קליידוסקופ

מיכאל שיר הלך אתמול לעולמו, בגיל 83.

רבים מכם בוודאי לא יודעים בכלל במי מדובר, וחלקכם אולי שמעו שהוא היה מייסדו של עיתון "אצבעוני", ועסק רוב חייו בכתיבת סיפורים ושירים, בעיקר לילדים.

וגם אני, כמו אנשים רבים, זוכרת איך הוא היה מגיע לביה"ס היסודי בו למדתי על מנת לספר לנו על העיתון. הוא היה מקריא לנו סיפורים שפורסמו בעיתון, והיה מדבר איתנו על כל מיני דברים (וכאן בטח מתעוררים הציניקנים שאומרים שזו בסה"כ הייתה יחצנות זולה לעיתון וניסיון להחתים ילדים תמימים על מנוי... אבל אני דווקא זוכרת אותו כסבא חביב שפשוט נהנה מהמגע האמיתי עם הילדים, מהחיבור אליהם דרך הסיפורים, מהשיחה איתם... וכן, הוא גם מכר בדרך מנויים. זו הייתה אחת הדרכים לפרסם בזמנו... אז מה?).

מיכאל שיר הוא חלק מהילדות שלי.

אבל לשמחתי, יצא לי "להכיר" את מיכאל שיר גם בצורה מעט שונה.

בצורה בוגרת יותר.

מיכאל שיר ומשפחתו היו שכנים של אמא שלי בילדותה בת"א, והיא הייתה בת בית אצלם, בעקבות החברות שלה עם אחת מבנותיו. וכמובן שהיא הכירה אותו היכרות אישית, ואף סיפרה לי עליו בכמה הזדמנויות, על איזה איש טוב ומקסים הוא היה.

ובשנת 1972, עשר שנים לפני שנולדתי, בשנה בה ההורים שלי התחתנו, מיכאל שיר הוציא ספר שירה. לא ספר לילדים, לשם שינוי, אלא ספר שירים של גבר, איש בוגר. שירי אהבה והגות.

הספר נקרא "לך באהבה", והוא אחד מספרי השירה האהובים עלי.

הוא יושב לי על המדף.

אחד מספרי השירה הראשונים שלי.

ספר עתיק, מהדורה ראשונה ואותנטית, עם דפים ירוקים (כן, ירוקים! אפילו שהם כבר קצת מצהיבים מהשנים), והקדשה אישית לאמא שלי.

והספר כולו מלווה בציורים מרהיבים ביופיים של צייר בשם אשר עין-דור, שדי היה תחת השפעת סמים באותה תקופה, ולכן כל הרישומים שלו מתאפיינים בסגנון פסיכודאלי משהו (סגנון שמזכיר לי קצת את Lucy in the sky with diamonds של הביטלס, רק בשחור לבן... משהו יפהפה... ואפילו קראתי באיזה מקום שבאותה תקופה הוא הציג תערוכה עם יצירות שלו, וחתם עליהן לא רק בשמו אלא גם כתב את סוג הסם שתחת השפעתו הוא היה בזמן היצירה... חחח).

ובשירים שלו (כמה סמלי ששם משפחתו היה שיר...) הייתה סוג של נאיביות ופשטות שאפיינו את האיש הכל כך כישרוני הזה.

והם עדיין תמיד מצליחים להקסים אותי. דווקא בגלל הפשטות הכובשת שלהם.

ובעיקר, בגלל הנוסטלגיה.

אז, לזכרו של מיכאל שיר...

השיר האהוב עלי מתוך הספר.

ישנו מקום

הייתי במקום...

בו רק שפתיים

ושכרון חושים,

ועדנה.

          תו לא.

הייתי במקום –

ושמו

          נשיקה.

(יהי זכרו ברוך)