קליידוסקופ

"...ימים לא פשוטים עוברים עלי.

זה מרגיש קצת כמו השקט שלפני הסערה, ואני לא יכולה שלא לחשוש מזה. מהעתיד.

הלימודים הולכים ומתקרבים לקיצם, ולא הבנתי כמה נוח ונעים לי ברחם האקדמי הזה, עד שלא התחלתי להריח את הסוף, ואת כל מה שהסוף הזה מביא עימו. שוק העבודה מפחיד אותי. זה הרי מבחן אולטימטיבי לכוח המיקוח שלי ולביקוש שלי בעולם, ואני מפחדת עד מוות לגלות שאין לי ביקוש.

אתה תמיד אומר לי שאני בחורה אינטליגנטית ומוכשרת, ואתה לא היחיד שאומר את זה, וגם אני עמוק בפנים יודעת שזה נכון. אבל לא קל להיות היום בת 22 בשוק העבודה.

כולם מסתכלים עלי ומעקמים את האף כשהם שומעים בת כמה אני, וישר מנפנפים אותי בטענה שאני צעירה מדי וחסרת ניסיון מדי ולא בשלה מספיק וכו' וכו'. ואתה יודע מה? אני לא יכולה שלא לתהות אם הם צודקים....

ברור לי שחוסר הביטחון שלי יוצא החוצה. ברור לי שכדי להצליח לשכנע מישהו שייתן לי הזדמנות אני אהיה חייבת לבוא עם אש בעיניים ותשוקה חורכת, אבל בשלב הזה בחיים אני לא מצליחה למצוא את המאגר הזה בתוכי, לשלוף ממנו את האש הזו.

אני יודעת שהיא נמצאת שם איפשהו, אבל אין בי את הכוחות לשלוף אותה כרגע.

אני עייפה וכועסת ומפוחדת ומבולבלת ואין לי מושג לאן אני ממשיכה מכאן.

כל העניין עם מקום העבודה שלי מאוד פגע בי.

ברור לי שככה זה במשחק הזה במקומות עבודה, וברור לי שלא כל תפקיד שאני ארצה בחיים בהכרח ייפול לידיי כמו פרי בשל. אני באמת מבינה את זה. כבר נדחיתי בעבר מתפקידים שמאוד רציתי, ובאמת שהתמודדתי עם זה יופי. אבל זה תמיד היה במקומות בהם לא ממש הכירו אותי, או שהיו באמת מועמדים הרבה יותר מוצלחים ומנוסים ממני. וקיבלתי את זה בהבנה. התאכזבתי אבל הבנתי.

ועכשיו, כל הסיטואציה הייתה מעוותת לגמרי. אני באמת הרגשתי שאני המועמדת הטבעית לתפקיד, ושהוכחתי את עצמי למחלקה שוב ושוב במהלך השנה ומשהו האחרונות, מכל בחינה אפשרית - מקצועית ואישית כאחד.

והגילוי שהם בכלל לא רואים את זה, ממש ערער אותי. וזה הוציא לי את כל החשק להמשיך לעבוד שם, תחת מנהלת שבכלל לא מעריכה אותי כראוי וכל מה שהיא חושבת עלי זה שאני חכמה וחמודה ומקצועית, אבל עדיין צעירה ולא מנוסה מספיק.

הייתה לי שלשום שיחה עם הבוסית שלי, XXX. זו שעוזבת ומפנה את התפקיד.

XXX בחורה מקסימה ומבריקה, ומאוד אהבתי לעבוד איתה. היא הייתה מאוד דומה לי בהמון מובנים והרגשתי שהיא באמת מצליחה להעריך אותי ולהכיר אותי במקומות שאחרים אף פעם לא ניסו לפני כן (במקומות עבודה, אני מתכוונת).

והיא התקשרה אלי והייתה לנו שיחה מאוד אישית. במהלכה היא אמרה לי שהיא מאוד לא מרוצה מאיך שכל תהליך הגיוס הזה מתבצע ושהיא דווקא חושבת שהייתי עושה את התפקיד שלה מצוין, אבל שבגלל השתלשלות האירועים היא לא ממש משתתפת בקבלת ההחלטות ולכן היא לא זו שקובעת.

לא שזה מאוד עודד אותי, אבל כן יצאתי מהשיחה קצת יותר רגועה. היא אמרה לי שאין לה ספק שאני אגיע רחוק בחיים, ושזה דבר שרואים עלי מיד גם בלי להכיר אותי יותר מדי, וכמובן שהיא הבטיחה לכתוב לי מכתב המלצה חם.

