הלב דופק. האדרנלין זורם. הפנים אדומות.

והיא קוראת את השיר שכתבתי עליה.

הגעתי לבית-ספר בין הראשונים כרגיל עם האוטובוס.

מעין איתי באוטובוס אז הוא ירד איתי

[ובזמן שאני כותב את המילים האלו היא כותבת לי באייסיקיו.]

אני רציתי ללכת לשים את התיק, אבל לא העזתי כי פחדתי שהיא תגיע.

יש אני ס' [לא באמת ס. רק לסיפור], שאני ידעתי שהוא גם הולך להביא לה מתנה.

אז נשארתי וחיכיתי לה בחוץ עם התיק, כדי שהוא לא ייתן לה לפני.

היא מגיעה.

אני רואה אותה באוטובוס,

ו"מתחיל להאדים כמו בלון אדום" [אחת מהיציאות שלי היום]

יש שתי מדרגות. כאלה שמובילות לבניין וכאלה שלמגרש.

עמדתי במדרגות שמובילות לבית-ספר והיא הלכה למגרש ולא הסתכלה עלי.

מעין ו-ב' ישבו שם, והסתכלו עלי.

הלכתי מאחוריה.

היא התיישבה עם ח'.

היא רואה אותי.

"אני מצטער שאני באיחור, אבל..."

ונתתי את המתנה.

"תודה", היא אמרה לי.

באמת שציפיתי ליותר, בלי להשוויץ.

עברתי את כל היום עד היחידה האחרונה בביאוס כי הייתי בטוח שממש לא אכפת לה מזה.

שנייה, אני אעצור את הכתיבה של זה כדי להראות לכם את זה:

לאב יא.

ביחידה האחרונה כשחיכיתי מחוץ לחדר דרמה ס', שהביא לה מתנה קצת אחרי,

השוויץ עם הפתק שהוא קיבל.

קראתי.

היה משהו כמו "נחמד מצידך, מתנה חמודה מאוד".

ואז הייתי מבואס תחת. [חאח. תחת.]

בסוף היינו אמורים לראות סרט אבל אני והוא לא היה לנו כוח אז דיברנו סתם עם איזה דלדניק.

נאמ. הלכנו הביתה.

היה אצלי חבר נודניק נורא,

ושרפנו קלפים משעמום.

עכשיו הוא הלך.

והיא כתבה לי שהיא מצטערת נורא שהיא הביאה רק לו את הפתק כי היא לא ראתה אותי בסוף היום, וגם קרעו לה את הפתק.

♥