אז מה הספקתי בשנה הזו?

1. להתארס בינואר ולהתחתן באוקטובר (ובדרך חגגתי בחתונות של חברים טובים).

2. קיבלתי רישיון.

3. קיבלתי תעודת תואר ראשון.

4. הייתי בפראג הקסומה, בירח דבש קסום לא פחות.

5. התפטרתי מהעבודה אחרי שנתיים. זה היה כואב וקשה עבורי, אבל הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להיות בדיכאון.

6. קראתי הרבה הרבה ספרים.

7. התחלתי להתעסק קצת בבישול ואפייה.

8. נרשמתי לחדר כושר - ואני אוהבת את זה!

אפשר לומר שזו הייתה שנה טובה.

נכון שהיו לא מעט רגעים קשים, אבל סה"כ היו לי הרבה ימים טובים.

אני מאחלת לעצמי למצוא עבודה חדשה במהרה, לפתח ריבועים בבטן, ובעיקר - שרק ימשיך ככה.

"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן."

שנה אזרחית טובה לכולם!

(ואל תשכחו: אם שותים - לא נוהגים!) 

השבוע סוף סוף זימנו אותי לריאיונות עבודה.

הגעתי למקום X בשעה שנקבעה לי, אבל הסתבר לי שהבחורה שהייתה אמורה לראיין אותי נכנסה לישיבה. היא ידעה שאני מחכה לה, אבל היא לא אמרה לי כלום. למעשה, לגמרי במקרה הבנתי ממישהי אחרת שהיא בישיבה.גם הבחורה בקבלה יצאה להפסקה ולא היה אף אחד. אז מה, הייתי אמורה לחכות ולתהות? אחרי חצי שעה בערך (כבר חשבתי ללכת הבייתה) יצא המנכ"ל מהישיבה. הוא הסביר לי ממש בכמה מילים על התפקיד, עבר איתי ממש מעט על השאלון שמילאתי ונתן לי למלא שאלון יותר מפורט. ואז ישבתי וחיכיתי. וחיכיתי. הבחורה שכחה ממני! אם לא היו אומרים לה כלום (שמעתי מישהו מעיר לה) הייתי ממשיכה לחכות... היא התנצלה ורצתה שאני אעשה מבדק גרפולוגי. אבל ידעתי שלא אספיק, כי היה לי ריאיון אחר באותו היום. אז היא ביקשה שאבוא ביום אחר. אמרתי חבל שזה יצא ככה, אז היא אמרה שזה כבר קרה. הסברתי שזה פשוט נותן הרגשה קצת לא נעימה ואז היא אמרה שזה כבר קרה, וטעויות קורות, וחוץ מלהתנצל אין יותר מה לעשות והם ישמחו להמשיך איתי בתהליך. קבעתי איתה שוב להיום ומאוד התלבטתי אם ללכת. מצד אחד, התחושה הייתה מאוד לא נעימה, הרגשה שמזלזלים בי. אני מבינה שטעויות קורות, היא רק בנאדם. אבל היא יכלה מלכתחילה להגיד לי שקרתה טעות והיא צריכה להיכנס לישיבה. ושאני יכולה בינתיים למלא שאלון נוסף/ללכת לשתות קפה. ואם כבר- שלא תשכח ממני אחרי שהיא סיימה את הישיבה! הייתי שם שעה וחצי ומילאתי שני שאלונים... מצד שני, אני זקוקה לעבודה. אז היום הלכתי לשם, כי אין לי מה להפסיד. ועשיתי איזה מבדק גרפולוגי (בעיניי זה חרטא...). גם המנכ"ל וגם הבחורה ראיינו אותי. האמת שהם הסבירו לי קצת על התפקיד, בכמה מילים ולא ממש עשו לי ריאיון מלא. הם רק עברו וקראו את השאלונים שלי ושאלו כמה שאלות. אבל כל אחד והשיטה שלו. אני צריכה לקבל תשובה בעוד שבוע בערך.

