קליידוסקופ

שאלתי אותו אתמול, שניה לפני שנרדמתי, אם מותר לי כבר להתאהב בו.

והוא ענה שכן.

שניה אחר כך כבר החלקתי אל ממלכת השינה והחלומות, עטופה בחום שלו, בריח המתוק שלו, בחיבוק שלא הניח לי כל הלילה.... בבוקר, התעוררתי לגלות שהוא עדיין עוטף אותי, מטריף אותי, גורם לי ללכת לאיבוד בתוכו.

המציאות כאילו נדחקת קצת הצידה כשהוא כאן, איתי.

הכל מקבל מין איכות חלומית כזו, שונה, רכה יותר, בלי קצוות חדים.

כאילו לדברים יש קצב משלהם, קצב שנפרד מכל ההמולה הרועשת מסביב.

וכשאני מסתכלת עליו, כשהוא לצידי, אני מרגישה את החוזק שלו. כאילו יש לו את היכולת להחזיק אותי חזק, להתמודד איתי באמת, לתת לי להיות אני האמיתית ולקבל אותי בדיוק ככה, כמו שאני.

כאילו יש לו את כל הסבלנות שבעולם....

אני לא רגילה לזה. לגברים מהסוג שלו.

תמיד הייתי לבד, בסופו של דבר. עם כל האהבות וכל הגברים שבאו והלכו ונגעו לרגע (כזה או אחר) בחיים שלי, תמיד הרגשתי לבד עמוק בפנים. התרגלתי לשמור דברים לעצמי, להיות חזקה, לתת לאחרים להישען עלי, כי ככה דברים תמיד היו, מאז ומעולם, מהיום שאני זוכרת את עצמי.

ופתאום הוא גורם לי לרצות להיות אחרת. להפסיק עם הקליפות והשכבות שמסתירות אותי.

הוא גורם לי לרצות להתקלף בשבילו.

אולי זה בכלל עניין של תזמון... אולי זה פשוט הרגע הזה בחיים שלי, שנמאס לי מעצמי, ומהקליפות שעוטפות אותי, והוא פשוט הגיע ברגע הנכון לעזור לי בזה. אני לא יודעת.

אני רק יודעת שהוא מוציא ממני דברים שכבר הרבה מאוד זמן לא הרגשתי.

דברים שנעים לי לגלות על עצמי, דברים שמרגישים לי כמו הצעד הנכון בשביל עצמי, בשביל מי שאני רוצה להיות.

ואני יודעת שכשהוא איתי, אני פשוט לא רוצה שהרגע יחלוף. שלא ייגמר, רק עוד קצת... להרגיש אותו, לגעת בו, להרגיש את המבט שלו משוטט עלי ומבעיר בי אש, לתת לעצמי פשוט להתמסר אליו, עד הסוף.

ומה שמתנגן לי בראש עכשיו זו שרה מק'לחלן, שאני כל כך אוהבת, ששרה:

 Sweet surrender is all that I have to give…