שלשום. בכלל שכחתי מזה.

בכתבה שאמא שלי כתבה בעיתון 'גלובס' שלשום (10.10.04) בחלק שנקרא 'גלובס הערב', הופיעה תמונה שלי, וככותרת, ציטוט שאמרתי.

תמונות:

הכתבה במלואה:

"אמא, איך נדע שהוא לא הולך לירות בנו?" (כותרת)

(כותרת משנה) רק השנה העזנו לחזור לסיני, אחרי עשרות שנים של חשש מתיירות במדינה עוינת. נשארנו קרוב לגבול, ליתר ביטחון. זה לא עזר -> הדס מנור (אמא שלי) על טיול החג המשפחתי, שנקטע עם הישמע הפיצוץ בהילטון טאבה

רק שעתיים קודם לפיצוץ, חזרנו במונית מנואיבה לטאבה, אחרי בילוי של יום קסום עם משפחות חברים בחוף לה-סירן, ליד טראבין. רוח המדבר נשבה בכוח דרך חלונות המונית שהיו פתוחים לגמרי. מוסיקה ערבית ניגנה ברקע, שלווה דמיונית הקיפה אותנו וחופי סיני עברו מולנו, מדהימים מתמיד ביופיים. טראבין, ראס אל שטן, בננה ביץ', ביר סוויר ועוד רבים אחרים.

דקות לפני כן, בתחילת הנסיעה, הצביע נהג

המונית הבדווי בגאווה, על בית החולים של נואיבה, ה'הוספיטל' שנראה מבחוץ כמו מרפאה קטנה באחת מערי השדה בישראל. 'את מי זה מעניין בכלל?', חשבתי, כשהצביע על המקום וחזרתי להביט בחופי סיני הקסומים, כלא מאמינה כמה טוב לי שם.     

זמן קצר אח"כ, בתוך הנסיעה הזו, הסתובבתי והודעתי למשפחתי ש'זהו. אני מאוהבת סופית בסיני'. כמה קצרה היתה האהבה הזו.

רק לפני כארבעה חודשים, בחופשת שבועות, העזנו לחזור לראשונה לסיני לאחר עשרות שנים של רתיעה, חשש, התרחקות, כי הרי זה שטח ערבי ומי יודע מה יכול לקרות ולמה לחפש צרות. במיוחד, בגלל הילדים.  

בחג השני של סוכות חזרנו שוב. נסענו שתי משפחות, עם ילדים צעירים, אבל עדיין לא העזנו לגור באתר נופש בעומק סיני. בחרנו שוב במלון סופיטל בטאבה. רק 20, 25 דקות נסיעה מהגבול המצרי-ישראלי. רצינו מלון מערבי, רצינו להישאר קרוב, במקום שקולטים בו את ערוצים 2 ו-10 של הטלוויזיה הישראלית, רצינו להיות בטווח קליטה (לפחות בחלק מהמלון), של הטלפונים הסלולריים. רצינו להרגיש בטוח.

בחזרה בטאבה, בשעה תשע בערב, שכבנו על כסאות נוח על שפת הבריכה, כשהדקלים על החוף מתנועעים קלות ברוח, מעל הים השקוף עם ריף האלמוגים הנהדר והדגים ששוחים לך על יד הרגליים. ברקע התנגנה מוסיקה של קריוקי, עם הרבה שירים בעברית שהקרינו עובדי המלון על מסך ענק. הרמקול עבר מיד ליד, איל גולן התנגן ברקע, והילד שלי התרוצץ בשטח מאושר ורגוע.

ממש אז נשמע הבום הראשון, חזק מאוד, מהדהד בשטח הפתוח, קורע את השלווה. "היה פיגוע", אמרתי מיידית, באינסטינקט ישראלי מתורגל, אבל בשקט, שהילדים לא ישמעו. אף אחד לא רצה להאמין. מישהו העלה השערה שזה בום על קולי, במקום שאין בו מטוסים בכלל. חבר אחר אמר, שאולי זה פיצוץ ממחצבות, במקום שאין בו מחצבות ולא היו בו אף פעם. המוח ידע אבל הלב סירב לקבל.

אח"כ שמענו את הפיצוץ השני והשלישי, מכיוון דרום, רצופים כמעט, חזקים קצת פחות. כשעלינו לחדר, עוד לפני שהספקנו להדליק את הטלוויזיה, שמענו צעקות עזות יחד עם דפיקות היסטריות על הדלת. 'תדליקו טלוויזיה, היה פיגוע בהילטון טאבה'. תוך דקות התברר שהפיצוץ הראשון היה צפונית לו, בהילטון טאבה, שהשני והשלישי היו דרומית לנו, בראס אל שטן.

"גל פיגועים ברחבי סיני", אומרת הכתובית על המסך, והשניות האלה נראות כנצח. תוך דקות מגיעים החברים לחדר שלנו. ארבעה הורים עם שלושה ילדים קטנים ששוכבים מכווצים על המיטות, מביטים במסך בעיניים קרועות, חסרי כל יכולת להבין למה זה קורה, אבל מספיק גדולים כדי להבין את מצבנו. אנחנו לכודים בשטח שהפך בין רגע מגן עדן לאיום נורא על חיינו, לגיא הריגה. הילדים פורצים בבכי היסטרי, ואני מחבקת ביד רועדת, אומרת שיהיה בסדר ויודעת שהפעם אין לי כיסוי וודאי להבטחה.   

