראות את הטבעת! היא גם הולכת להיות שכנה שלי, אז בכלל זה נחמד. מאוד התרגשתי והתחלתי לדמוע מרוב התרגשות. 

אז בינתיים הספקתי לראות את הארי פוטר החדש בקולנוע פעמיים, לראות עוד הרבה סרטים בטלוויזיה ובוי.או.די, ללכת הרבה לים ולשופינג, לקרוא את מלאי הספרים החדשים שהצטברו לי, להיפגש עם חברים, לאכול המון שטויות ולא במסודר אבל נראה לי שדווקא רזיתי ולבלות ימים ארוכים אצל החבר שלי.

אני מרגישה כמו ילדה בחופש גדול:)

אצלנו בחצר, או יותר נכון- החצר של הבית של חבר שלי, אבל מאחר ורוב הזמן אני אצלו- אז זו גם החצר "שלי" והחתולים "שלי", יש כיום תשעה (!!!) חתולים.

יש שתי חתולות בוגרות: שפרה ומישל. יש שלושה גורים קטנים לשפרה. למישל יש שני גורים גדולים יותר, וממש לפני כשבוע גילינו שהיא הייתה בהיריון והמליטה עוד שני גורים. הם עדיין קטנים מאוד ואפילו עוד לא פקחו את העיניים.

לשני הגורים של מישל קוראים שרגא והרצל. הם החתולים שהכי "חברים" שלנו, כלומר נותנים ללטף אותם ונכנסים פנימה.

זה שרגא:

שרגא היה הרבה יותר חברותי בהתחלה. הוא הסכים דיי מהר להתקרב אלינו. שרגא מאוד אנרגטי, אוהב לקפוץ, לרוץ, לשחק עם העכבר ולריב עם הרצל על העכבר צעצוע. יש לו גם תחביב: לילל. הוא מילל כשהוא רוצה אוכל, כשהוא רוצה עוד אוכל, ועוד אוכל ואת האוכל שלנו. הוא מיילל שהוא רוצה שגם החתולים האחרים יאכלו (אני חושבת שמינו אותו ליו"ר ההסתדרות החתולית). הוא מילל כשהוא רוצה להיכנס פנימה ואת תשומת ליבנו. והוא לא מוותר. הוא מסוגל לילל הרבה מאוד זמן והיללות שלו הן כמו סירנה "מיאאאאאאוווווו" שעולות ויורדות.

וזה הרצל:

קראנו לו הרצל כי חשבנו שהוא חתול ערס שכן הוא כל הזמן "נהם" באיומים כלפינו. הוא היה בורח כשהיינו מתקרבים אליו, אבל אם שרגא היה נכנס לתוך הבית- הוא היה מילל בחוץ כדי להיכנס גם. לאחרונה הוא עשה מהפך ועכשיו הוא מתחנף ודורש שנלטף אותו כל הזמן. הוא גם מילל בחוץ, וכשהוא ושרגא מיללים זה נשמע כמו קול א' וקול ב'. הכי מצחיק לראות את שרגא והרצל משחקים ביחד, או יותר נכון רבים על העכבר. יש שני עכברי צעצוע, אבל כל אחד רוצה את אותו העכבר בדיוק. זה נורא מצחיק לראות איך שרגא עושה מארבים להרצל כדי לתפוס את העכבר.

זו שפרה. שפרה היא זקנת השבט, היא בעצם הסבתא רבא של שרגא והרצל וסבתא של מישל. הצאצאים שלה היו בעבר ובהווה חלק מהחצר. למשך תקופה ארוכה היא הייתה בחצר של השכנים ולפני כחודשיים היא נכנסה שוב לחצר שלנו. אבא של חבר שלי קורא לה "שפ-רע" כי היא חתולה רעה. הוא מנסה לגרום לה ללכת ואנחנו צוחקים עליו שהוא בחזית הקרב. אבל שום שופל לא יזיז אותה. היא לא מפחדת מאף אחד.

אלו הם הגורים של שפרה.

זה מיץ:

זה פיץ:

זו פיצה - היא מאוד פחדנית, אני חושבת שהיא מפחדת משאר החתולים. לא הצלחתי לצלם אותה:

אין לי תמונה עדכנית של מישל ולא של הגורים שרק נולדו. עימכם הסליחה.

ובמיוחד לסוף, התמונה האחרונה של מיצי שלי, זכרה לברכה. אני עדיין מתגעגעת אליה.

בסוף השבוע האחרון נסעתי עם החברים לכנרת, על מנת לחגוג יום הולדת לאחד מהחברים.

הייתי בכנרת שלוש פעמים בחיי: פעם ראשונה כשהייתי בבטן של אמא שלי, פעם שנייה מתישהו ביסודי עם המשפחה וחברים של ההורים, כל מה שאני זוכרת את המגלשות ואת תחרות בגד הים הכי יפה המביכה שהשתתפתי בה- לבשתי בגד ים שלם עם מעיין חור עגול באמצע, אני באמת לא יודעת מאיפה אמא שלי הוציאה את המפגע האופנתי הזה והפעם השלישית בגיל 9, נסעתי ביחד עם חברה, אבא שלו ובת הזוג שלו ללונה גל ואני זוכרת שטבעתי באבובים והאבא  והבת זוג לא הפסיקו להתנשק מאחורי עיתון. כך שאין לי חוויות טובות ומסעירות מהכנרת.

