בזמן האחרון אני מרגיש נורא עייף. פיזי ונפשי.
אני כל הזמן מוצא את עצמי נח בשיעורים, והיום ראיתי טלוויזיה ונרדמתי ל-3 שעות בלי כוונה.
ובעיקר בפנים. אני מרגיש נורא עייף גם לא פיזית, אין לי ממש כוח לעשות משהו.
כל היום אני מתבטל על המחשב ובטלוויזיה, לפחות אם אני יכול.
הגיעה אלינו משלחת מלוס אנג'לס בארצות הברית. אני אעשה קודם כל הקדמה קצרה מה זה.
בעיקרון, יש כמה בתי ספר בתל אביב שיש להם פרויקט מיוחד ששנה אחת טסים מבית ספר בלוס אנג'לס קבוצה של תלמידים ומתארחים אצל תלמידים בתל אביב, ושנה אחר כך התל אביבים באים ללוס אנג'לס. אז הפרויקט הזה הוא גם אצלינו.
בעיקרון השנה אנחנו מארחים. אז המשלחת, של 16 התלמידים, הגיעה אלינו אתמול בצהריים.
בהתחלה לא חשבתי שאף אחד יתחבר אחד לשני, אבל מסתבר שטעיתי.
הייתה לנו אתמול פעילות בבית של איתמר עם המשלחת, וכולם הכירו את כולם ממש מהר וכבר התחברו. ואני, למעשה, איך אני אגיד את זה... לא.
גם היום בבית ספר אותו דבר, כולם כל ההפסקות פשוט הסתובבו עם המשלחת, נהנו איתם וצחקו איתם, אפילו מי שלא מארח או עוזר לארח. רק אני שוב לא הצלחתי להתחבר לקבוצה כלשהי, או בקושי לדבר איתם בכלל. למרות שבדרך כלל אני מתחבר עם אנשים מהר.
קצת התאכזבתי. קצת הרבה.
לפני כמה חודשים שאלו מי רוצה לארח תלמיד. לא ממש עשיתי מזה סיפור, חשבתי שזה יהיה משעמם שיידבק לי איזה אמריקאי לבית במשך 10 ימים.
אבל עכשיו אני כל כך מתחרט שלא בחרתי לארח. זו חוויה של פעם בחיים, וחוץ מזה המארחים כמובן מתחברים בקלות עם האנשים. והאירוח זה לא רק העניין של איפה הם ישנו במשך 10 ימים. זה יותר מזה, המארחים הם בעצם אוטומתית חלק מהאנשים שמתחברים איתם.
שנה הבאה אנחנו נטוס אליהם. אמרו בהתחלה שזה אותו סיכוי לטוס למי שאירח ולמי שלא. אבל רמזו לנו וזה גם די ברור שרוב מי שאירח גם יטוס. וחוץ מזה המחנכת שונאת אותי, ככה שאין לי סיכוי לטוס. ואני ממש ממש רוצה.
אני לא חושב שבמשך ה-8 ימים הבאים שהם עוד בארץ אני אצליח ממש להתחבר עם אחד מהם אפילו. וזה נורא מאכזב, במיוחד כשאני רואה שכמעט כל השכבה מסתובבת איתם וכבר מכירה אותם טוב. אני הולך להיות פשוט לבד בשבוע וקצת הזה.
עכשיו קצת הסתכלות על בית ספר בלי קשר לאירוח. מלפני זה.
לפי דעתי, כמה שהבית ספר לטבע הזה נחשב טוב, הוא גרוע.
נתחיל מזה שהמורים מפלים, לא מתחשבים ופשוט מעצבנים. אתם בטח תגידו שזה ככה בכל בית ספר. אבל את המורים כאן, אני פשוט כבר לא יכול לסבול.
בשבוע האחרון כל הזמן, אבל כל הזמן מעיפים אותי משיעורים, נותנים לי עונשים. ובאמת שלא עשיתי שום דבר אחר מתמיד. אולי קצת, אבל לא ברמה כזאת.
פשוט מתייחסים אל חלק מהילדים בצורה כזו ואל חלק אחר של הילדים בצורה אחרת, בלי שום סיבה הגיונית.
בגלל שאני אמרתי איזו בדיחה קטנה אז המחנכת העיפה אותי מהשיעור והייתי צריך לכתוב עמוד שלם "למה לא להיות ליצן הכיתה". פאק, מה זה החרא הזה? לפחות תחשבי על עונשים נורמאלים.
בשיעור אחר, כולם דיברו כל הזמן ואפילו לא שמעו את המורה, ואני כל הזמן הייתי בשקט. אמרתי משהו קטן לזה שישב לידי, והמורה שלחה אותי ואותו לעשות הרצאה על איזה נושא.
מה עשיתי להם? 
שנה הבאה אני לא אעבור, כי אני רוצה להבחן לבית ספר שנקרא תלמה ילין שמתחיל רק בט'. אז במחצית השנה הראשונה של ח' אני חייב באמת לעשות את המקסימום כדי שתצא לי תעודה טובה ויהיה לי סיכוי טוב להתקבל.
אבל אני לא אשאר בבית ספר הזה עוד סוף ט' בטוח (הוא מא' עד ט'). דיי, נשבר לי הזין מהחרא הזה.
וכמובן שגם יש מורים טובים שאוהבים אותי. אבל אני לא יכול להמשיך ללמוד עם מחנכת שככה מתייחסת אלי. פשוט לא.
וחוץ מהלימודים אני פשוט מוצא את עצמי לבד כל הזמן. גם הרבה לפני פסח זה היה. וכנראה בחופשה שכחתי את הכל. ופתאום הכל חוזר אלי.
אני זוכר שבכיתה ו' היו לי המון חברים וידידות. לאן פתאום כולם נעלמו שאני מוצא את עצמי כל הזמן... ממש לבד. 
טוב, כדאי שאני אפסיק, לפני שממש תחשבו שאני בדיכאון כי אני לא.
סתם קצת מבואס, אבל גם על זה נתגבר. לא סוף העולם.
עד כאן בחדר החדשות של שוקולד פרה,
יונתן קסלר.