התפטרתי מהעבודה.

יש לזה כל מיני נסיבות, שאני מעדיפה לא לפרט כאן.

עשיתי היום סיבוב בכל מיני משרדים ממשלתיים ברחבי מחוז צפון.

לשכת תעסוקה, ביטוח לאומי, מס הכנסה ומשרד הפנים. נרשמתי כנשואה, וגם הוספתי את שם משפחתו של בעלי לשלי. אז עכשיו יש לי שם משפחה חדש וארוך במיוחד.

יש לי כספי פיצויים שאני אמורה להוציא מהעבודה הקודמת שלי, ועוד קצת שכר על השבועיים וחצי.

אני קצת מרגישה כמו כישלון, שאני פוסעת בשבילים לא נכונים. כשאני חושבת שהדברים מסתדרים- הכל מתהפך. כנראה שככה זה בחיים.

אז הנה, חזרתי לנקודת ההתחלה.

אני מבואסת בבית הריק, אבל חייבים להמשיך עם הפנים קדימה.

ביום חמישי שעבר הוזמנתי לריאיון המשך במקום עבודה מסויים.

זה באמת היה ריאיון המשך - אבל גם הודיעו לי באותו היום שהתקבלתי לעבודה.

בהתחלה הייתי מאוד נרגשת וגאה בעצמי. הרגשתי שאני מגיעה למקום של "גדולים", לעבודה רצינית. אפילו הלכתי לקנות שלושה זוגות מכנסיים חדשים (כי אסור ג'ינס) ושתי חולצות בסגנון מכופתר.

אבל יום אחרי זה- הייתי בדאון לגמרי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה, לא מספיק מוכשרת, שסתם עשיתי רושם טוב בראיון אבל מבפנים אני כלום. התחייבתי לעבוד בין השעות 8-18 ומאוד כעסתי על עצמי שהסכמתי לזה. הייתי ממש בחרדות, במצב רוח רע ולא הפסקתי לבכות כל הסופ"ש.

רק רציתי שלא יגיע יום ראשון.

על תחילת הבוקר של יום ראשון - דיברתי עם האחראית והסברתי לה שאני לא מסוגלת לעבוד 10 שעות כל יום. היא נראתה קצת מאוכזבת או כועסת... אמרתי לה שפעמיים בשבוע אני מוכנה להישאר עד 18. עם כל הכבוד, יש לי חיים פרטיים. הרי עזבתי את מקום העבודה הקודם שלי בגלל שלא היו לי חיים מעבר לעבודה. היא צריכה לקבל את האישור של המנהל לזה (והאמת שעדיין לא קיבלתי תשובה). אחרי גם 8 שעות אני כבר לא מרוכזת - אז 10?! (אמנם משלמים לי על זה שעות נוספות- אבל בכל זאת. לבריאות הנפשית שלי אין מחיר). אני מקווה שזה באמת יסתדר. 

מדובר בעבודה אדמיניסטרציה- עם נגיעה מאוד גדולה לעולם הגיוס וההשמה (מבלי להיות רכזת השמה!), שזה תכלס קשור למה שלמדתי. אפשר ללמוד הרבה ולהתפתח. גם לחזור אחה"צ הבייתה זה תענוג. הייתי רגילה לחזור רק ב21 בערב הבייתה, וגם בכל העבודות הקודמות שלי - תמיד עבדתי בערב. רק במקרים חריגים עבדתי בבוקר.

והכי כיף- רק אוטובוס אחד! לוקח לי חצי שעה להגיע לעבודה או הבייתה, וגם התדירות של הקו מאוד גדולה- בעיקר בשעות הבוקר. ממש שינוי מרענן אחרי נסיעות של שעה- שעה וחצי בשני אוטובוסים.

ומעבר לזה - אין שירות לקוחות! מתעסקים רק עם לקוחות פנימיים. זה יתרון ענק. תמיד עבדתי בתחום של שירות לקוחות, ולמרות שהייתי מאוד מאוד טובה בזה- זה קצת שחק אותי.

השבוע הראשון היה מאוד לא קל עבורי.

