מיה, זכרונה לברכה, ילדה שהייתה בשכבה שלי פעם ועזבה בסוף ה', אני חושב, נהרגה בתאונת סקי בפולין.

חשוב לי לציין שעד כיתה ו' לא הכרתי את השכבה בגרוש, ואני אפילו לא מזהה אותה בתמונות.

ביום שישי הודיעו לנו על זה בשכבה, וזה באמת היה עצוב והכל. כי היו לי הרבה חברים. ואני יכול להבין אותם.

אבל הם צריכים להבין שאני לא הכרתי אותה אפילו, אז למה אני צריך להתאבל אליה כלכך גם? למה אסור לי לשמוח עכשיו?

אני מאוד משתתף בצערה, באמת, אבל זה שאני צוחק, מחייך, רוקד או לא משנה מה לא אומר שלא. צריך להמשיך הלאה, אתם יודעים.

אתם חושבים שהיא הייתה רוצה שתבכו עליהם? שלא תשמחו? לא נראה לי. אני בטוח שהיא הייתה רוצה שתמשיכו הלאה.

אז בגלל שקצת שמחתי באותו יום, כי זה היה יום אחרי היומולדת שלי, זה לא אומר שאני צריך לבכות, או שאתם צריכים לשנוא אותי.

עם דגש על הלשנוא אותי.

אז מיה, אם את קוראת את זה, וגם אם לא, שתדעי שאני משתתף בצערך, ואת חסרה להרבה ילדים.

ותמסרי לחברים שלך, שאת רוצה שהם ימשיכו הלאה בחיים, כמוני. כי אני מניח שזה מה שאת רוצה, לא?

עריכה: כנראה שזה לא היה מספיק ברור, אני לא אומר שזה לא בסדר לבכות.

אני אומר שזה בסדר גמור לשמוח ולהמשיך הלאה.

יונתן קסלר.

מחר פוסט סיכום שנה + מטרות 2007.