היום לפני 10 שנים בדיוק התגייסתי לצה"ל. ארבעה שבועות טירונות בבסיס ניצנים, ולאחר מכן שירות של שנה ו-10 חודשים בעתלית, בחיל הים.

לפני שבועיים הייתי חולה והיה לי קצת משעמם, אז התחלתי לחזור ולקרוא בארכיון שנים אחורה, על תקופת הצבא, והבנתי כמה לא יציבה ולא בריאה נפשית הייתי אז. אבל עברתי את זה.

אפשר לומר שזו הייתה תקופה מעצבת, אבל לא הייתי מוכנה לחזור עליה שוב. למרות שאני מאוד בנאדם של מסגרות, זו מסגרת לא פשוטה ודיי קשה - שאילצה אותי להתמודד. היו ימים מאוד לא טובים (וזה לאו דווקא בגלל הצבא, אלא בגלל שהייתי מדוכאת ומרעיבה את עצמי במסגרת של צבא), אבל היו ימים טובים, חוויות כיפיות,  טיולים, צחוקים ולא מעט אנשים שלזמן מה נכנסו לי ללב והיו חלק משמעותי מחיי.

כשהשתחררתי- יצאתי עם הרגשה שכן תרמתי את תרומתי הצנועה למערכת.

כמה אנקדוטות ודברים שלמדתי בצה"ל:

1. למדתי שבצבא לא "הולכים" אלא "נעים". ואני נעתי ממקום למקום חסרת דיגום מוחלט, אבל מה שכן - בתיק היה לי קבוע פק"ל כיסים מלא - ת.א, גז מדמיע ופנקס שבי. לא שממש ידעתי איך להשתמש  בהם, ועד היום פנקס שבי נשמע לי כמו דבר מטומטם למדיי - הרי אם היו חוטפים אותי, זה לא ממש היה מעניין את חוטפיי הפנקס שבי שלי.

2. הפעם הראשונה בחיים שלי שהתעלפתי - הייתה בבוקר הראשון של הטירונות.  היה לנו מסדר עם סמלת המחלקה, והתחלתי להרגיש ממש ממש לא טוב ולראות שחור. אבל בגלל שאני ביישנית וגם לא ידעתי איך להתנהג - לא אמרתי כלום וחיכיתי שזה יעבור. זה נגמר בזה שהתעלפתי על הפרצוף ופתחתי את הסנטר. כולן היו בהלם- כולל המפקדות - ואף אחת מהן אפילו לא ניגשה אליי! רק אחת החיילות באה לעזור לי לקום. זה נגמר בפינוי לבי"ח ברזילי, תפירה של הסנטר וחמישה גימלים. הצלקת כבר דיי נעלמה לי - אבל אהבתי לספר שהיא תוצאה של השירות הצבאי שלי.

3. למדתי להסתער על הרכבת ואיך לעלות על אזרחי בשתי דקות בתא שירותים של תחנת רכבת ת"א מרכז.

4. פתרתי המון המון תשחצים. כל בוקר הייתי קוראת עיתון, בימי חמישי היה גם את "במחנה". גם קראתי המון המון ספרים - הייתי קוראת במשרד כדי להעביר את הזמן כשהיה משעמם, והייתי קוראת גם בזמן השמירות. כן, כן, לשמירה הייתי עולה קבוע עם ספר (או שניים), טלפון ואמ.פי.שלוש (ענתיקה!). הייתה איזה פעם אחת שמישהי (או מישהו?) השאירה "לאישה" בעמדה - וישבתי וקראתי כל כתבה וכתבה, רק כדי להעביר את הזמן. אף פעם לא תפסו אותי.

5.  למדתי בתיאוריה איך יורים ב-M16. בפועל, עשיתי פעמיים בחיים שלי מטווחים עם התקף חרדה מטורף ובעיניים עצומות. ככה שפגעתי במטרות של כולן, רק לא שלי. הייתי יושבת עם הנשק עליי בשמירה ותהיתי לעצמי מי המפגר שחושב שאני באמת כשירה להשתמש בנשק ולהגן על הבסיס. הרי אם מחבל היה מחליט לתקוף את הבסיס - סביר להניח שהייתי בוהה בו בהלם.

6. היה לי לוח פז"מ. והייתי קוראת גיליונות של "ג'ובניק "- עיתון הג'ובניקים, שרץ איזה תקופה במייל הצבאי.

7. למדתי שאקמול זו התרופה האולטימטיבית לכל דבר - לכאבי ראש, קלקולי קיבה, יד קטועה, דלקת קרום המוח, פצע ירי. וגם שהסבון הירוק של "קלין" מנקה את הכל!

8. אגב ניקיון, נכון כולם חושבים כמה בנות הן נקיות ואסתטיות? אז בצבא למדתי שממש ממש לא. אני לא אתאר את הזוועות שראיתי בשירותים ובמקלחות. בנות! את הצרכים עושים בתוך האסלה! ואת הפדים המשומשים שלכן עוטפים היטב וזורקים לפח!

9. במשרד שלי היה את הנוף הכי יפה בבסיס. ואחד הדברים שהכי אהבתי - להסתכל על הים, בעיקר בזמן שיורד גשם.