מי שאמורה לדאוג לחפיפה שלי - טסה במפתיע לחופשה. אמנם ישבתי לצד מישהי והיא קצת הסבירה לי והראתה לי מה היא עושה - אבל זה לא משהו שלוקח יותר מדיי זמן. גם הרגשתי שזה שאני יושבת לידה ובוהה לה בצג המחשב- קצת מעיק עליה. אז רוב הזמן ישבתי חסרת מעש. והתחרפנתי. אני יושבת באזור פתוח, בלי מחשב, כשכולם עוברים לידי... וכל הבכירים רואים שאני יושבת ומתעסקת בטלפון שלי. וזו הרגשה מאוד לא נעימה, ואפילו מתסכלת. מדיי פעם נתנו לי לעשות דברים קטנים... אבל רוב שעות היום ישבתי כמו עציץ וחיכיתי לשעה 17. היום נתנו לי לתייק לא מעט מסמכים, לסדר קלסרים ולגרוס... אז זה דיי העביר לי את הזמן. לא אכפת לי לעשות את זה - העיקר לעשות משהו. אני מקווה ששבוע הבא הדברים קצת יהיו יותר מסודרים.

מבחינה חברתית - כולם מאוד נחמדים אליי ויוצא לי לדבר עם אנשים. אני מניחה שזה ייקח קצת זמן עד שאני אסתגל. אני קצת מרגישה בודדה כי אני לא באמת מכירה אף אחד, ואני דיי ביישנית ולא כל כך טובה בסמול טוקס. אני מקווה שגם זה יסתדר.

היה קשה לי לקום ב-6 בבוקר. לא פשוט לקום בחושך, לבזבז הרבה זמן בלמצוא את הבגדים שלי (כי אני לא רואה כלום). זה גם עוד יותר מבאס לקום כ"כ מוקדם בהרגשה שאת עציץ.

כן השתדלתי להמשיך בפילאטיס ובחדר כושר - הלכתי פעמיים לפילאטיס ופעמיים לחדר כושר (במקום שלוש פעמים), אמנם קצת קיצרתי את האימון, אבל זה עדיף מכלום. אני כנראה צריכה להתרגל, אבל אני שמחה שאני לא מוותרת לעצמי. תכלס- מה אני אעשה בבית?

הבית לא נראה כמו שאני אוהבת. אני כן מקפידה כל יום לנקות את הספות מהשיערות של החתולות ולהעביר מטאטא או כשיש לי זמן - להפעיל את השואב הרובוטי ( לצערי יש לי קרע בשטיח, והשואב פשוט "אוכל" את הקרע הזה ונתקע עליו. ככה שאי אפשר להשאיר את השואב בלי השגחה, ולא תמיד יש לי כוח בערב לשמוע את הרעש שהוא עושה), למרות שהבית נראה בסדר גמור, הסטדנרטים שלי גבוהים- ואני אוהבת שהבית מסודר טיפ-טופ ולשטוף את הרצפה פעמיים בשבוע... אני מקווה שאני אתגבר על זה. אז הנה, אני עכשיו אנצל את הזמן לנקות כמו שצריך (והנה, עוד פלוס: כשהייתי עובדת בימי שישי, הייתי מנקה את הבית בחמישי בערב. כן, נכנסת ב21 בערב ואז מתחילה עם הניקיון...).

מחר אני הולכת להסתפר ולצבוע את השיער, וליהנות כמו שצריך מהסוף-שבוע.

אני מקווה באמת ששבוע הבא יהיה הרבה טוב.

עדיין לא מצאתי עבודה.

לפני שבוע היה לי מרכז הערכה וזימנו אותי השבוע לריאיון נוסף.

הגעתי לראיון רק כדי לשמוע שאני לא מתאימה למה שהם מחפשים, אבל יש להם תפקיד אחר שיתאים לי, שהתקן שלו מתפנה רק ב1.3.

ניסיתי להראות למי שראיינה אותי  שאני לא מאוכזבת, ואמרתי לה שבמידה וזה יהיה רלוונטי אני אשמח לעבוד אצלם.

