קליידוסקופ

ראיתי אתמול את CLOSER בקולנוע, ולא יכולתי להפסיק לחשוב עלינו.

לכאורה טבעי שאני אחשוב עלינו בזמן שאני צופה בסרט שעוסק במערכות יחסים, אהבה וסקס, אבל בכל זאת היה לי קשה עם זה. זה סרט לא קל.

נכון, הוא שנון מאוד, ועשוי כהלכה, והוא בסה"כ מציג 4 דמויות יפות מאוד ואנושיות מאוד, אבל הוא לא פשוט לעיכול. ואולי גם אני פשוט רגישה יותר כרגע בגלל כל המצב בינינו...

אני חושבת שתאהב את הסרט הזה. הוא מדבר על מערכות יחסים בצורה מאוד בוטה ולא מתיפייפת, בדיוק כמו שאתה אוהב. והוא יוצר בך מצב שאתה כבר לא יודע אם לאהוב את הדמויות ולהזדהות עם המצוקות האנושיות שלהן, או לכעוס עליהן ולבוז להן על החולשות שלהן והנטייה שלהן לשקר ולבגוד ואח"כ להכאיב.

אני, בכל מקרה, מאוד הזדהיתי איתן.

בגדול, הסרט מספר על 2 זוגות: אליס ודן, אנה ולארי, שחייהם מצטלבים ונוצר קשר כלשהו בין כל אחד מהם. אליס ודן נפגשים ומתאהבים. דן כותב ספר על החיים של אליס ואז אנה, שהיא צלמת, פוגשת את דן (כדי לצלם אותו לכריכה של הספר) והוא מנסה להתחיל איתה.

אליס פוגשת את שניהם בסיטואציה הזו ושומעת את דן שמתחיל עם אנה, ואח"כ אנה מצלמת את אליס (כשהיא בוכה, לאור מה שהיא שמעה) ומשתמשת בצילום לתערוכה שלה.

אחרי כמה חודשים אנה פוגשת את לארי והם מתחילים לצאת.

בפתיחת התערוכה של אנה כולם נפגשים עם כולם, ומשם הסרט קופץ שנה קדימה.

אז מתברר שאנה ולארי כבר נשואים, אבל אנה ודן מנהלים רומן כבר שנה (מאז הפגישה שלהם בפתיחת התערוכה) ושניהם מספרים לבני זוגם את האמת על הבגידה.

מכאן הסרט ממשיך להתגלגל עד לסוף קצת עצוב (לפחות בעיני).

נטלי פורטמן מדהימה שם.

היא משחקת את אליס, הצעירה והרכה כל כך, ועם זאת אמיתית ואמוציונאלית וחזקה.

הכי אהבתי (והתרגשתי) את אחת הסצנות האחרונות בסרט, כשאליס ודן שוכבים במיטה בבית מלון (לפני נסיעה לניו יורק), והוא אומר לה שהרגע שבו הם נפגשו היה הרגע של חייו, אז היא עונה לו שהרגע של חייו זה עכשיו. הוא ממשיך ואומר שהיא הייתה מושלמת באותו הרגע, והיא שוב עונה לו "אני עדיין מושלמת".

והרגשתי את הכאב שלה, את הניסיון שלה להראות לו ששום דבר לא השתנה, שהיא עדיין אותה אליס שבה הוא התאהב, ושיש ביניהם משהו יפה ומיוחד.

והוא החמיץ אותה. הוא לא ראה אותה באמת, הוא ראה רק את מה שהוא רצה לזכור ממנה.

אח"כ דברים מתגלגלים למקום כואב יותר והוא אומר לה שהוא אוהב אותה, והיא שואלת אותו איפה כל האהבה שהוא כל הזמן מדבר עליה, כי היא לא מצליחה לראות אותה או למשש אותה או להרגיש אותה.

ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת באותו הרגע, והתכווצתי לי בשקט בכיסא באולם.

ושאלתי את עצמי מה אתה היית חושב על דן ועל אנה, ועל מערכת היחסים ביניהם.

חשבתי עליך גם אחרי הסרט.

אני תוהה לאן עוד נתגלגל, לאן החיים יובילו אותנו.