הייתי גם במקום Y. סה"כ התפקיד נשמע לי בסדר, והבנות שראיינו אותי נתנו לי להרגיש טוב. זה לא בדיוק היה ריאיון- זה היה הסבר על התפקיד, וקצת שאלו אותי שאלות. הם גם עשו לי מבדק באנגלית – לכתוב כמה שורות באנגלית. הרגשתי שכתבתי משהו עילג (כתבתי מה עשיתי יום לפני כן) ברמה של כיתה ד' ושהם לא יחזרו אליי. להפתעתי היא חזרה אליי היום. יש כמה דברים שהפריעו לי קצת. דבר ראשון- יש להם גם לקוחות מחו"ל ולפעמים צריך לדבר אנגלית. הבחורה הסבירה לי שמדובר באנשים שהאנגלית שלהם פשוטה וזו רמה בסיסית של שיחה – אבל אני שונאת לדבר אנגלית. אין לי ביטחון ואני נלחצת. והדברים היותר גדולים – לרוב הם עובדים בסבבים. או ראשון עד חמישי, או שני עד שישי. כאשר יום שישי זה עד 15:00. והיא אמרה לי גם שבד"כ עובדים חדשים עובדים בהתחלה ראשון עד שישי. אבל היא לא ידעה להגיד לי את הימים ואת השכר- כי זה המנהל קובע, והוא צריך להגיד לי. גם אמרו לי שקורה שנשארים קצת אחרי העבודה, כדי לעזור לכולם לסיים, אבל שלא משלמים מעבר לשעה 17:00. כלומר אם נשארתי עד 17:20 – לא ישלמו לי על ה-20 דקות הנוספות. יכול להיות שזה לא קורה הרבה, וכנראה העוד כמה שקלים האלו לא משנים- אבל זה עניין של עיקרון. זה גם נראה לי לא חוקי. אם כי, במקום העבודה הקודם שלי – (וזה לא רק שם)- מקבלים גם ככה גלובלי. כלומר אם עשיתי מעבר לשעות – לא משלמים לי. אבל אם עבדתי פחות – יורידו לי כסף! אבל שם היה איזה משחק עם השעות- אם איחרתי למשל ונשארתי עד מאוחר- אז זה התקזז. אחותי אמרה לי שזה לא בסדר ושזה נראה לה מסריח שלא אומרים ישר על ההתחלה בדיוק את הימים ואת השכר. למה שיטרטרו אותי כל הזמן, ולמה בגלל שאני חדשה אני צריכה להיות הפראיירית ולעבוד ראשון עד שישי (זה אפילו יוצא יותר ממה שהחוק מתיר, וכפי שהבנתי- לא משלמים על זה). אמא שלי אמרה שלא נראה לה לעבוד ביום שישי עד כך כך מאוחר ושזה דופק את הסופ"ש (אם כי האנשים שעובדים שישי לא עובדים בראשון). בעלי אומר שאולי כדאי לי להגיד להם שאני לא יכולה לעבוד בשישי. בכל מקרה- היא רצתה שאני אבוא לריאיון נוסף ביום שישי עם המנהל, ואני לא יכולה. אז היא צריכה לבדוק יום אחר ולחזור אליי. אני לא יודעת מה לעשות לגבי זה.

יש לי גם ריאיון נוסף במקום אחר ביום ראשון. אני מקווה שאולי עכשיו יהיה לי מזל ויתחילו לחזור אליי ממקומות עבודה.

אחלו לי בהצלחה.

בגיל 5 הפכתי למשקפופרית.

ד"ר גלפר קבע שהראייה שלי דפוקה ושיש לי גם צילינדר וזכיתי לקבל את המשקפיים הראשונים שלי : זוג עיגולים ענקיים וורודים. בזמנו מאוד התרגשתי לקבל משקפיים. אני חושבת שפשוט שמחתי שאני לא אהייה מהילדים שנאלצו להסתובב ברחובות ובגני הילדים עם רטייה אחת כדי לשפר את עינם העצלה.

ההתרגשות והשמחה לא נמשכו יותר מדיי זמן. זה לא שהילדים האחרים העליבו או הקניטו אותי. אף אחד מעולם לא כינה אותי "משקפופרית" או "אבו-ארבע", ואפילו היו לי לא מעט חברים עם משקפיים.

זה פשוט שאני הרגשתי איתם מאוד מאוד מכוערת. אני זוכרת את עצמי מנסה לשפר לעצמי את המראה, מורידה את המשקפיים ומגששת את דרכי באפילה. הייתי משקיעה באיפור, מרוצה מעצמי, ואז מתבאסת שאני צריכה להרכיב את המשקפיים. אמא שלי טענה שמי שיפה – תהייה יפה גם עם משקפיים. אבל תהיתי איך אפשר להיראות יפה כשיש לך משהו שתקוע לך באמצע הפרצוף.

בגיל ההתבגרות (שאצלי היה מאוד נוראי גם ככה ) זה הקצין והתחננתי להורים לעדשות מגע (לייזר בחיים לא היה לי אומץ לעשות). בסוף כיתה י"ב הם נכנעו ולא הייתה מאושרת ממני! קיבלתי עדשות מגע ומאז בערך לא הורדתי אותן. היו לי איזה זוג משקפיים מכוער ודק מסגרת- שמיועד רק לבית ול"יתר ביטחון". ה"יתר ביטחון" במרכאות, כי לא משנה מה- לא היה שום סיכוי שארכיב את המשקפיים מחוץ לבית.

לא משנה אם עברו 12 או 14 שעות, אם העיניים שלי היו עייפות/רגישות/דומעות/כואבות- לא הורדתי את העדשות. אפילו בטירונות, בשיא הזוהמה ושאי אפשר היה להוריד את העדשות – לא נכנעתי למשקפיים. למזלי הייתה לי דלקת עיניים בערך פעם אחת בחיים וזה היה סבל בל יתואר- המחשבה שאני יוצאת לרחוב עם משקפיים! ידעתי שאם תהייה לי שוב דלקת- אני לא אצא מהבית, כי אסור שמישהו יראה אותי עם משקפיים.

משקפיים תמיד נראו לי כאביזר יפה, מדליק ואפילו סקסי- אבל פשוט לא עליי.

לפני שבועיים בערך, הסתובבתי עם אמא ואחותי בעזריאלי. בניגוד אליי, אחותי ממש אוהבת משקפיים והיא מחליפה אותם לפי המצב רוח. היא בחרה לעצמה זוג, ואני התחלתי סתם למדוד כל מיני זוגות תוך כדי. ואז בסוף מדדתי איזה זוג משקפיים, והן אמרו שזה ממש יפה והגיע הזמן שיהיו לי משקפיים נורמליים. מפה לשם, החלטתי לקנות והתוצאה לפניכם.

העזתי להצטלם, ואפילו להעלות תמונה!

נראה לי שזה דווקא נחמד, לא?