שלום חברים,

שלשום, יום חמישי בערב, יצא לי לעבור את אחת החוויות החזקות שעברתי בחיים שלי.

די קשה לי לכתוב על זה פוסט כי באמת שאני לא יודע לתאר את מה שהיה שם במילים,

אבל היו שם עוד עשרות אלפי אנשים יחד איתי שעברו את זה שאולי כבר שמעתם מהם.

עכשיו תזכו לשמוע את נקודת המבט שלי על ההופעה הענקית של פול מקרטני בישראל.

את הביטלס אני מכיר אני חושב מגיל 0, אבל רק בשנים האחרונות התחלתי באמת באמת

להעריך אותם, וההערכה הזו גדלה כל פעם שאני שומע שיר שלהם. יצא לי להיות במספר

הופעות מחווה אליהם בארץ, יש לי דיסקים שלהם, קראתי את כל הוויקיפדיה שלהם כמה פעמים,

אבל לצערי אני לא ילד של שנות ה-60 אז אני לא גדל בתקופה שלהם וגם לא יצא לי לראות אותם

אף פעם מן הסתם. אבל ברגע ששמעתי שפול מקרטני בא לארץ, החלטתי שלא משנה מה מחיר

הכרטיס, גם אם זה יהיה אלפי שקלים - אני הולך. אני לא מפספס כזה דבר, ידעתי שזה יהיה עבורי

חוויה של פעם בחיים. וזה באמת היה ככה...

בשבוע האחרון הייתי עסוק מאוד בלמצוא מישהו ללכת איתו להופעה. ההורים שלי לא רצו

ללכת (ועכשיו מתחרטים על זה...), החבר הכי טוב שלי שאני הולך איתו תמיד להופעות בחו"ל,

ושאר החברים שהולכים לזה הולכים עם ההורים שלהם או חברים אחרים, ככה שיצא

ועד הרגע האחרון לא מצאתי מישהו ללכת איתו. באותו היום זה מאוד ביאס אותי וחשבתי שאני

לא אוכל להנות מההופעה, חשבתי לעצמי שאני אתייבש שעות בשמש לבד כדי לתפוס מקום טוב

בהופעה, ושלא יהיה לי עם מי לדבר אחרי ההופעה ולהגיד כמה מטורף היה.

אבל כשחושבים על זה, זה די טיפשי... זו הופעת מוזיקה, למוזיקה צריך להקשיב, בהופעה

צריך להקשיב למוזיקה ולא לדבר עם חבר, אז הבנתי שזה הולך לעבוד לטובתי שאני לבד

וזה באמת עזר לי, הצלחתי להגיע קרוב יחסית ולא היית צריך להיות עסוק בלהסתכל אחורה כל הזמן.

בכל מקרה, יצאתי מהבית ב-7 ומשהו בערב, כשההופעה היתה אמורה להתחיל ב8 וחצי.

הלכתי לשם ברגל כי חשבתי שיהיו פקקים (בסוף מסתבר שבכלל לא היו כי כולם "פחדו מהפקקים"...)

וככל שהתקרבתי לשם התחילו ללכת יותר ויותר אנשים לצידי, וכשהגעתי לשער של ההופעה

זה בערך היה השלב שכבר לא הפסקתי לחשוב על פול ובכלל שכחתי מזה שאני לבד וזה באמת לא הפריע.

ירדתי למטה לכיוון הבמה, בדרך צחקתי על הפראיירים שקנו כרטיסים לטריבונות כשהיו יכולים לקנות

ב-1,000 ש"ח פחות כרטיסים לדשא ולהביא כסאות ושמיכות ולראות מצוין כמו שכמה אנשים עשו.

בכל מקרה, החלטתי כמו שאני תמיד עושה בהופעות להגיע לשורה כמה שיותר קדמית מהצד ואז להכנס

מהצד כמה שיותר לאמצע, במקום להיכנס מהאמצע מאחורה ופשוט ללכת קדימה, וזה עבד גם פה

והצלחתי לעמוד בשורה מאוד קדמית, שורה חמישית או שישית בערך, ממש ליד המסך הימני.

