ממש לא אכפת לי שהפוסט מנוסח בצורה מגעילה ולא יפה.

כי אני לא כותב יפה. ומה לעשות, כזה אני.

כל כך קשה לכם לקבל את זה, ואת שאר הפאקים שלי?

אני כזה נורא שאתם כולכם כל כך מתרחקים ממני?

נמאס לי להיות לבד כבר.

אני עצוב, אז במקום לנחם אתם צינים איתי.

לפעמים זה לא מתאים, אתם יודעים.

ואתם לא חייבים ישר לרוץ לספר לי את הצרות שלכם בלי לשאול אפילו מה נשמע איתי.

דיי כבר! שכל זה ייגמר כבר.

אני רוצה כלכך לעבור בית ספר. רע לי כלכך במקום הזה.

צריך ממש לבכות כדי שישימו לב אליך.

בעצם, אצלינו זה תלוי איך אתה נראה.

כבר אין לי חשק אפילו לבלוג הזה. הפעילים זה הדבר היחיד שעוד נתן לי מוטיבציה לכתוב.

כן, אני יודע שזה צומי, אבל תודו שאני כבר לא כותב כאן שום דבר אמיתי.

אני לא אפרוש כי אני במקום הזה כבר יותר משלוש שנים ואני לא אהיה מסוגל.

אבל אני חושב שאני אפחית את העדכונים בצורה די משמעותית.

אפשר לנסח את הפוסט הזה במילים אחרות: תנו לי צומי

אז סליחה שאני כל כך מתבכיין, אבל זה כבר רמה שזה כבר שגרה אצלי כל יום לשבת בהפסקה לבד ולחשוב על החיים.

ולהסתכל על ילדים שהיו פעם החברים הכי טובים שלי. ולראות איך הם עוברים לידי בלי למצמץ.

אני גם קיים.

ונראה לי כדאי שאני אכתוב את השם בגדול, כי כבר אף אחד לא זוכר בטח.

יונתן קסלר.

זה לא שאני לבד
אין אף אחד, אין אף אחד
זה לא שאני מודאג
כולם דומים אצלי ביד

גם אם שוב אעצום את עיני
השמש תזרח

וכולם יחיו כאן טוב גם בלעדי
גם אם לא הייתי בכלל
הבוקר יבוא
העולם גדול מדי עלי
העולם יפה מדי אולי