היא הייתה מאוד לבבית והחמיאה לי המון, ואני יודעת שזה לא אומר כלום – אבל זה מתסכל.

בכל זאת, פיניתי לי זמן. התלבשתי,התאפרתי, נסעתי באוטובוס. הייתי מלאת מוטיבציה וחשבתי שאולי אני אצליח להרשים אותה, ואולי ביום ראשון כבר תהייה לי עבודה. זה גם היה מקום שממש התחברתי אליו. ופתאום קיבלתי מעיין סטירה לפנים.

היום גם הייתי בראיון עבודה.

הייתי צריכה לנסוע כל הדרך לרמת גן, והרגשתי שלא הלך לי משהו. הרגשתי שאין לי תשובות טובות לתת לה ושאני יוצאת מעפנה.

נסעתי הלוך ושוב מחיפה לרמת גן (כי שם ההנהלה שלהם). בזבזתי המון שעות וגם כסף על נסיעות, לראיון של כולה עשרים דקות – חצי שעה. והייתי חייבת לעשות פיפי ולא היו שירותים בשום מקום (גם לא בתחנת רכבת!). וקניתי סנדוויץ בגודל של ביס שעלה 12ש"ח, שאפילו לא אכלתי בסוף. וגם לא היה לי כסף קטן בכלל.

הייתה לי תחושה שכל היקום נגדי והחזקתי את עצמי שלא לפרוץ בבכי מטורף ברכבת.

כן, נחמד לי להיות בבית. זה כיף שאני יכולה כל בוקר ללכת לחדר כושר או לפילאטיס, שאני קוראת ספרים, שאני יכולה לעשות מה שבא לי. אבל מצד שני הספרים והבילויים עולים כסף. ויש ימים שמאוד משעמם לי ואני משתגעת.  הארון שלי צועק לבגדים חדשים וקצת יותר ייצוגיים- ואני לא יכולה לקנות. ויש לשלם ביטוח וטסט לאוטו וצריך לקחת את החתולות לוטרינר ולקנות להן עוד מנשא בשביל זה. ולא נשכח את כל ההוצאות השוטפות של הבית. נכון ששמנו סכום בצד ממה שקיבלנו לחתונה והיה לי עוד חיסכון – אבל אני לא רוצה לגעת בזה. אנחנו חייבים את זה לאולי התחלה של משכנתא.

וברור לי שזה תהליך, ושזה לא אומר עליי שום דבר. ואפילו מחר יש לי ראיון המשך במקום אחר. ואפילו קיבלו אותי לאיזה משרד – אבל אני גם לא מתחברת כל כך לעבודה וזה גם שכר שמתקרב למינימום. מילא אם לפחות העבודה הייתה מלהיבה אותי אז הייתי מוכנה להתפשר על שכר, או לפחות השכר היה נורמלי אז הייתי מוכנה להתפשר על משהו אחר.

וכנראה אני אלך לחתום בלשכה. ניסיתי להימנע מזה, כי אני שונאת להתעסק בדברים האלו ושונאת לבקש עזרה. אבל כנראה שאין לי ברירה.

זה גם מעכב אותי. אותנו. כל עוד אין לי עבודה – אי אפשר לחסוך שקל. הבנק אפילו לא יסתכל עלינו אם נרצה לקחת משכנתא. אנחנו חושבים שבעוד שנה נתחיל לעבוד על ילד. אבל על זה בכלל אי אפשר לחשוב- כל עוד אין לנו אפשרות כלכלית ואין לי עבודה יציבה שלא תפטר אותי. הרי גם ככה זה שאני אישה, וזה שאני נשואה- רק לרעתי.

אני קצת מרגישה כמו איזה כישלון. הייתי חכמה גדולה שעזבתי את המקום הקודם שלי. אולי הייתי בדיכאון מהשעות ומהנסיעות, אבל לפחות היה לי כסף. ולפחות הרגשתי דיי מוערכת, ושאני שווה משהו ושאוהבים אותי.

אולי אני לא כזו טובה כמו שחשבתי.

אולי עשיתי טעות, שאני לא יודעת ולא מצליחה לתקן.