חיכיתי ממש מעט זמן יחסית, 20 דקות וההופעה התחילה. גם במהלך ההופעה התקדמתי קצת

אבל ראיתי סך הכל מצוין, יכולתי לראות את פול לא דרך המסך אפילו בלי לשבור את הצוואר.

הוא עלה על הבמה ויחד עם מחיאות הכפיים ההמוניות של הקהל שבא לשמוע את האגדה,

פתח עם השיר Hello, Goodbye של הביטלס. עד עכשיו קשה לי להבין שבאמת שמעתי

את פול מקרטני הגאון מהביטלס, מנגן ושר בעצמו את השירים של הביטלס בהופעה חיה.

אבל באותו רגע ששמעתי את זה... זה פשוט לא נקלט. קשה לתאר את ההתרגשות שהיתה בי

באותו רגע (אני קצת נשמע כמו מעריצה שרופה, לא? )

הוא המשיך את ההופעה, עם שירים של הווינגז, שירים מהקריירת סולו, עוד שירים מהביטלס

היתה הופעה אדירה, נהניתי מאוד גם מהשירים מהקריירת סולו החדשה שלו שלא ממש הכרתי,

וכמו שהוא הבטיח היה הרבה מאוד ביטלס כי הוא יודע שזה מה שהקהל רוצה. הרבה אנשים קיטרו

אבל אני דווקא מאוד מרוצה מהפלייליסט, אני חושב שהוא בחר שירים נכונים. עוד ביטלס זה תמיד

מבורך, אבל כמה אפשר לצפות, זה עדיין לא הביטלס אלא "רק" פול מקרטני.

חוץ מלשיר הוא גם בן אדם מצחיק. נכון שזה טיפה "חרוש" להגיד מילים בשפה של הארץ

שבא אתה מופיע, אבל זה בהחלט מעלה חיוך לשמוע אותו אומר "שנה טובה" ו"אהלן ג'וד"

וכמובן שאי אפשר להתעלם מרגע השיא של ההופעה - כשפול ניגש לפסנתר וניגן את Live and Let Die,

כשפזמון עלו לשמים זיקוקים, ולאחר מכן עבר לLet It Be המרגש ואחרי זה Hey Jude כשהקהל

הצטרף אליו וכשהוא קרא לאנשים מסוימים לשיר - "רק הגברים" ואחר כך "רק הנשים", ולבסוף "כולם".

לבסוף ירד להדרן וחזר עם עם מספר שירים, ובא לרדת שוב. you need to go to sleep,

הקהל אומר לא אבל הוא מתעקש ואומר, I need to go to sleep! ולבסוף חוזר וסוגר עם

sgt. peppers, ומחרוזת סוף אבי רוד, כולל סולו תופים קצר של the end ומעין גיטר באטל שלו עם

שני הגיטריסטים. וסיים את ההופעה כמו שצריך -

"And in the end, the love you take is equal to the love you make"

אני רוצה להודות לגאון המוזיקלי פול מקטרני שנתן לי את ההזדמנות לראות אותו בהופעה חיה.

הייתי משלם אלפי שקלים אם היה צריך לראות את זה, וכל מי שלא הלך, פספס חוויה לא נורמלית

שכנראה לא יזכה לחוות אותה בחיים.

ולסיום - פול מקרטני לא מת, מי שבאמת חושב כך הוא מטומטם וגם אם כן...

אז הפול החדש לא פחות גאון מהקודם...

לצערי הרב, שכחתי את הכרטיס זיכרון של המצלמה בבית ולקחתי את המצלמה סתם

וככה פספסתי תמונות מצוינות של מקרטני, אז תאלצו להסתפק בתמונות פלא גרועות בודדות.

אה, וכמובן - בלילה בין מחר למחרתיים (ראשון-שני), אני טס לארה"ב לשבועיים וחצי!

אני הולך ליהנות בטירוף, אל תשתעממו פה, אני מקווה שאני אוכל לעדכן משם

ואם לא אז הפוסט הבא יהיה כנראה בסוף סוכות.

שנה טובה,

יונתן קסלר.