הייתי רוצה להאמין שבעוד כמה חודשים תבין שאני הבחורה שאיתה אתה רוצה לחלוק את החיים שלך, ותחזור אלי, אבל אני יודעת שזה לא יקרה. זה פשוט משהו שיודעים...

אמרת לי באחת השיחות שלנו בארץ שדברים צריכים לשקוע ושאתה עוד צריך לעכל את הכל ולראות אם תרגיש אותו דבר גם ממרחק של כמה חודשים.

ובאמת שאני מבינה את זה, ואפילו מזדהה עם הצורך הזה. ברור לי שבסיטואציה מורכבת ועדינה כל כך אסור להיחפז ולקבל החלטות פזיזות שיפגעו באנשים לחינם.

אבל מצד שני, כואב לי נורא על זה. כואב לי כי אני יודעת שאיבדנו את המומנטום.

אני מתארת לעצמי שאתה בטח מזדעק לך שם בזמן שאתה קורא את זה ורוצה לנער אותי ולצעוק עלי שאין דבר כזה מומנטום בדברים כאלה. אבל אני באמת חושבת שיש.

אתה באמת חושב שמשהו יתעכל אצלך עוד כמה חודשים ויגרום לך לחשוב אחרת??

אתה קיבלת החלטה, ואתה לא תחזור ממנה. מהמעט שיצא לי להכיר אותך, אתה אדם יציב ומקובע למדי, ובחרת לעצמך נתיב מסוים בעצם הנסיעה שלך לשם. לי אין חלק בנתיב הזה, וזה לא עומד להשתנות.

כתבת לי שאולי הכוכבים יתיישרו למעננו שוב בעתיד.

זה לא יקרה. איבדנו את המומנטום.

מעכשיו והלאה אנחנו רק נתרחק, נתפצל כל אחד לכיוונים שונים לגמרי.

אם עכשיו אתה לא מסוגלת להיפרד ממנה בטענה (הלגיטימית?) שאי אפשר לזרוק 10 שנים לפח, אז עוד יותר בלתי אפשרי "לזרוק לפח" 15 שנה, או 20 שנה וכו'.

אז למרות שתמיד יישארו לך זיכרונות ממני וממה שהיה בינינו, זה לא מה שיביא אותך אלי. לזיכרונות אין כוח כזה.

זיכרונות יכולים להשתמר נהדר במוח שלנו, אבל החיים חזקים מהם.

והם יובילו אותך ויכבלו אותך למקומות בהם אין לי דריסת רגל.

אתם רק תמשיכו לצבור ותק, ויהיו לכן ילדים ותקימו משפחה, והזיכרונות יתעמעמו קצת, ואני אהפוך לסוג של נוסטלגיה מתוקה אך עתיקה.

ובמקביל, אני אגדל ואלמד ואעזוב את הבית ואמצא לי אהבה אחרת.

גם אם אחשוב עליך ואזכר בך בערגה - זה כבר לא יהיה מחובר לחיים שלי יותר.

אולי אפילו נישאר חברים ברמה כזו או אחרת, אבל אתה לא תעזוב אותה בשבילי, ואני לא אחכה לך. הלוואי ותוכיח לי שאני טועה, אבל אני בספק...

וזו הזדמנות שהוחמצה, וכנראה שלא תהיה אחרת.

דיברנו פעם על נפשות תאומות, והסכמנו שנינו שלכל אדם יש יותר ממכסה אחד, ויותר מבן זוג אחד שמתאים לו. אז יכולת להיות המכסה שלי, ויכולנו להיות ביחד ולהפוך לזוג מדהים ומאושר מאוד.

אבל בנקודת ההצטלבות שלנו בחרת להמשיך ללכת, ואני נאלצתי להמשיך לצפות בגב שלך בזמן שהתרחקת...

מכאן והלאה החיים שלי ימשיכו עד להצטלבות חדשה, עם בן זוג אחר שיתאים לי (או לא).

וגם אם היא המכסה שלך, וגם אם לא, אתה לא תעזוב אותה.

רואים לך בעיניים שלא. אתה יותר מדי מפחד מזה משום מה.

אני רק מקווה (בשביל שניכם) שהיא מכירה במזל הגדול שנפל בחלקה ומעריכה את זה.

(נכתב במקור בתאריך 22/01/2005)