קליידוסקופ

יש מקום בת"א, על גבול גבעתיים, שהוא מקום מלא זכרונות עבורי.

קוראים לו "העיר הלבנה", במעין סלנג עממי שכזה. אני אפילו לא בטוחה מה השם הרשמי של המקום, אבל זה מעין גן זיכרון בתוך פארק שמשלב מדשאות ואגם ומגרשי ספורט, ואנדרטה אחת גדולה ויפה, יצירה של האמן דני קרוואן, שעל שמה המקום קיבל את הכינוי "העיר הלבנה" (צריך לראות כדי להבין).

ובכל סופ"ש המקום תמיד מלא במשפחות שבאות לעשות פיקניק עם הילדים, ובזוגות שבאים לטייל יד ביד, ובילדים שבאים לרכב שם על רולרבליידס וסקייטבורד, ונערים שבאים לשחק כדורסל במגרש, ואנשים שבאים לטייל עם הכלבים.

זה לא מקום שומם או ריק מאדם.

אבל בכל זאת הוא מצליח להיות מקום שקט בשבילי.

מעין אי של שקט בתוך עיר סואנת. מין ריאה ירוקה ושלווה...

הכיר לי את המקום אחד האקסים שלי, שגר לא רחוק, והביא אותי לשם באיזו שבת.

והפכנו את זה למנהג להגיע לשם לפעמים בסופ"שים, לפני או אחרי הארוחות המשפחתיות אצלו בבית. היינו מטיילים שם בשבילים המתפתלים, או יושבים לדבר על אחד הספסלים, או מביאים שמיכה ופורשים אותה על הדשא ורובצים עליה בשמש החמה של שבת בצהריים, מחובקים.

וגם עם החבר שאחריו המשכתי את המנהג. אהבתי את הרגעים האלה כל כך שרציתי לחלוק אותם גם איתו. והוא כבר היה מביא גם את המצלמה שלו ומצלם תמונות יפות, או שהיינו מביאים איזה משחק קלפים ופירות ומבלים שם זמן יותר ממושך.

מעבר לכביש, מול הפארק, היה הבית הישן של סבא וסבתא שלי, וכשהייתי תינוקת סבא שלי היה לוקח אותי לגן השעשועים שהיה מאחורי הבית שלהם, והיה מעלה אותי לקרוסלה שהייתה שם, עם מושבים בצורה של חיות צבעוניות, ואני תמיד הייתי מתעקשת לחכות עד שיתפנה הפיל הכחול... ואח"כ הוא היה לוקח אותי לשבת על איזה ספסל אבן ליד, מתחת לדגם של מטוס שהיה שם, ואני הייתי יושבת מתחת למטוס הזה, ובוהה בו בתימהון על הגודל העצום שלו (הייתי פצפונת, בקושי שנתיים שלוש). אפילו הלכתי לבקר במקום לפני כמה שנים, כדי לראות אם הזיכרון שלי באמת נכון או שהכל המצאה... והמטוס עוד נמצא שם, אבל אני כבר לא קטנה באותה מידה...

ובפארק הזה, בעיר הלבנה, עשיתי גם סקס, בכמה הזדמנויות, כשהמקום היה חשוך וריק (יחסית) מאנשים.

ועישנתי שם את הג'וינט הראשון והאחרון (והיחיד) בחיי, כשהאקס נורא רצה שאני אנסה, ומשום מה החלטתי לזרום עם זה ולנסות, ובסופו של דבר שמחתי לגלות שזה ממש לא עושה לי את זה, ושטוב לי מאוד עם ההחלטה לא לגעת בזה יותר אף פעם.

וחגגתי שם את יום ההולדת האחרון שלי, בקיץ האחרון, עם גבר שרצה נורא לפנק ולרגש אותי. אז הוא ארגן למעני פיקניק רומנטי לאור ירח, עם גבינות ויין, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שממש נהניתי מיין, וממש שתיתי מתוך רצון לשתות ולהנות (ובסוף יצא שאני שתיתי את רוב הבקבוק לבד...), והיין קצת עלה לי לראש, והייתי כולי אפופת אלכוהול ומתיקות, ואין לי ספק שדיברתי קצת שטויות, אבל לפחות לדברי הבחור הייתי מאוד חמודה ככה...

ולפני שבוע גם חוויתי שם לראשונה פרידה.

שם עשינו את השיחה של "זה לא הולך לשום מקום אז עדיף לגמור את זה עכשיו בצורה יפה"...

ומה שמעניין, שזה בכלל לא גרם לי לחשוב על המקום בצורה שלילית או טראומטית.

אני רק נזכרת במקום הזה וחושבת לעצמי שזה מדהים איך מקום אחד, לא גדול במיוחד, מצליח להכיל כל כך הרבה פיסות חיים שלי, פיסות חיים מלאות ברגש...

כל כך הרבה רגעים יפים ומיוחדים ומרגשים עברתי שם, כל כך הרבה זכרונות טובים עולים בי כשאני חושבת על המקום הזה...

ופתאום הבנתי שהמקום הזה, שמכיל את האנדרטה הזו, שהוא בעצם גן זיכרון למען אנשים מסוימים,

הוא גם גן הזיכרון הפרטי שלי.