דלת מסתובבת גדולה (אם לא הייתי לומד בבית ספר לטבע)

שלום, אני יונתן קסלר, חולה באיידס. רק לאחרונה גיליתי תפיסת חיים אחרת. הכל התחיל בכיתה ג', כשחזרתי מארצות הברית והלכתי לבית הספר לאומנויות. בהתחלה הייתי ילד שמן ומכוער, וכשרק באתי לכיתה אף אחד לא השתין לכיוון שלי, מלבד ילדה אחת. הילדה הזאת הייתה הידידה הראשונה שלי. היינו כל ההפסקות ביחד, כמו החברים הכי טובים. גם לה בקושי היו חברים, מלבד שתי חברות שלה, שדי שנאו אותי אז. יום אחד בכיתה ד', לי ולידידה הייתה שיחת נפש. דיברנו על זה שאנחנו בכיתה של צבועים, שהילדים הכי מקובלים עם הכי הרבה חברים הם לא הכי נחמדים אלא הכי יפים. לכן, אני והיא החלטנו שאנחנו עושים שינוי, כי אנחנו רוצים חברים. עשיתי דיאטה, ירדתי יותר מעשרה קילו, התחלתי לגדל שיער, כי אצלינו זה נחשב יפה, לקחתי כל מיני תרופות להאצת הגדילה. בסוף כל השינוי, בלי שאני והידידה שמנו לב, מצאנו את עצמינו מוקפים בילדים. עם הזמן נהיינו הכי מקובלים בשכבה.

בכיתה ו', במסיבת הבת מצווה הראשונה, התאהבתי בילדה אחת, קראו לה לירי. היא הייתה ממש יפה באותה מסיבה. במהלך המסיבה החלטתי להציע לה חברות. זה היה בסלואו. הצעתי לה לרקוד סלואו והיא הסכימה. זה היה ממש צמוד. לחשתי לה באוזן: "את רוצה להיות חברה שלי?". עלה לה חיוך ענק על הפנים, והיא הנהנה עם הראש. בסוף הסלואו שכבר היה עוד יותר צמוד ממקודם, הלכנו לצד. דיברנו קצת, ופתאום היא הסתובבה אלי, אמרה לי "אני אוהבת אותך" ונתנה לי נשיקה. הצתרפתנו. זו הייתה הפעם הראשונה שלי, אז פחדתי שאני לא עושה את זה טוב. בסוף הנשיקה היא ברחה כי זה היה די מביך. הלכתי אל החבר הכי טוב שלי לספר לו, אבל אז גיליתי שהוא ובערך כל השכבה כבר ראו את הנשיקה.

מחרתיים, בבית הספר, הזמנתי אותה למסיבה שאני מארגן. ההורים שלי נסעו לסוף שבוע באילת אז ארגנתי מסיבה בלי שהם יידעו. הם בחיים לא היו מרשים לי.

ב-10 בלילה כולם הגיעו. היה הרבה מוזיקה ורעש, הרבה ילדים באו והיה כיף. הרוב ישבו בצד ולא רקדו, כדי לעשות "פוזה". אני כמובן רקדתי, וגם לירי. בשעה 2 ילדים התחילו ללכת. ב2:30 רק אני ולירי נשארנו. היינו מתים מעייפות, אז פתחתי את הספה בסלון, שהייתה נפתחת למיטה. נשכבנו עליה. אני לא ממש זוכר איך הגענו למצב הזה, אבל התחלנו להתפשט. הגענו איכשהו למצב ששנינו, עירומים, על אותה מיטה. אתם יכולים לנחש מה קרה אז.

למחרת בבוקר התעוררנו ב2 אחר הצהריים. אחרי כמה שניות שנינו הבנו מה קרה, ולא ידענו מה לעשות. בכל זאת, אנחנו בני 11. שנינו התלבשנו במהרה ואז לירי ברחה מהר מביתי. סידרתי אותו וישבתי לחשוב קצת מה קרה. הבנתי סוף סוף.

בערב הוריי הגיעו, למזלי לא גילו סימן למסיבה.

אחרי כמה ימים שלא דיברתי עם לירי, החלטתי להתקשר. היא אמרה שהיא מפחדת שהיא בהריון. אמרתי לה שאנחנו צריכים לדבר על זה פנים מול פנים, לכן למחרת בבית ספר דיברנו. המלצתי לה לבדוק. למרבה המזל התוצאה הייתה שלילית.

יום למחרת, כשהגעתי לבית הספר, ראיתי את לירי בוכה. שאלתי אותה מה קרה. היא אמרה לי, בכל מאוד צרוד, "אני חולה באיידס. יכול להיות שהדבקתי אותך".

זה היה בשבוע האחרון של כיתה ו'. לא ידעתי מה לעשות. עודדתי אותה, אמרתי לה שזה בסדר. אבל בפנים הרגשתי מת. פחדתי נורא מהתגובה של ההורים שלי ושל החברים שלי. אף אחד לא ידע על זה ששכבנו. פחדתי יותר מזה שאני חולה באיידס. ואז חשבתי רגע. איידס? לא מתים מזה? ואז התפרצתי בבכי. חיבקתי אותה חיבוק חזק. עד סוף הלימודים תמכנו אחד בשני, אבל לא סיפרנו לאף אחד כלום. אף אחד לא הבין למה שנינו במצב כזה דכאוני פתאום. בסוף הלימודים פשוט ניתקנו קשר. עד אז כבר לא נפגשנו מחוץ ללימודים, אז כנראה שזה מה שהרס את הקשר. החופש. כל החופש לא היה לי אומץ לעשות כלום. ביום הראשון של כיתה ז', כשבאתי לבית ספר, גיליתי שלירי לא פה. היא עזבה את בית הספר. כל תחילת השנה הייתה תקופה מאוד קשה בשבילי. עד שיום אחד, לפני שבוע, החלטתי לספר להורים שלי, הם צעקו עלי והעיפו אותי מהבית. באותו יום בערב ברחתי לחבר שלי, וסיפרתי להוריו. הם דווקא מאוד הצטערו בשבילי ותמכו. ישנתי אצלו ולמחרת הוריו  לקחו אותי לבדיקה. הרופא אמר שייקח כמה ימים עד שתהיה תשובה סופית אם אני חולה או לא.

אתמול הלכנו אליו שוב.

אני חולה באיידס.

דלת מסתובבת קטנה (אם האינטרנט שלי היה מתקלקל היום)

סוף.

יונתן קסלר.

היא עשתה את הפרויקט.

* הערה: יש ילדות בסוף כיתה ו' שקיבלו מחזור, תתפלאו. חוץ מזה, זה סיפור.

* הערה #2: זה סיפור, תקלטו, זה לא אמיתי! דלתות מסתובבות, שמעתם על זה?