אף פעם לא הייתי מהבחורות האלו שאוהבות ילדים. 

בכיתה י' מצאתי את עצמי עושה מחוייבות אישית במעון ילדים (כי הסכמתי להחליף את ידיד שלי- הוא בחר בגן ואני בחרתי בספרייה) וכל פעם שהייתי צריכה להגיע למעון לשעתיים- הייתי סובלת. כשהייתי חוזרת הבייתה הייתי מרגישה צורך עז לרוץ ישר למקלחת ולזרוק את כל הבגדים לכביסה. בסוף אפילו לא הצלחתי לסיים את המחוייבות אישית, וזייפתי את החתימות (נו, אולי מישהו ייקח לי את התעודת בגרות?)

לאחותי למשל יש ממש אהבה וגישה לילדים. ואני, גם כשאני רואה ילד חמוד אני לא ממש יודעת מה עושים איתו. אם כי, הייתי מאוד קשורה לאחיינית של האקס שלי ואפילו הסכמתי ללכת איתה לשירותים פעם אחת וגם לנגב לה את הנזלת, והיום החזקתי את הבן של חברים שלנו ולא הפריע לי שהוא קצת ירק עליי וניקיתי לו את הפה כשהוא פלט.

כשהייתי צעירה יותר חשבתי שאני לא רוצה ילדים בכלל. ואח"כ חשבתי שאולי אני כן ארצה אבל בעתיד הרחוק מאוד מאוד מאוד.

בשנה האחרונה משהו השתנה.

אולי בגלל שהתחתנתי.

ואולי בגלל שמסביבי - כולן בהיריון!

אנחנו חבורה של ארבעה זוגות נשואים, זוג אחד שלא גרים ביחד ועוד בחור רווק.

לכל הזוגות הנשואים בחבורה, חוץ מאיתנו, יש כבר ילד ראשון בן כמה חודשים, אחד מהזוגות הם ממש הורים טריים לבן שנולד לפני חודש.

פתאום עוד חברה ועוד מכרה- בהיריון. או עם תינוק.

ואולי זה גם השעון הביולוגי שלי.

ואני מרגישה שמשהו חסר. וגם אני מתחילה לחשוב איך זה יהיה כשיהיה לי ילד משלי, בעדיפות לילדה(:

באוגוסט התחלתי לקחת חומצה פולית.

בספמטבר הפסקתי עם הגלולות. וזה היה קשה, אחרי כמעט 10 שנים. פתאום אין לי שליטה מתי מגיע המחזור. העור שלי שמן, אז יצאו לי ממש הרבה חצ'קונים על הפנים וגם גם על הגב. אני בת 27 ועם פצעי בגרות.

הפסקתי עם כל הדברים שאני אוהבת: סושי, ביצת עין, קרפצ'יו ואלכוהול (הייתי בברלין ולא שתיתי בירה!). את ההמבורגר העליתי בדרגה ממדיום למדיום-וול, למרות שתכלס בהיריון צריך לאכול וול-דאן לגמרי.

הייתי אצל הרופא נשים לבדיקה, וגם עשיתי בדיקה גנטית שעלתה לנו 1,000 ש"ח שיצאה תקינה.

ואז המחזור איחר לי בשבוע.  עשיתי בדיקה- שלילי.

חיכיתי עוד שבוע- שוב שלילי.

חיכיתי עוד שבועיים- ואז התייאשתי וקבעתי תור לרופא.

שבוע לפני הרופא- עוד בדיקה. שוב שלילי.

יש לי שחלות פוליציסטיות, שזה אומר שקשה להן לבייץ. ידעתי את זה אי שם בגיל 17 כשהתחלתי לקחת גלולות ולא חשבתי על זה יותר מדיי.

הרופא אמר שהוא רואה ביוץ ושלח אותי לעשות בדיקות הורמונליות. הוא אמר לי לנסות עוד שלושה חודשים ואם אני לא נכנסת להיריון- אז לבוא אליו וכנראה אתחיל טיפול. אחרי שבוע בשעה טובה לאחר איחור של חודשיים קיבלתי מחזור.

בינתיים הגיעו תוצאות חלקיות של הבדיקות שעשיתי, וכרגע ממה שאני מבינה הן תקינות.

אז נותר לנו להמשיך לנסות.

