הקיץ אפילו לא ממש התחיל והם כבר לא מניחים לי!!
התעוררתי היום וספרתי קרוב ל-15 עקיצות!!
בכל פיסת עור שנשארה חשופה במהלך הלילה, הם פשוט הסתערו עלי ללא רחמים... בידיים, ברגליים (כולל בכפות הרגליים!), בבטן ובגב התחתון... מגרד לי כל כך...
הגעתי למסקנה שאני ממש שונאת לנסוע באוטובוסים העירוניים האלה, שאיכשהו תמיד עושים את הסיבוב הכי לא יעיל והכי מתפתל ומעיק בכל רחבי העיר, ואיכשהו הם גם תמיד עוברים דרך "השוק", והם עמוסים לעייפה בזקנים נרגנים, שכל מטרתם בנסיעה היא להגיע לשוק או לקופ"ח, או לחילופין, סתם להיפגש עם "החבר'ה"... (בחיי, נראה לי שהם בכלל לא עושים קניות בשוק, אלא רק מביאים שקית עגבניות מהבית כדי לעשות "כאילו", שיהיה על מה לדבר...)
וכולם מתערבים בשיחות של כולם, וזה תמיד בעל אופי רכילותי או מתלונן, ובטון נרגן, ובווליום גבוה...
במה חטאתי?? על הבוקר לחלוק איתם נסיעה באוטובוס... זוועה
ועכשיו, כשהוצאתי קצת קיטור, והתייבשתי מכל הגשם שהיה בחוץ (אני דווקא אוהבת ללכת בגשם בלי מטריה...), רציתי לחלוק איתכם תובנה קטנה שעלתה בי אתמול.
מאז ומעולם הייתה לי נטייה לצבעים כהים, בייחוד בכל הנוגע ללבוש.
אם אני מגיעה לחנות בגדים ומוצאת איזה פריט שמוצא חן בעיני והוא קיים בכמה צבעים, סבירות מאוד גבוהה שאני אקנה אותו בשחור ולא בצבע אחר. לא יודעת ממש להסביר את זה, אני דווקא כן בנאדם שאוהב הרבה מאוד צבעים, אבל איכשהו בלבוש אני כמעט תמיד קונה שחור, או צבעים כהים למדי. אולי בגלל שזה צבע "פרקטי" שהולך עם הכל (בעיקר שחור עם שחור J), אולי בגלל שזה מאוד מחמיא לשילוב של העור הבהיר והשיער הכהה שלי... לא יודעת.
בכל אופן... אתמול, בזמן שקיפלתי קצת כביסה וניסיתי לשוות מראה מסודר לחדר שלי, היכתה בי התובנה שבשבועות האחרונים התחלתי לקנות דברים נורא צבעוניים...
קניתי תיק בצבע ורוד בזוקה עם הדפס גרפי עליז וצבעוני למדי, קניתי כמה גופיות, כולן צבעוניות מאוד (למשל: אחת סגולה עם פרח על הדש), קניתי כל מיני תחתונים בשלל צבעי הקשת, קניתי סרט רחב לשיער בגווני בורדו, ואתמול קניתי סנדלים ממש מגניבים של טבע נאות (מתה עליהם) בצבע תכלת שמיים...
וממש כיף לי עם זה! J
כאילו שכל הצבעוניות הזו התעוררה בי במקביל לאיזשהו תהליך התעוררות שעברתי אני,
ומשהו שמח התחיל לפרוח בתוכי, והוא יוצא עכשיו החוצה בצורת צבעוניות שקצת חדשה לי, אבל ממש נעימה לי J
סיימתי בשבוע שעבר לעבוד.
יום חמישי היה היום האחרון שלי בעבודה, וסוף סוף הבנתי למה "טופס טיולים" נקרא "טופס טיולים"....
כי לא הפסקתי לטייל כמעט יום שלם מבניין לבניין, מקומה לקומה, הלוך ושוב, בלי שום סדר הגיוני (מי היה מאמין שיכאבו לי הרגליים מדבר כזה... פשוט היה מתיש), כדי להחתים אנשים שבחיים לא ראיתי קודם על כל מיני סעיפים שממש לא ברור לי איך הם קשורים אלי....
