לפני כשנה, במהלך איזו הרצאה משמימה במיוחד באוניברסיטה, נכנסה חברה שלי, ששבה מגילמן (מעוז הכוסיות של האוניברסיטה, כך טוענים), ובאמתחתה עיתון שהיא קיבלה שם. ואחרי שהיא סיימה לקרוא אותו, לקחתי אותו אני והתחלתי לעלעל בו (כן, אני יודעת, אני יודעת... אבל זו בטח לא הייתה ההרצאה הראשונה שהעברתי במינימום קשב, וזה בטח יותר מעשיר ומשכיל מאשר לישון, לא?).
העיתון נקרא "אורבניה". כתב עת עצמאי לשירה.
ואתם יודעים כמה אני אוהבת שירה...
בכל אופן, הסיבה שאני מספרת לכם על המקרה, היא שבאותו שיעור העתקתי שיר אחד מתוך כתב העת, אלי לקלסר.
שיר שהקסים אותי במיוחד.
וזוכרים שעשיתי סדר במגירות שלי מתישהו בשבוע שעבר? אז זה היה אחד הדברים שמצאתי. הדף שעליו כתבתי את השיר שהעתקתי מתוך אותו כתב עת.
אין לי מושג מה שם השיר, ואין לי מושג מי הבחור שכתב אותו.
אני רק יודעת ששמו איתי סליאר, לפי מה שהיה כתוב שם.
ניסיתי היום לחפש אם הוא כתב דברים אחרים, אבל נתקלתי רק באזכור למשהו שנקרא "אינטרא וינוס" (אזכור שמופיע גם בכתב העת עצמו), ונותר לי רק לשער שככל הנראה מדובר בספר שירה שאולי הוא הוציא מתישהו לאור, אבל לא הצלחתי לאתר מידע נוסף לגביו. כנראה שזה היה מזמן.
מה שכן, מצאתי ברשת אתר של אותו כתב עת, ושמתי כאן קישור אליו, למי שמתעניין (האתר די לא פעיל, כך שנותר רק להניח שזה היה גם גורלו של כתב העת עצמו).
אז זו פיסת המידע היחידה שיש לי לגבי הבחור המשורר... המילים שהוא בחר לפרסם באותו כתב עת.
ומבלי להכיר אותו בכלל, הוא נגע בי כל כך.
צָרִיךְ אִשָּׁה חֲזָקָה
כָּזוֹ שֶׁתִּפּגַּע
צָרִיךְ אִשָּׁה כּוֹרַת פֶּחָם
עִם עוֹר חָלָב לָבָן חָלָק
צָרִיךְ אִשָּׁה לְבִיאָה פְּצוּעָה
עִם רֵיחַ דָּם טָרִי וְעֵינַיִים טוֹרְפוֹת
צָרִיךְ אִשָּׁה צְמֵאָה
לְמַיִם
זֵעָה
שֶתֵּשֵב פְּשֹוּקַת רַגְלַיִם
בְּטִי-שֶרְט יְשָנָה
עַל מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה
וּתְדַבֵּר אִתְּךָ
צָרִיךְ
אִשָּׁה
(איתי סליאר)
מעניין מי הגבר שכותב מילים כאלה, שנוגעות בי ככה...
מעניין מי הגבר שמתאר אותי בכזה דיוק... שמחפש אותי, ולא יודע שאני כאן...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
