קראתי בעצב את הידיעה שייתכן וישרא-בלוג ייסגר.

אני כותבת כאן מאז 2002. תיכון, צבא, אוניברסיטה, חתונה. מיליונים על גבי מיליונים של מילים על חוויות, תחושות, כעסים, כישלונות, הצלחות, פחדים, דעות, משברים, חוזקות, אכזבות, התמודדות, התבגרות. חיים שלמים, אירועים משמעותיים, הכל הכל כאן.

ונכון שאני כבר כותבת פחות ופחות, אבל בכל זאת - זה הבית שלי.

בשנים הראשונות היינו כאן ממש קהילה קטנה של כותבים. כמעט ולא היו פה בלוגי יצירה/בישול/להקות/ערים וירטואליות/ סיפורים. היו פה בעיקר אנשים שכתבו על החיים שלהם. אפילו היה כאן את ה"אקווריום" - בלוג ה"רכילות" של ישרא. גיליתי כאן אנשים שריגשו אותי במילים שלהם. זה היה ממש לפתוח צוהר לעולם של מישהו אחר. יש אנשים שכבר הפסיקו לכתוב ולעיתים אני תוהה מה קרה איתם ואיפה הם עכשיו. יש אנשים שאני עוקבת אחריהם כבר שנים, יש כאלו שאני קוראת אצלם מהרגע שאני התחלתי לכתוב - 11.5 שנים.

אני מאוד אתבאס אם ישרא-בלוג ייסגר. כמובן שגיביתי את כל התכנים, אבל אני לא רואה את עצמי כותבת במקום אחר. כמו שאמרתי - זה הבית, פה אני מרגישה בנוח.

הלוואי ויימצא פתרון...

ביום ראשון התחלתי מקום עבודה חדש.

הגעתי עם מעט חששות. התחלות חדשות תמיד קשות, אבל גם הייתה לי הטראומה של המקום עבודה הקודם. פחדתי שאולי משהו בי נדפק וגם במקום אחר לא יהיה לי טוב.

לשמחתי החששות שלי התבדו ויש הבדל רציני, בעיקר בנושא היחס והמקצועיות. במקום העבודה הקודם, כבר כשהגעתי ביום הראשון – לא התייחסו אליי. הגעתי ב-8 והמתנתי עד השעה 10 בערך. האמת, שגם כשהגעתי לראיון העבודה הראשוני – חיכיתי הרבה זמן ונראה שלא מתייחסים אליי ברצינות. אולי זה היה צריך להדליק לי נורה אדומה. בכל מקרה, במקום הקודם במשך שבוע וחצי ישבתי בלי לעשות שום דבר. פשוט כלום! הייתי בוכה בבוקר, כי אין יותר מסתכל מלקום בסביבות 6, להגיע ב-8 ואז לשבת חסרת מעש. הייתי מתחננת שייתנו לי משהו לעשות. הבחורה שהייתה אמורה לעשות לי חפיפה כמעט ולא התייחסה אליי. מדיי פעם היא הראתה לי כמה דברים, אבל לא הייתה ממש משתפת אותי. היא נתנה לי את ההרגשה שהיא ממש לא רוצה שאשב לידה, שאני מציקה לה. רק אחרי שבוע וחצי הביאו לי לפטופ לתרגל את המערכת שהם עובדים איתה. הייתי יושבת וסתם משחקת במערכת הזו (כי באמת שהיא פשוטה), או מדיי פעם נתנו לי משהו לתרגל או לחפש ובכוונה הייתי עושה את זה לאט כדי למשוך את הזמן. התנחמתי בכך שלפחות אני יושבת ומסתכלת במחשב, במקום לשבת בחלל פתוח ולשחק בטלפון שלי כשכולם רואים אותי. היה לי שם ממש רע (התפקיד עצמו היה בסדר), וכל יום התאפקתי שלא לפרוץ בבכי.  לא יודעת איך להסביר את זה, אבל הרגשתי ממש שקופה, כאילו אני איזה עציץ שאף אחד לא מתייחס אליו. חשבתי שאני דפוקה. לפני שהתחלתי את העבודה שם הייתה לי הרגשה מאוד רעה וצדקתי. אבל כל הזמן חשבתי שמשהו בי לא בסדר.

במקום החדש יש הרגשה שונה לגמרי. הבחורה שעושה לי את החפיפה מקסימה! היא גם נהדרת מבחינה מקצועית. כבר ביום הראשון היא הייתה צריכה לצאת מוקדם ואני נשארתי לבד במשרד. אמנם עשיתי בעיקר עבודת ניירת ועניתי לטלפונים וטיפלתי במה שיכולתי לטפל- אבל התחושה הייתה אחרת לגמרי, שסומכים עליי. הבחורה מאוד מאוד נחמדה, נותנת לי תחושה טובה, דואגת שאכיר אנשים ואכנס לעניינים. גם שאר העובדים מאוד נחמדים ומתייחסים אליי כאל "אחת משלהם". החברה בה אני עובדת עוסקת בתחום מאוד זר לי. גם המערכות שלהם דיי מסובכות והכל כמובן באנגלית ועם הרבה מושגים שאני לא לגמרי מבינה. אני מקווה שאצליח ללמוד ולקלוט את הכל בהקדם. נכון שכל ההתחלות קשות ובטוח ייקח לי זמן להבין את הכל ולקלוט מי נגד מי , אבל יש לי כאן תחושה טובה. אני גם לא חוזרת הבייתה מדוכאת וחסרת אנרגיות. המשרה הזו זמנית כי מדובר בהחלפה לחופשת לידה, אבל אני מקווה שאיכשהו הדברים יסתדרו ואולי כן ימצאו לי איזה תפקיד אחר.

אחלו לי בהצלחה.