והיה לי ממש קשה להיפרד מכולם.
באופן כללי, היה לי יום קשה. לא חשבתי שאני ארגיש ככה, אבל הפתעתי אפילו את עצמי...
כי ממש כאב לי לעזוב את כל האנשים המקסימים שעבדו איתי בצוות, וממש עלו לי דמעות בעיניים בחיבוקים מסוימים.
אז ברור שאני אשאר בקשר עם חלקם, ויש לי את הטלפונים של כולם. ברור לי שזה לא הסוף אם אני אבחר שזה לא יהיה... אבל עדיין, היה לי לא קל.
אז עכשיו אני שוב בשר טרי בשוק העבודה האכזרי.
לצערי, אין לי יותר מדי אופציות. היקף המשרה שאני מחפשת לא ממש פותח בפניי יותר מדי אופציות, ודי קשה למצוא עבודה שתהיה כל כך גמישה. אפילו במשרדי כח אדם ביאסו לי ת'תחת כשאמרו לי שתהיה להם בעיה למצוא לי עבודה בהיקף משרה כזה (אני באמת לא מבינה... עד כדי כך בלתי אפשרי למצוא עבודה שדורשת בסה"כ 3 משמרות בשבוע + קצת שעות נוספות מדי פעם? זה כל כך מוזר לרצות דבר כזה?? למה בכל מקום מחפשים עבדים של משרה מלאה++ ??)
אז זה קצת מלחיץ אותי.
אני לא יודעת מה אני אעשה אם אני לא אצליח למצוא עבודה...
אני חייבת את הכסף, ואין לי את הלוקסוס לא לעבוד ולא לפרנס את עצמי...
אני אומרת לעצמי שיהיה בסדר. יש לי אחלה קורות חיים ולא מעט כישורים והמלצות, ואני יודעת שיש לי הרבה מה לתרום להרבה מאוד מקומות, גם אם זה בסה"כ ל-3 פעמים בשבוע.
אני גם יודעת שזה בסופו של דבר משהו שעשיתי מרצוני החופשי, במטרה לקחת את החיים שלי לכיוון שאני כ"כ רוצה...
באמת שאני אופטימית ושמחה כשאני מסתכלת על התמונה הכללית והרחבה.
פשוט לשמוע את הפקאצות של משרדי כח האדם אומרות לי שהן מתקשות להציע לי עבודה, מבלי שהן בכלל יתאמצו טיפה, זה קצת מבאס.
אז אתם יודעים מה?
אני אציע את שירותיי כאן...
מי מכם (הקוראים הגלויים והסמויים כאחד) שיודע שמחפשים עובדת חרוצה ומוכשרת לשלל תפקידים אדמיניסטרטיביים/פיננסיים/וכיו"ב (מלצרות לא ממש אופציה מבחינתי), במשרה שהיא יחסית גמישה, אני ממש אשמח אם תיצרו איתי קשר במייל ותספרו לי על זה, כדי שאני אוכל לבדוק את הנושא. מקובל עליכם?
אני מאוד מאוד אעריך כל הצעת עזרה...
ונסיים בשיר נוסף מבית היוצר של גונזו (בהמשך להסבר שלי מהפוסט הקודם...).
גם הפעם, שיר שממש נגע בי...
אוהב אותה כמו סלע / גונזו
אוהב אותה כמו סלע
קשה,
אבל יציב,
ואם קיים
אותו ים
של אהבה -
ודאי אשקע.
הייתי פעם לָבָּה
אך שרפתי את הכל,
להתקרר
זה לא אומר
שאין מה להגיד -
אפשר גם להגליד.
ומילותיי האלה
אין צורך לפרש,
התוודעתי אל האין
וידעתי את היש,
הכרתי וחקרתי
ואת כל דבריי אמרתי
ועתה, עת התמכרתי
לא נותר לי אלא -
לאהוב אותה כמו סלע.
תוספת מאוחרת:
השיר החדש של דין דין אביב, "סודותיי", לא מפסיק לעשות לי נעים בלב,
בעיקר עם השורה "כמה טוב יהיה בי עוד..." שלא מפסיקה להתנגן לי בראש...
אני יודעת
אני שומעת
שם בתוך ליבי
כמה טוב יהיה בי עוד... J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
