אז ככה זה מרגיש.... סוף סוף...
כבר שנים אני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי, וכל פעם דחיתי את זה עקב מחסור במזומנים, ואולי גם עקב חוסר הרצון או היכולת להתעמת עם הדברים באמת.
אבל די, זה כבר בער בי, הייתי חייבת את זה לעצמי, והחלטתי שבמסגרת התהליך שאני עוברת עכשיו עם עצמי, ועם כל השינויים שאני רוצה לעשות בחיים שלי, אני פשוט חייבת עזרה של איש מקצוע, שיעזור לי עם מעט הכוונה ופרספקטיבה שונה.
ובעיקר, הייתי צריכה לדבר עם מישהו.
סיפור החיים שלי הוא לא סיפור פשוט.
הוא משהו שמעטים האנשים שנתקלים בו או בדברים דומים לו... ולכן מעולם לא הרגשתי מספיק בנוח כדי לחשוף את כולו בפני אדם אחר. כי תמיד כשניסיתי להיפתח מעט, אפילו בדברים קטנים, "זכיתי" לתגובות כל כך לא מבינות... אנשים פשוט לא ידעו איך להתמודד עם המידע הזה, כי הוא כ"כ לא קל לעיכול וכ"כ לא סטנדרטי (והכי הכי שנאתי את מבט הרחמים שלהם שהיה מגיע אח"כ, או את המבוכה שלהם, כשלא ממש ידעו מה לומר והרגישו צורך לומר משהו בכל זאת אז פלטו כל מיני קלישאות שאמורות לנחם אותי...).
אז למדתי לשתוק.
הפסקתי לשתף אנשים במה שעובר עלי באמת. כולל את האנשים שהיו אמורים להיות הכי קרובים אלי...
ופשוט צברתי בבטן.
ותחושת הבדידות, והאחריות שלקחתי על עצמי על כל כך הרבה דברים, וההרגשה הנוראית שאין לי על מי לסמוך בעולם הזה מלבד על עצמי, וההתמודדות לאורך השנים עם כל כך הרבה פגיעות ואכזבות מצד אנשים שהיו יקרים לי - כל אלה כרסמו בי מבפנים, הביאו אותי למקום קשה, מקום חלש של חוסר אמון נוראי בעצמי ובסובבים אותי, מקום של פחדים נוראיים וכעסים איומים. ובעיקר המון המון בדידות.
אז הגעתי אליו, אל הד"ר הטוב (בחיי שהוא נראה כמו איזה סבא טוב, עם זקן לבן מטופח, ושיער שיבה דליל), והוא היה כולו קשוב ואבהי ונעים כ"כ. והעיניים שלו היו כל כך טובות וכל כך לא שיפוטיות או ביקורתיות.
הוא פשוט הקשיב.
ואני התפרקתי...
נפרץ איזשהו סכר והכל יצא החוצה, בשטף אחד גדול, של מילים ודמעות.
זה כנראה פשוט חיכה כבר להתפרץ, ודיברתי כמעט בלי הפסקה, על הכל. לא הסתרתי כלום.
וכשהוא שתק קצת, לפני שהוא דיבר, היה בי חשש נוראי לקראת מה שהוא יאמר.
פחדתי שהנה אני הולכת להתאכזב שוב ולשמוע איזו "תובנה" של רחמים על מצבי.
אבל זה לא קרה לשמחתי. והוא אמר דברים מדהימים וחכמים ונכונים כל כך.
ויצאתי משם בתחושה מדהימה.
שעשיתי את זה... נפתחתי בפני אדם אחר ושרדתי.
ויותר מזה... עשיתי עוד צעד משמעותי בדרך אל עצמי, בדרך אל האדם שפעם הייתי ואני כל כך רוצה לחזור להיות, בלי כל הדברים שצברתי בשק הכבד לעייפה הזה שיש לי על הגב.
זהו.
עשיתי את זה. התחלתי את התהליך הכל כך חיוני הזה עבורי. או כמו שהוא אמר, התחלתי תהליך החלמה.
ועכשיו הכל כבר יתקדם, במין תגובת שרשרת.
כמה טוב לי עם זה.
ובאותו הקשר, אם כי מכיוון אחר לגמרי, רציתי לחלוק איתכם שיר שגיליתי לפני כמה ימים, ועשה לי את זה.
המילים קצת מדברות על התחושות שעוברות בי בשבועות האחרונים, אבל צריך לשמוע את השיר עצמו כדי להבין (או לא) למה הוא באמת מעביר בי את הצמרמורת שהוא מעביר...
זו זמרת צעירה ממוצא אמריקני-קוריאני בשם Susie Suh, ויש לה קול נפלא... מין קול "מעושן" שכזה, נמוך וסקסי, ובעיקר מרגש (לפחות אותי).
Light on my Shoulder
It's easier to fall and harder to stand
It's easier to cry and harder to laugh
I don’t know how, I don’t know why
But you’re the light on my shoulder
When I'm tired
It's easier to run and harder to be still
It's easier to think and harder to feel
I don’t know how, I don’t know why
But you’re the light on my shoulder
When I'm tired
It's easier to hide and harder to trust
It's easier to hate and harder to love
And I don’t know how, I don’t know anything
But you’re the temper in my voice
When I sing
אז הסופ"ש בפתח, ובערב יש מכבי (יאללה מכבי!! שיגמרו עם זה כבר בסיבוב הזה, בלי התקפי לב וגומלין בשבוע הבא...), ואני אראה את הבחור ואבלה איתו קצת זמן איכות בסופ"ש הזה, היום סרט, מחר טיול קצר, והיתר נשאיר לדמיון...
שיהיה לכולנו סופ"ש מוצלח ומלא חיוכים, חיבוקים, ומה שביניהם...
שסק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
