איך עוזרים לאדם מבולבל כל כך שהוא נבהל מעצמו ורוצה להתרחק מהכל?
איך מושיטים לו יד וגורמים לו להבין שהוא לא לגמרי לבד, ושיש מי שיתמוך בו ויהיה שם בשבילו?
איך מצליחים לחדור את מעטה הבהלה כדי להשרות עליו קצת רוגע, קצת שלווה, שיעזרו לו לחשוב בבהירות, שיעזרו לו להבין שמה שלא יהיה, ומה שהוא לא יבחר לעשות, זה אף פעם לא יהיה נורא כמו שהוא מדמיין?
ידיד שלי, איש צעיר ומבולבל, התוודה בפני.
התוודה על משהו שקרה לו, שגרם לו להתחיל לחשוב מחשבות לגבי עצמו.
ועכשיו, סביר להניח שהוא יתחיל מסע אל עצמו, לגילוי הזהות המינית שלו.
נגע לליבי שהוא בחר בי להיות האדם הראשון שישמע ממנו את הוידוי הכל כך קשה הזה.
זו הפעם הראשונה שהוא אומר את הדברים בקול רם, בפני מישהו אחר, אבל לפני הכל - בפני עצמו.
והתכווץ לי הלב לראות את הבלבול והבהלה שלו, את הרתיעה שלו מעצמו ומהמצב.
הייתי שם בשבילו.
הקשבתי.
חיבקתי אותו.
ודיברתי אליו ברוך, בשקט, הרגעתי אותו.
(ובעיקר הרגשתי חוסר אונים משווע)
אני רק מקווה שאיכשהו עזרתי...
(ברור לי שהדרך עוד ארוכה, ושהוא יזדקק לעוד הרבה מאוד תמיכה וחום והקשבה)
מתכווץ לי הלב מהכאב שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