אני לא יודעת כמה זה ממש יעזור לי, אבל בכל זאת שמחתי לשמוע אותה אומרת את הדברים האלה. זה כן נתן לי תקווה כלשהי. כי היא לא סתם מישהי שמכירה אותי בתור חברה או בתור קרובת משפחה, ואין לה דעות קדומות בעדי או נגדי. היא מכירה אותי במקום העבודה, ממקום ביקורתי של בוסית, והיא בהחלט העמידה בפני אתגרים במהלך תקופת העבודה המשותפת שלנו, ואני יודעת שהוכחתי את עצמי בעיניה. ואני יודעת שאני ראויה להערכה שלה. אז בכל זאת שמחתי לשמוע אותה מדברת עלי בהערכה כזו.

בכל מקרה, אני עדיין לא יודעת לאן אני ממשיכה מכאן (והנה אני מתחילה להישמע כמו הפרסומת ל-WOW של בזק), אבל אני יודעת שיהיה בסדר. או לפחות אני רוצה להאמין.

מישהו הרי יהיה חייב בסוף לתת לי את ההזדמנות להוכיח את עצמי באמת...

וכשאמרתי מקודם שאני עייפה וכועסת ומבולבלת, התכוונתי שאני חייבת כבר לעוף מכאן.

מהבית, אני מתכוונת.

זה פשוט לא יאמן איך הבית הזה מתפקד בתור "חור שחור" של אנרגיות אנושיות...

אני רק צריכה לפתוח את הדלת כאן כדי להרגיש איך כל שמחת החיים מתחילה להישאב ממני ואיך העגמומיות מתחילה להשתלט עלי.

אני פשוט חייבת לעוף מכאן, בהקדם האפשרי. ההתמודדות היומיומית עם אימא שלי ועם המצב בבית פשוט מכלה את כל האנרגיות שבי.

אני רואה את עצמי היום, ביחס למי שהייתי לפני 4-5 שנים, ואני מרגישה כל כך זקנה ומרירה. ואני כל כך שונאת את עצמי ככה. אני בקושי בת 23... אני לא אמורה להרגיש ככה.

אני מסתכלת על חברות שעובדות או לומדות איתי, וכולן חיות חיים כל כך "סטנדרטים" שאני רוצה להתפוצץ מקנאה לפעמים. ברור לי שלכל אחת יש את הבעיות שלה ושכולן מתמודדות עם קשיים כאלה או אחרים. אבל גם ברור לי שאלו לא קשיים "קיומיים" ששואבים מהן את שמחת החיים שלהן.

הן יכולות להרשות לעצמן לעבור לגור מחוץ לבית, כי ההורים נמצאים שם כדי לספק להן גב כלכלי, והן יכולות לטוס לחופשה בחו"ל מדי פעם כי הכסף של העבודה שלהן נועד לממן להן קצת כיף ואושר בחיים, והן יכולות ללמוד מה שבא להן וכמה שבא להן, כי גם על זה ההורים משלמים, ובסופו של דבר הן עושות מה שבא להן.

ואתה יודע מה? באמת שאין לי בעיה עם זה שאני צריכה לפרנס את עצמי ולממן לעצמי הכל, ואני באמת לא באה בטענות להורים שלי שהם לא עוזרים לי כלכלית כי אני יודעת שזה לא לגמרי בשליטתם ושזה המצב.

פשוט קשה לי עם זה שאני לא יכולה להתחיל לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה...

המחויבויות האלה כובלות אותי למצב שעושה לי רע. זה מה שהורס אותי.

אני לא יכולה לצאת מהבית, ואני לא יכולה לעשות רישיון, ואני אפילו לא חושבת על לפרגן לעצמי איזו חופשה, פשוט כי אין לי את הכסף לזה. וכשאין את הכסף הדרוש, סדרי העדיפויות מאוד משתנים בחיים. לא שכסף זה הכל, אבל בהחלט צריך אותו בשביל דברים מסוימים.

החלום הכי גדול שיש לי כרגע, כמה שזה ישמע טיפשי או עצוב, זה לצאת לחופשה.

פשוט לארוז תיק ולעלות על מטוס לאנשהו ולהיעלם לכמה שבועות.

בלי ההורים שלי, בלי הלימודים, בלי העבודה, בלי החרדות שלי והעו"ש בבנק שנושף בעורפי, בלי שעון מעורר ב-6 וחצי בבוקר, בלי שאלות קיומיות של מה יהיה ואיך אני אסתדר... פשוט לנוח.

אני צריכה שקט, אני צריכה להתרחק מהכל, לקום בבוקר עם עצמי ולדעת שאין שום דבר שאני חייבת לעשות... נמאס לי כבר מכל הדברים שאני חייבת כל הזמן להספיק לעשות, ואני פשוט רוצה לנוח קצת, עם הרבה אוכל טוב, ומוזיקה נעימה, ושעות שינה מרובות, והליכות רגליות ארוכות בנוף שהוא מצד אחד זר, אבל מצד שני מוכר ומנחם באיזושהי צורה.

כשדיברנו אתמול על bora bora , אני יודעת ששנינו עשינו את זה עם המון הומור, ולא ממש התכוונו שזה יקרה בקרוב. אבל באמת כל כך הייתי רוצה להיות שם עכשיו (איתך).

