אתם ידעתם שזה יגיע, ידעתם.

התאמצתם. קיללתם אותי, עשיתם לי את המוות.

אין לי טעם להמשיך, אין לי בשביל מה.

עשיתי את זה ת'אמת בשבילכם בעיקר, לא בשבילי. בשבילי יש לי בלוג אישי וסודי. ועכשיו אתם שונאים אותי, אז אין טעם להמשיך.

זו הייתה אחת התקופות היפות בחיים שלי.

אני לא אשכח את ישראבלוג לעולם.

הוא השפיע עלי בהמון דרכים.

תחשבו על זה, הגעתי לטלוויזיה בזכות אתר באינטרנט. עמוד אחד שבכלל אני לא יצרתי באינטרנט.

יש המון אנשים שאני רוצה לשמור איתם על קשר, אני אכתוב שמות. אני מניח שרובכם לא הייתם רושמים אותי פה, לא הייתם מעלים בדעתכם כזה דבר, לרשום אותי פה. אבל זוהי ההחלטה שלי. (לא לפי סדר). יש כאן גם אנשים שאני בקשר רחוק איתם ואנשים שהייתי איתם בקשר טוב והתרחקנו.

אנע, אנה, אדוה, ענבל, ענבל, דנה, ליאל, נעמי, קארן, שי, שירה, דורון, עומר, עדי, דין, הדס, גשם, סבטה, רן, נוגה, דור, אור, הילה, אלמוג, הוד, אלה, אביטל, שרון, קארינה, נועה, גאות, מור, איציק, וכל השאר. מצטער אם שכחתי מישהו.

למה אני עוזב? בגלל דברים בסגנון (ואלה רק דוגמאות, יש עוד המון):

ואז מה אם הפוסט סיום מלא בדברים כאלה? שאנשים יראו מה באמת חושבים עלי.

http://k.domaindlx.com/elnatan/kesler.swf

ותזכרו, אלה רק בודדים.

בכל פוסט יש לעתים כמה עשרות.

אז ביי. היה כיף.

שלום ולא להתראות.

יונתן קסלר.