השעה כבר מאוחרת.
נוסעים הביתה, אחרי הבילוי, והכבישים כבר די ריקים אחרי שהסתיימה כל התנועה הכבדה של החג.
חושך מסביב, ורק פנסי הרחוב מאירים את הדרך, לאורך הכביש המתפתל.
המכונית גומעת את המרחק בשקט, והמוזיקה מציפה את חלל הרכב.
האצבעות החמות שלו מלטפות באיטיות את שלי, כף היד הגדולה שלו עוטפת את כף היד שלי.
הקול של יהלי סובול עוטף אותי, מלטף אותי, באחד השירים שלו היותר אהובים עלי.
אני עוצמת את העיניים ונותנת לרגע להציף אותי....
מספיק בנאדם / מוניקה סקס
"יום אחד הוא התעורר וראה שהוא מחזיק
את הפרח הכי יפה שהוא אי פעם ראה
הוא עצם את העיניים כי הוא לא האמין
הוא פקח אותן שוב והיא עדיין הייתה
אז הוא קם לעשות קפה
ולשטוף את הפנים
ומול המראה הוא אמר אני מקווה שאני
מספיק חכם בשביל לשמור
בשביל לקיים ולא לאבד
היא התעוררה ומולה ראתה
בן אדם שרואה את הפרח הכי יפה
היא עצמה את העיניים היא פקחה אותן שוב
כמו ציפור מהססת על הסף של הכלוב
אז היא קמה לשים תקליט
והמים רתחו
ובינה לבין עצמה היא חשבה אני מקווה שהוא
מספיק חכם בשביל לשמור
בשביל לקיים לא לאבד
מספיק בן אדם
לזכור לקיים לא לאבד...
לזכור לקיים לא לפחד...
יום אחד הוא התעורר וראה שהוא מחזיק
את הפרח הכי יפה שהוא אי פעם ראה
הוא עצם את העיניים כי הוא לא האמין
הוא פקח אותן שוב והיא עדיין הייתה..."
ואז פקחתי את העיניים, והסתכלתי עליו, והוא חייך אלי חיוך מבין, וחם.
חלקנו את הרגע הזה בשתיקה, במבט.
וביני לבין עצמי חשבתי שהחיים האלה כל כך יפים. למרות, ובגלל, ובזכות הכל.
ובעיקר בזכות רגעים קטנים כאלה.
של אושר טהור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