10. כל השירות של סגרתי סה"כ 4 שבתות. אחת בטירונות, ועוד שלוש בבסיס כחלק מתורנות מיותרת של "נכס לאומי".

11. מעיל הדובון הצה"לי. נראיתי בו כמו ילדה שניסתה ללבוש בגד של אבא שלה - אבל המעיל הזה הוא פריט הלבוש הכי מחמם שהומצא אי פעם.

12. יש לי לא מעט מזכרות שאני שומרת עליהן עד היום, כולל את כל המכתבים והשטויות שאי פעם כתבו לי בצבא ותליתי בגאון על הלוח שעם. אגב, עד היום אני לא נפרדת מהחולצות של הצבא וישנה איתן בכיף ואני מצטערת שלא שמרתי על המדים הלבנים (והמהממים שלי!). הנה מדגם מייצג של המזכרות שלי:

אני קצת חולה ומעוכה במיטה, אז החלטתי לעבור על דברים ישנים שכתבתי לפני שנים.

לפעמים אני מתגעגעת לאיך שכתבתי פעם. הצורה הנקייה והכנה בה הצלחתי להעביר את חיי היום היום, החוויות, הרגשות, המחשבות והתהיות שלי למילים.

אני כבר לא מסוגלת לכתוב ככה יותר, וזה קצת עצוב, כי הכתיבה הייתה חלק כל כך משמעותי ממני. 

החיים שהיו לי, גם אם היו בהם ריקנות וכאב גדולים לפרקים, נראים הרבה יותר מעניינים וחיים מהשגרה שלי עכשיו- מטלות, מטלות, מטלות. גם סקס הופך להיות מטלה, כשנמצאים במסלול הזה של טיפולי פוריות.

ואולי פשוט ידעתי לכתוב טוב, ועם השנים המוזה שלי דהתה. ואולי ככה זה אצלי, ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב, ועכשיו טוב לי מדיי ואז אני לא כותבת כמעט כלום.

ונתקלתי בדברים שכתבתי עליך. אפשר לומר הרבה דברים על הקשר המוזר והלא ברור שלנו, אבל היה בו משהו מיוחד.

הכרנו בצבא, כשהייתי כמעט בת 19 ואתה היית בן 25. זה נראה לי אז כל כך מבוגר, והיום עוד חצי שנה אני בת 29 ובאופן כללי קולטת ש- 30 זה כבר לא גיל זקן עבורי.

היו כמה פעמים כאלו שכל פעם מחדש קצת חתכתי לך את הלב, בלי כוונה. כמו שחתכו לי את הלב בלי כוונה. 

אני לא רוצה להגיד ששברתי את הלב, כי אני לא באמת חושבת שהייתי כזו חשובה בחיים שלך, אבל אני מקווה שאתה עדיין שומר לי פינה חמה איפשהו.

אני חושבת שלא באמת היינו יכולים ביחד. אולי בעולם מקביל. אבל מה עושים כשבין שנינו עבר הרבה חשמל, וזה לא רק בקטע הפיזי. הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה לפני משהו כמו שבע או שמונה שנים, כשהצעת לי להיפגש לקפה בת"א והלילה הזה נגמר כמו שהוא נגמר. כי תמיד כשאנחנו נפגשים החשמל הזה בינינו... גורם לנו להיכנס למיטה, למרות ששנינו לא תכננו ולא חשבנו על זה בכלל.

וזו הייתה הפעם האחרונה שכעסת עליי, שאני שוב גורמת לך לפתח רגשות. גם לי היו רגשות, אבל ידעתי, ידעתי שזה לא יעבוד. ואם אני לא טועה, היית כאן לחופשת מולדת ואח"כ חזרת לארה"ב ואיך בדיוק זה היה עובד.

וכל אחד הלך לדרך שלו ולמסלול שלו. אתה המשכת לדעת עליי כמעט את הכל, כי אני משתפת הכל בפייסבוק ואתה קצת פחות, והרבה פעמים תהיתי מה איתך ומה אתה עושה.

ומאז לא דיברנו הרבה, רק פעם ביובל שיחות קצרות של מה נשמע ומזל טוב בימי הולדת. פעם אחרונה שהתכתבנו הייתה מתישהו ביולי ודיברנו קצת על החיים ואמרת לי שאתה מקווה למצוא מישהי מיוחדת משלך. ואני מקווה שמצאת.

אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב את כל זה עכשיו. אבל פתאום הייתה לי תחושה כזו שאני חייבת לכתוב תכף ומייד.

תחושה שהרבה זמן לא הרגשתי.

אולי רציתי להגיד באיזה מקום - סליחה. סליחה שהתנהגתי כמו שהתנהגתי. כל הזמן חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון ואני אף פעם לא התכוונתי לפגוע באף אחד. אבל אלו החיים וכל זה. לפעמים אני נזכרת בך ובמה שהיה לנו, וזה דווקא מעלה לי חיוך. אולי ביקום מקביל או בזמן אחר זה היה עובד. ואולי אתה לא חושב עליי בכלל ואני סתם איזה מישהי מהעבר שלך, אבל כן מקווה שיש לך איזה פינה בשבילי, כמו שלי יש בשבילך.

רק רציתי לסגור מעגל.

(אני ממש מתלבטת אם לשלוח לו את זה)