כשאתה עושה את עצמך שמח אתה כבר שוכח ומתרגל, לפעמים. לא תמיד, כנאטנ.

כל מי שבבית הספר, אני משער, יכול לומר שהתנהגתי היום רגיל לגמרי, אולי אפילו קצת שמח.

זה בגלל שאני רוצה להיות שמח. אבל עמוק בפנים אני לא באמת שמח.

אני רק עושה כאילו, כי מי יודע, אולי זה יעזור. אבל כנראה שלא.

למה כשאני עצוב ואין לי חשק לדבר אתם כועסים עלי?

אני אבין אם לא תדברו איתי, זה הגיוני. למי יש כוח להתחיל לנחם ולהגיד את כל זיבולי השכל האלה.

אבל אם אני מסיים איתכם שיחה כשאני עצוב, אתם צריכים להבין אותי לפחות. ולא לכעוס.

ואתם כנראה גם תופתעו לגלות שלא עוזר לי שאומרים לי:

"אני חבר טוב שלך! אני פה בשבילך! אני אוהב אותך!" -

רק כשאתם רואים שאני עצוב.

כי זו לא החוכמה. החוכמה היא להיות תמיד בשבילך, לא רק כשאתה עצוב.

אז זה לא עוזר לי אם סתם תנסו לנחם אותי ותגידו לי את הדברים האלה. תוכיחו את עצמכם.

-

קראתי את מה שכתבתי עד עכשיו וזה פשוט פתטי כמה רחמים עצמיים יש לי.

זה מגעיל מצידי. איכס, זה לא אני. זה פשוט לא אני.

אני האמיתי מודע לזה שאין לו חברים ועובר הלאה,

אבל עכשיו? עכשיו זה אותו מצב, רק שאני בוכה על זה.

אני צריך להתרגל כבר לזה שאין לי חברים.

אני זוכר שהגשם הראשון של החורף [זה היה בכלל סתיו] ירד,

ועוד אז ואפילו קודם בכיתי. כבר פאקינג חצי שנה אני מרגיש שאין לי חברים.

והיו לי מאז הרבו דאונים. ותמיד אותם ילדים, קבוע, באים ומנחמים.

אבל הם פשוט לא שמים עלי.

בעצם, אתם יודעים מה? תנחמו. זה עדיין עושה קצת טוב בלב.

אבל תאמינו לי, עם כל ההתבכיינות שלי אני מודע לכמה שאני צומי עם רחמים עצמיים.

באמת שאני יודע את זה. אז אתם לא צריכים להזכיר לי את זה,

לרדת עלי בגלל זה, לרכל עלי מאחורי הגב או מה שאתם לא עושים.

במיוחד לא להגיד את זה ישירות.

סתם אחד.