קליידוסקופ

הכאב הזה מטריף אותי לאט לאט.

אני שוכבת במיטה, מנסה להתרכז בכל דבר אחר מלבדו, מנסה להדחיק את קיומו, אבל הוא בשלו.

פועם, חזק, חד כסכין, מפלח את בשרי, דרך שרירים ורקמות, צווח את נוכחותו באופן חד וברור.

זה מקרין לכל הכיוונים. הכדורים לא עוזרים. כל תזוזה מצריכה נשימות עמוקות, שרירים דרוכים, הנה זה מגיע,

הנה בא עוד גל גדול זהירות רק לא ליפול...

אני מנסה להיזכר בך. מחפשת הסחת דעת שכזו.

משחזרת במוחי רגעים קטנים של רוך, מילים שהפתיעו אותי בזמנו, זכרונות קטנים ופשוטים של ריח, מרקם, לחישות באפילה, דברים שהעירו בי עונג ומתיקות שכבר מזמן לא הרגשתי.

אבל גם אתה, כמו הכאב, חמקמק ומתעתע, ואין לי במה להיאחז.

אין מה שיסיח את דעתי לאורך זמן, כי כל זכרון מתערפל ונמוג כמו עשן, מהר כל כך, מתפוגג כלא היה.

ושוב הכאב הזה, מבליח מבין הזכרונות, מטשטש כל תחושה אחרת,

משאיר אותי משותקת.

אם היית כאן, היית מרחיק את הכאב.