הכל התחיל כשבאתי היום חזרה הביתה עם האוטובוס של בית-ספר.

ירדתי כרגיל בתחנה, הגעתי לבית, עליתי למעלית, וצלצלתי בכניסה לדירה.

אין תשובה.

התכוונתי להוציא את המפתח מהתיק, אבל אז גיליתי שהשארתי את המפתח בבית.

התקשרתי לאמא, והיא אמרה שהיא בקניון והיא חוזרת עוד חצי שעה.

בכניסה לבית שלי יש ארון קטן כזה, אז השארתי שמה את התיק והלכתי החוצה.

אני גר בכיכר, עם חנויות, אז רציתי להסתובב בכיכר.

התחלתי ללכת, עד שהגעתי לפנייה לרחוב אחר, מאחורי הבית שלי.

ממילא לא היה לי כסף, אז פניתי לשם.

אף פעם לא באמת טיילתי שמה מאז שעברנו לכאן, בחופש הגדול.

זה מקום מדהים. הבניינים, הרחובות, ההרגשה...

טיילתי קצת, עד שהגעתי לגן שעשועים, מתחת לבית פרטי גדול.

ריק לגמרי, מלבד הציפורים.

שקט. הרעש היחיד הוא ציוצי הציפורים.

עליתי על הקרוסלה, שכבתי על המושבים, וצפיתי בשמיים.

עלי האדמות / יונתן קסלר

הרוח, העלים

החוף והגלים

ואז הסתכלתי על הציפורים

היונים, הנצים וגם הדרורים

העצים, העננים

הקוצים והגנים

ואז הסתכלתי על האדמה

ואנו עליה כמו שחקנים ובמה

השמש, השיחים

הדשא והפרחים

ואז הסתכלתי על השמיים

שהם כלל זהים לים ולמים

- - -

הלכתי אל הנדנדנה.

היא הייתה נורא קטנה.

התחלתי להתנדנד עם הרגליים.

עצמתי עיניים, וראיתי את כל הילדות שלי פתאום.

רגעים מהילדות שלי, תמונה אחרי תמונה, רצו לי בראש.

כשסיימתי להתנדנד הלכתי אל הנדנדה השנייה.

היא הייתה עם סורגים, כמו לתינוקות, רק שהיה בה הרבה מקום, יותר מהראשונה.

התנדנדתי, והיה לי דז'וו.

אולי באמת היה מצב זהה כשהייתי תינוק.

השעה כבר הייתה 1:00, אז התחלתי לחזור.

ב1:05 כבר חיכיתי ליד הכניסה לבניין, ואז אמא התקשרה ואמרה שיקח עוד 10 דקות.

הייתי יכול להישאר שמה עוד רבע שעה.

[וואו. עכשיו כשאני מסתכל על זה, רוב הפוסט הוא משעמם נורא. הייתי יכול לוותר עליו, אבל אני כבר לא מעדכן הרבה, אז חבל ]

אוף, אני 2 מתחת לפעילים הקטנים. איזה בולבול!!112

זהו.

יונתן קסלר.

יונתן קסלר.

יונתן קסלר.

[אבל למה שלוש פעמים? אבל למה שלוש פעמים? אבל למה שלוש פעמים?

כן, אני חייב להעתיק בדיחות מעומר  [שחזר לטבלה, מזל"ט.]