פתאום זה מכה בי.
זה מכה. זה הולם בי.
אני בפאקינג הכחשה.
הייתי באזכרה אחת. אחת. אחרי כל השנים.
כשעוד היתה תקווה, דיברתי עליו כל כך הרבה, דאגתי , קיוויתי.
כשזה נגמר. גם אני נגמרתי.
הלכתי ללוויה, ובזה זה נגמר. ומאותו רגע אני בהכחשה, אני לא באה לבקר, אני לא זוכרת תאריכים, לקח לי יום שלם להיזכר בשם משפחה שלו. אלוהים, אני לא זוכרת אפילו כמה שנים עברו.
ופתאום, אחרי כל השנים, לספר לאנשים משהו עליו, להודות שהכרתי אותו, שהוא כן היה חלק מהחיים שלי. זה הכה בי.
אני חושבת שאני מכחישה כי אני לא מסוגלת באמת להודות באמת שהוא לא כאן יותר. אני לא מסוגלת להגיע לקבר שלו ובמקום החיוך המקסים שלו, במקום החייל 1.90 חסון גבוה עם מדים רובה וחיוך, לראות חתיכת אבן, חתיכת מצבה. שהזכר היחיד שיש שם ממנו זה השם שלו. רק השם שלו נשאר אחריו. שם, ומה זה שם? מה זה אומר, מה זה נותן לי?
אני רוצה לעלות לקברו , לכבד, כמו כולם. אבל אני לא יכולה. כמה שנים שעברו, מבחינתי הוא קיים, הוא פשוט רחוק.
פרץ המילים בהמוח שלי מסתובב ומתפוצץ אבל אני אל מצליחה להוציא את זה אני לא חושבת שאני יכולה להסביר מה זה לאבד חבר.
לאבד אותך.
אני זסוכרת חיוכים אני זוכרת מורעלות על צה"ל, החייל הכי קרבי שאפשר, אני זוכרת אושר רצוף, טירוף בעיניים, אני זוכרת אהבה, אני זוכרת מנות טעימות שבישלת, אני זוכרת מדים מסריחים , אני זוכרת ארוחות משפחתיות, אני זוכרת שבאת לבקר, אני זוכרת שהתקשרת ביום הולדת, אני זוכרת תמונות, אני זוכרת בכי, אני זוכרת דמעות, אני זוכרת אותך.
הכל נז\כר, הכל נרשם, הכל נשאר לי בתת מודע. אבל אני עצמי מתנתקת.
אין אמת בכל מה שקרה, זה לא היה, זה לעולם לא יהיה. אתה אינך, אתה סה"כ קצת רחוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