בכל מקרה, יצאנו לדרך בסביבות 18:00. נסעתי עם חבר שלי, חבר שלו שנהג, החברה של החבר ואחותה של החברה. האוטו שלו קטנטן כך שנאלצנו להצטופף ולשים חלק מהדברים עלינו כי לא היה מספיק מקום בבאגז'.

החבר שחגג יום הולדת רצה ללכת לחוף של כפר נחום, הגענו למקום וראינו שהחוף ממש קטן ומלא וסיכמנו שנגיע לחוף אמנון. לאחר עוד סיבוב, הגענו אל החוף, מצאנו פיסת דשא והתחלנו להקים אוהלים.

החבר החוגג הגיע לכניסה ונאמר לו שאסור להשמיע מוזיקה. הוא התחיל להתווכח עם הבחורה בכניסה על זה ולאחר דין ודברים אמר לה שתחזיר לנו את הכסף. נורא התרגזנו כי א. אנשים שם כן שמעו מוזיקה ולא בשקט ו-ב. אחרי שסוף סוף הגענו והקמנו את הכל, זה ממש מרגיז לפרק ולצאת, בעיקר שכבר השעה מאוחרת. אבל אנחנו לא אסרטיביים מספיק ויצאנו החוצה. כמובן שלא היה שום חוף אחר ללכת אליו. עשינו סיבובים סתם. החבר שנהג ממש התרגז ופשוט התפרץ על החבר שחגג. האמת, אני ממש מבינה אותו. ואז משום מקום, באה חברה של האחות של החבר שחגג והתחילה לצעוק עליו! בחורה שהיא פרחה- ערסית מגעילה כזאת. האמ-אמא של הפרחות. זה אמנם לא יפה, אבל היא ממש שמנה וצחקנו עליה במשך כל הטיול. אבל היא פשוט מתנהגת כמו שהיא נראית, אז זה מגיע לה. אישה בהמתית כזו. ומה עשינו בסוף כמובן? חזרנו לחוף אמנון. איזה בושות.

כשהגענו לחוף כבר לא היה ממש מקום. התמקמנו במקום עם אבנים וקוצים. כבר הייתי עייפה מחוסר שינה, מהנסיעה, מהסיבובים ומזה ששיגעו אותנו. גם התרגזתי על חבר שלי בגלל איזשהי אי הבנה ופשוט זרקתי את הדברים והלכתי בינות הקוצים כמה שיותר רחוק כדי לבכות על מר גורלי. התקשרתי לאחותי ובכיתי לה בטלפון, כמעט אמרתי לה שתגיד לאבא שיבוא מהר לקחת אותי.  בסוף החבר שלי הרגיע אותי וחזרנו למאהל.

מה שהרגיז עוד זה שחלק מהאנשים עבדו וסידרנו וקבוצה לא קטנה של אנשים- חברים של החבר החוגג מהטיול לחו"ל פשוט התיישבו ועישנו להם נרגילה. הם באו לגלגל את הג'וינטים שלהם וללכת.

בסוף בערב היה דיי נחמד, למרות שהייתי נורא מורעבת ולקח זמן עד שהאוכל היה מוכן. אני והחבר לא הצלחנו לישון, כי אנחנו לא מסוגלים לישון כשלא נוח לנו ושיש רעש. אני חושבת שנרדמתי לאיזה 10 דקות וזהו. ניסינו להעביר את הזמן עד שכולם יתעוררו.

למחרת בבוקר השתכשכנו קצת במיימי הכנרת המטונפים. וכמובן- נתקעתי קשות בכל האבנים הגדולות והחדות שיש במים. מהר מאוד מיציתי, כבר נהייה חם ולח. אני חושבת שהתייבשתי, רק רציתי הבייתה.

בסביבות 12 בצהריים קיפלנו את הדברים ונסענו הבייתה.

חזרתי עם תחושה של החמצה. היה יכול להיות ממש כיף אם זה היה מאורגן כמו שצריך ואם הייתה חברה נורמלית. אם היינו רק אנחנו, החברים הטובים זה היה הרבה יותר כיף. אבל מילא. טבריה הספיקה לי לכל החיים.

אתמול היה מועד ב' האחרון שלי. בסופו של דבר, החלטתי לגשת וחתמתי ויתור על הבחינה. הרגשתי שאני לא בטוחה בעצמי, שאני לא זוכרת טוב את החומר והחלטתי לא לקחת את הסיכון שאני אוריד לעצמי ציון ולחסוך לעצמי את הלחץ. אני אסתפק ב-85.

זהו, אפשר לומר שסיימתי שנה שנייה ועד אוקטובר אני בחופש.