אני מרגישה שהידיים רועדות לי בעודי רצה למרפסת, שם אפשר להשיג קליטה. אני מנסה להתקשר לאבא שלי, שבטוח שאנחנו בהילטון טאבה. הקווים נכשלים, ובידיים רועדות אני מנסה לכתוב את הודעת ה=S.M.S.הכי מרגיעה שאני יכולה לחשוב עליה באותו רגע, מעבירה אותה בעותקים לכל המשפחה. "אנחנו בסדר, אל תדאגו, נשיקות".

הגברים רצים ללובי, לדבר עם מנהל המלון, להבין איך אפשר להסתלק משם הכי מהר שאפשר. בינתיים משתלטים פחד ובלבול נורא על עשרות הישראלים במלון. אף אחד לא יודע מה קורה, גל של שמועות על מכוניות נפץ נוספות בדרך, על מחבלים שמסתובבים בשטח, על כך שאחת המכוניות שהתפוצצה בראס אל שטן, שבכלל היתה בדרכה למלון אחר.

אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים באמצע, בלי המכוניות שלנו, אותן השארנו באילת, בחדר מלון בשטח מצריים. אבל הכי מפחידה, היא תחושת אי הוודאות. אנחנו לא יודעים עם האירוע הנורא נגמר ונמצא מאחורינו, או שהגרוע מכל עוד צפוי. החוף הקסום עטוף חשיכה כבדה. אנשי בטחון ועובדים של המלון והמלונות הסמוכים לו, מתרוצצים על החוף אוחזים פנסים, צועקים בערבית.

הגברים חוזרים לדווח שמנהל המלון לא יודע הרבה, שהמאבטחים, רובם לפחות, נטולי נשק וכל מה שיש להם זה פנסים. אני רוצה לחזור לגבול בכל מחיר, להסתלק משם, להביא את הילד שלי למקום מוגן, הרחק מהזוועה. אבל מנהל המלון מודיע חד משמעית שהכבישים באיזור המלון בטאבה נסגרו ושאין מוניות לצאת בהן. כל נהגי המוניות הבדווים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

נדמה לי שבטלוויזיה מודיעים כי משרד החוץ קורא לכל האזרחים הישראלים לצאת מייד מסיני. אבל בינתיים, בחשיכת הלילה, אנחנו לכודים עם הילדים, לא יכולים לצאת משם, לא באמת יכולים להגן עליהם, עד שלא ישלחו לנו אוטובוסים ישראלים, או עד הבוקר.   

ג'יפ דוהר באורות דלוקים על החוף, מתחת לחלון החדר שלנו, הישראלים יוצאים לפרוזדורים היסטריים מהגילוי שאין יוצא ואין בא. אי הוודאות והפחד מתעצמים מאוד, כשמנהל המלון מסביר שהעמידו ג'יפ בפתח המלון, כחסימה למקרה שתגיע עוד מכונית נפץ עם מחבל מתאבד.

מדי כמה דקות אני שבה ומנסה ליצור קשר עם החברים שישנים בחוף בנואיבה, אבל בטלפון שלהם אין תשובה. עומס קווים, אני אומרת לילד, ובתחושת מועקה כבדה מאוד, לא יודעת במה להאמין בעצמי. השעות בלילה עוברות לאט מאוד, כשהטלפונים נמשכים. בסופו של דבר, אנחנו מנסים לברר ולדעת כמה שיותר, אבל חסרי אונים לחלוטין.  

כשאור הבוקר מגיע, תמונות אנשי הבטחון, האש והחורבן בהילטון טאבה, כמו גם תמונות הפצועים הרצים אל הגבול, מוקרנות שוב ושוב. באור הבוהק של סיני בבוקר, חוזרים גם נהגי המוניות הבדווים, שנעלמו בלילה, לעבוד.

סיני נשמעת שקטה מאי פעם. אנשים מדברים בלחישה, רוצים לצאת אבל עכשיו כבר חוששים לחזור לאיזור הגבול, אל העומס והדוחק הצפויים, אל המראות. הילד שלי מבקש עוד סיבוב אחד בבריכה. בניסיון להקל, אני מסכימה. הולכת צמוד לידו, אבל אפילו המים קרים מדי ואנחנו מוותרים על הטבילה האחרונה בסיני.

בדרך חזרה אל הגבול, נהג המונית מוריד אותנו ממש לפני הילטון טאבה, או מה שנשאר ממנו. אנחנו יוצאים ברגל, בכביש שעליו נוסעים לצידנו אוטובוסים שפינו מטיילים מעומק סיני, ילדים שותקים והורים שאוחזים בידם בחוזקה ומביטים אל הזוועה. בתוך צפיפות הבריחה, הולכים לצידנו בדממה מטיילים עם תרמילים על הגב, כשברקע מראה המלון הקרוע. הוא מתערבב במכוניות החוזרים מנואיבה ודהב, שהחנו את המכוניות בהילטון טאבה ועתה יוצאים עם שמשות קדמיות מנופצות, פח מכופף.  

לידינו מאות אנשי כוחות בטחון מצרים, ושלט יציאה עליו כתוב "מקווים לראותכם שוב". אחד מאנשי הבטחון המצרים, עומד ממש לידינו, ברובה שלוף. הבן שלי שואל 'אמא, איך נדע שהוא לא הולך לירות בנו?' וכל האמירות היפות ששמורות אצלי למקרים כאלה, נעלמות.

חיחי, מזל שאמא שלי כתבה את הכתבה והיא הייתה שמורה במחשב, אחרת היתי צריך להעתיק הכל..