קליידוסקופ

שיתחילו כבר הלימודים.

שיתחילו כבר, וייקחו אותי רחוק מכאן.

אל תוך העולם שאני כל כך אוהבת, של עיצוב, ואמנות ואסתטיקה.

שיספקו לי מפלט.

מכל החרא כאן בבית.

(שיניחו לי כבר לנפשי, ההורים האלה שלי)

שיתנו לי את המפלט ביצירתיות

שעוזר לי לנקות את הראש ולנווט אותו למקומות שמרימים אותי למעלה.

שמישהו יבוא ויקח אותי מכאן.

שירחיק אותי מהחור השחור הזה, שכל האנרגיות נשאבות לתוכו ונעלמות בלי זכר.

שיחבק אותי. שיעטוף אותי.

שישכיח ממני את העצב.

שינשק את הפצעים ויחבוש אותם בעדינות.

שיימחה את הדמעות.

שיקח את הכאב מכאן.

שתיגמר כבר התקופה הזו.

שיגמר כבר הכאב.

שמעכל אותי.

מבפנים.

שייפסקו כבר כל המחשבות.

שיעצרו לכמה רגעים.

שיתנו לי מנוחה.

שלא יחזרו כל החלומות הרעים מאחורי עפעפיים סגורים.

שאני אוכל כבר להציל את עצמי.

שיבוא כבר מחר.

וזה שאחריו.

וזה שאחריו.

שיעבור כבר.

הזמן.

ותיגמר.

התקופה.

הרעה.

הזו.

שייגמר כבר.

הבכי.