זו בדיוק החופשה שאני צריכה. ים טורקיז אינסופי בעיניים, חול לבן ורך כל כך מתחת לרגליים, שמש חמה ומלטפת שתוציא ממני את כל העצבים ותשאיר אותי מנומנמת ורגועה באופן מושחת לחלוטין, אוכל טוב, ורביצה עצלה מול הים, עם ספר טוב, או סתם בכתיבה ומחשבות ורגיעה. מה שנקרא, בשאנטי (רק בסטייל).

חוץ מזה, עניין היציאה מהבית באמת מתחיל כבר להציק לי.

אני ממש מסוגלת לראות איך הדירה העתידית שלי מתחילה לגבש צורה לנגד עיני...

[אני לא חושבת שאתה באמת מבין כמה הקטע של עיצוב פנים זורם אצלי בדם...

אני חיה ונושמת את זה מאז שאני זוכרת את עצמי. תוכניות של אדריכלים היו פזורות אצלנו בבית כמו ששטיחים פזורים בבתים של אחרים. אדריכלים תמיד התרוצצו כאן, ותמיד היו דגמים של בניינים ושכונות ודירות ווילות, וכשאחי היה ניגש לאבא שלי ושואל אותו משהו על איזושהי תכנית עם חתך של בית או משהו כזה, אני ישר הייתי מסתכלת על התכנית ושואלת את עצמי איך הוא לא מבין... כי זה היה ברור לי כמו שהמטריקס התבהרה בפני NEO בסוף הסרט... J. העונג והאושר שאני מפיקה מלשוטט בתערוכות עיצוב או בחנויות לכלי בית ו/או רהיטים, משתווה כנראה רק להנאה שהפיקה אימלדה מרכוס מרכישת עוד זוג נעליים לאוסף השערורייתי שלה].

וכרגע אני פשוט מרגישה כלואה בתוך החדר שלי.

אני רוצה לצאת מכאן, לתוך מרחב אחר, שיהיה כולו שלי (או ברובו).

שאני אוכל לעצב ולסדר אותו כראות עיני, שאני אוכל להשקיע זמן ומחשבה וכסף ברכישת דברים שיהפכו אותו לחמים וביתי ומזמין, שזה יהיה המקלט שלי מהעולם.

שבמקרר יחכו הדברים שאני הכנתי, כי זה מה שמתחשק לי לבשל ולאכול, ושאני אוכל לשים איזו מוזיקה שבא לי, מתי שבא, ושאני אוכל להסתובב באיזה לבוש (או עירום) שמתחשק לי, ולא לתת דין וחשבון לאף אחד, ושאני אוכל להזמין ולארח את מי שבא לי להזמין, ושחברים תמיד יוכלו לבוא אלי, לדבר איתי, לשבת אצלי בכיף, להכין ביחד ארוחות, לראות סרטים, להתפלסף על העולם ועל החיים ועל הכל... בא לי להיות ברשות עצמי. זה פשוט מדגדג לי כבר באצבעות.

ואני יודעת שזה רק עניין של זמן ואני רק צריכה להתאזר בסבלנות ובסופו של דבר זה יגיע, אבל קשה לי כבר לחכות. עוד מעט נגמר לי האוויר.

בינתיים אני מעבירה את הימים בבית.

מנסה לתמרן בין שלל המחויבויות שלי לבין פיתוח קליפות הגנה נגד ההורים שלי והמצב ביניהם.

אני אצטרך להתמודד עם זה מתישהו. ברור לי שממצב כזה לא מתחמקים בלי שריטות, ורק איש מקצוע יוכל לעזור לי כנראה (והרבה שקט ואהבה בחוץ, כשיגיע היום). בינתיים אני לא מרשה לעצמי לחפור בזה יותר מדי לעומק, כי זה יפרק אותי, וכל מה שבניתי בעצמי בשנים האחרונות פשוט יקרוס, ואני אהפוך לצל חיוור של מי שאני היום. ואין לי שום כוונה לעשות את זה לעצמי.

אבל בעתיד (הקרוב, אני מקווה), ממרחק סביר של זמן ומקום, אני בהחלט מתכננת לגשת לקבל עזרה עם זה. אחרת זה ימשיך לחלחל בתוכי ולהרעיל אותי מבפנים.

ואני לא רוצה למצוא את עצמי מוציאה דברים כאלה על הילדים שלי או על מי שיהיה בנזוגי.

אני רוצה לגדל את הילדים שלי כשאני חפה ככל האפשר ממשקעי ההורים שלי (משקעים מהשנים האחרונות, מחוסר תפקוד התא המשפחתי שלנו, לא מההורים שלי באופן כללי).

אלוהים יודע שמגיע להם אימא שפויה. עד כמה שאני מסוגלת להיות שפויה, כמובן..."

(נכתב ונשלח במקור בתאריך 3/2/2005)

אז זו אני (בערך), השרוטה.