נדמה כי לא הייתי כאן רק שבוע...אותה הרגשה, אותן שורות של מילים שרצות בראשי מאז.
זה רק אומר שהתקופה ה"רעה" ש"עוברת" נמשכת יותר מדי זמן.
למה אני לא מצליחה לצאת מזה? כנראה שאני לא עושה נכון. כמו ש"החכמים" היו אומרים - אני לא רוצה מספיק.
האמנם?
יש אדם שבאמת רוצה, עם כל הלב, להיות בדיכאון כל החיים ? לפגוע בכל מי שהוא אוהב, כל מי שמנסה לגעת בו ולהפגין נחמה?
יש אדם שאוהב רחמים, שוויתר על עצמו וכל כך מסכן שלא יכול לעזור לעצמו? מרצונו החופשי!
אני לא מאמינה בזה עם לב שלם.
יש כאן טעות.
משהו פשוט לא בסדר.
זה לא צריך להיות ככה.
הייתי בשפלה, נפלתי ושברתי את הרגליים, כך שחשבתי שאין תקווה והדחקתי כל מחשבה חיובית, כל הכל חסר טעם.
ואז הוא בא. כמו שהוא תמיד בא, ברגע האחרון, להציל אותי מאבדן מוחלט.
מה עכשיו? כשהוא הלך? מי יעזור לי וייקח את ידי? מי יוכיח שאינני לבדי?
אף אחד.
הוא שם, אבל הוא רחוק וכל כך קשה להאמין שהוא עדיין אוהב אותי. הוא לא מכיר אותי. הוא אוהב את הילדה התמימה שהוא זוכר בדמיונו.
ומלבדו אין אף אחד. לאף אחד לא אכפת. אף אחד חוץ ממנו וכל כך כואב לי לדעת שזו האמת.
אני צריכה להחזיק את עצמי אבל ידיי מחליקות.
אני מתחילה להיחלש שוב, כל כך מהר.
אני לא רוצה שום דבר. כבר לא, לא באמת.
Remembering Paul Gray
(1972-2010)
R.I.P
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A Scar on the Moon