אני מנסה לא להילחץ ולא להתייאש. אבל זה קצת קשה. אמא שלי משגעת אותי למה אני צריכה לחכות שלושה חודשים ושאני אלך שוב לרופא, וכשאני אומרת לה שככה זה, שלרוב רופאים לא מתייחסים אם את לא מנסה שנה, היא אומרת "טוב נו, אולי את לא באמת רוצה להיכנס להיריון". וזה מציק כשכל אחד נכנס לי לרחם. לפני שבוע היינו בפאב ואני וחברה שאסור לה לשתות הזמנו קוקטייל ללא אלכוהול. אחד החברים שמע שאני שותה ללא אלכוהול ישר נדחף "מה? למה בלי אלכוהול? יש לך משהו לספר?" כאילו שאם באמת הייתי בשלב ההיריון הראשונים גם הייתי מספרת.

וכולם מאחלים "בקרוב אצלכם" ושואלים מה קורה ומתי יהיה... וברור לי שזה באמת מתוך כוונה טובה נטו. אני לא רק בת בכורה, אני גם נכדה בכורה וגם נינה בכורה. 

אבל זה מתסכל, כי לא הוקוס פוקוס. לגוף יש את הכללים שלו.

מצד אחד זה צובט לי בלב, כשאני רואה שלאט לאט כל מי שאני מכירה נמצא בשלב אחר בחיים. וזה צובט בלב כשאני שומעת על עוד מישהי שנקלטה ממש בניסיון הראשון. ןוכל פעם שאני מקבלת מחזור- אני מרגישה אכזבה. ואני חושבת שאולי לא השקענו בזה כמו שצריך. סליחה על השיתוף בפרט הכל כך אינטימי הזה - כל פעם מחדש אנחנו אומרים "כן, נעשה את זה כל יומיים". אבל לא תמיד יש חשק וכוח לעשות את זה כל יומיים. ולעשות את זה בתור עבודה- זה לא נעים. אנחנו לא נהנים ככה. אבל אני כל הזמן חושבת - אולי אני כן צריכה לעשות את זה כל יומיים, גם בלי חשק, בגלל שהשחלות שלי דפוקות ומי יודע מתי אני מבייצת.

ואני מתחילה לפחד שמשהו דפוק אצלי, למרות שאני יודעת שזה נורמלי בהחלט. ויש לי גם ככה הרבה דאגות ופחדים בקשר לזה. אני מאוד מפחדת שמשהו בהריון או בלידה לא יהיה תקין. חברה טובה שלי עברה הפלה בתחילת ההיריון שלה. והיא לא היחידה- אני מכירה עוד נשים שזה קרה להן, ולא בשלב הראשוני, אלא בשלב מאוחר יותר. 

אני מאוד מודאגת איך נסתדר עם ילד, מבחינה כלכלית בעיקר. מבחינה לוגיסטית (אם אני מסיימת לעבוד ב-17:00, מה אני אעשה עם הילד? מי ייקח אותו מהגן?) ובעיקר מבחינה רגשית- פתאום אנחנו והצרכים שלנו לא במקום הראשון. אי אפשר לעבוד עד מאוחר ואז ללכת למסעדה. אי אפשר ללכת לחדר כושר. ומה אם אני לא אוהב את הילד? מה אם לא אתחבר אליו? ומה אם השילוב שלו ושל החתולות יהיה אסון? מה אני אעשה?

מצד שאני אני מנסה לא להתייאש. אני מנסה לחשוב על החיובי- זה נותן לנו עוד זמן של זוגיות נטו. אני מנסה לחשוב חיובי ולהזכיר לעצמי שזה נורמלי ובסדר וזה יבוא בזמן הנכון.

נחמד לחזור לשתף פה משהו כל כך אישי.

זה לא שזה סוד, אבל לא הייתי רוצה שכל אחד ייחשף לפרטים האלו. מה גם שאני מאוד דואגת שמישהו בעבודה יקרא כאן - ואז יפטרו אותי עוד לפני שאכנס להיריון.

אחלו לי בהצלחה.

עם כל הקושי-

הגעתי למסקנה שזה הדבר הנכון לעשות.

מאוד דאגתי שאף אחד לא יקרא כאן יותר, ומכך שלא אזכה לעוד קוראים חדשים.

אבל בסופו של דבר, גם כך אני כותבת פחות ופחות. ומדיי פעם כשאני בודקת את הסטטיסטיקות - גם הן יורדות ויורדות.

וגם התגובות - מועטות. אגב, אני חושבת שזה כך בכל הבלוגים.

אז אם אני כותבת מעט, וכנראה קוראים כאן הקוראים האדוקים שמלווים אותי 12 שנים- אז לפחות שאוכל לכתוב בחופשיות על מה שעובר עליי, ומה שמטריד אותי. כמו פעם,  כשהייתי צעירה וישראבלוג היה קהילה קטנה ואף אחד לא ידע מה זה בלוג.

בקרוב אכתוב.

יש כאן מישהו?