קליידוסקופ

אחד מרסיסי הזכרונות המוקדמים שלי הוא מאזור גיל שנתיים או שלוש.

סבא וסבתא שלי גרו אז בת"א, על דרך השלום, ולא רחוק מהבית שלהם הייתה גינה ציבורית (כבר כתבתי על זה קצת כאן), עם קרוסלה שנורא אהבתי, עם מושבים בצורות של חיות. ואני זוכרת את עצמי מחכה בעקשנות (כמו שרק ילדה בת שנתיים-שלוש יכולה להתעקש  J) עד שיתפנה הפיל הכחול שכ"כ אהבתי.

אני זוכרת את סבא שלי מרים אותי על הידיים שלו כדי שאני אוכל להשתחל לתוך המושב, ואח"כ את הרוח מכה לי בפנים, וכולי צוחקת ומאושרת בזמן שסבא שלי עומד בצד ומחייך אלי, במין רוגע כזה, ששמור לסבים וסבתות... אלוהים, כמה שאני מתגעגעת אליו...

ואני זוכרת איך אחרי הקרוסלה תמיד היינו הולכים להתיישב על איזה ספסל בטון שהיה ממוקם מתחת למטוס ישן שהיה שם. ממש מטוס אמיתי. והייתי כל כך קטנה, שהמטוס פשוט נראה לי ענק. אני זוכרת שהייתי בוהה בו המון. בפליאה, בהערצה, בהשתאות ממש.

אני ממש יכולה לראות את זה עכשיו בדמיון שלי, כשאני עוצמת עיניים. את המטוס מעלי, מטיל צל גדול על האדמה, ומעליו המון עצים גבוהים, ושמש מסתננת מבעד לענפים פה ושם, מסנוורת אותי קצת, ואני מצמצמת את המבט כדי להמשיך להסתכל למעלה, לתפוס במבט את כל הגודל הזה...

אני זוכרת איך בהמשך, כשהייתי כבר בת תשע, או עשר, סבא שלי לקח אותי לספריה העירונית בפעם הראשונה. עשה לי מנוי. אח"כ כל שבוע הוא היה לוקח אותי להחליף ספרים (כן, ברבים...). אני זוכרת את השוטטות בין המדפים, היד מלטפת את הספרים לאורך המעברים, מדי פעם שולפת ספר כדי לקרוא מה כתוב עליו, מחזירה אותו, מתלבטת, בסוף לוקחת שני ספרים, שיהיה...

אני זוכרת את סבא שלי מלמד אותי בסבלנות אין קץ לשחק שח-מט, וגם דמקה, במרפסת של הבית שלהם, בקיץ הישראלי החם, כשהוא היה יושב עם גופיית סבא (לא סתם קוראים לזה ככה!!  J) ומכנסיים קצרים, שותה את הסודה הנצחית שלו, סודה מסיפולוקס. ואת סבתא שלי, מלמדת אותי לתפור, ואח"כ גם לרקום ועוד כל מיני. אח"כ הייתי תופרת בגדים לבובות הברבי שלי, מכינה להן קולקציות שלמות...

אני זוכרת את עצמי בסביבות גיל שנתיים, או שלוש, מסתובבת ברחבי הבית וגוררת אחרי דובי גדול בצבע חום בשם "מִישְקָה" (ככה זה כשיש שורשים רוסיים  J), שעבר אלי בירושה מאחי הגדול. הייתי מחזיקה אותו מהאוזן שלו, ופשוט גוררת אותו אחרי לכל מקום.

אני זוכרת את בובת התרנגול האדומה שהייתה לי, תרנגול גדול מבד לֶבֶד אדום, עם טלאים צבעוניים בצדדים שלו. הייתי רוכבת עליו, תוך קריאות שמחה "תַנַרְנֶגוֹל!" (גם על זה כבר סיפרתי  J). אני זוכרת את טרקטורון הצעצוע הקטן שהיה לי, שהייתי נוסעת עליו ברחבי הבית ונהנית במיוחד להתנגש איתו בשלל רהיטים  J.

זכרון אחד חרוט לי במיוחד, קצת לפני שעזבנו את הבית בו נולדתי ועברנו לבית בו אנחנו גרים עד היום, כמעט כל הבית כבר היה ארוז בתוך ארגזים. אני זוכרת את עצמי רצה להתחבא באחד הארגזים יחד עם אחי, כשאבא שלי חזר מהעבודה, כדי שהוא יבוא לחפש אותנו, להשתתף במשחק המחבואים שלנו.

הייתי בת ארבע וחצי, או אולי חמש. אני זוכרת את עצמי מתקפלת לתוך הארגז, מכסה את עצמי בבגדים שהיו בתוכו, מסתכלת על תקרת חדר השינה של ההורים שלי, שעליה היו קורות עץ חומות, שאבא שלי התקין בעצמו. אני זוכרת את הריח של הבגדים, אחרי הכביסה, ואת ההתרגשות הילדותית שהייתה בי, מעצם ההמתנה, מהציפייה לשמוע אותו נכנס הביתה, מהידיעה שהוא תיכף יגלה אותי...

אני זוכרת את אבא שלי מרים אותי על הידיים, אחרי שכבר הייתי נרדמת, כדי לקחת אותי לשירותים, אם שכחתי ללכת לעשות פיפי לפני השינה. אני זוכרת במין ערפול כזה, מתוך שינה, איך הוא היה טופח לי בעדינות על הגב כדי שאני אירגע ואחזור לישון. כשגדלתי הוא סיפר לי שהייתי טופחת לו על הגב בחזרה, מרגיעה גם אותו  J.

אני זוכרת איך אחי ואני, שחלקנו חדר (בבית הראשון), היינו מכבים את האור כשהגיע הזמן לישון לדברי ההורים, אבל במקום ללכת לישון היינו פותחים את החלון ומסתכלים אל הבניין הסמוך. שם היה חלון של דירה, ממש מול החלון שלנו, שפנה אל תוך סלון. והחלון הזה תמיד היה פתוח בערב, ותמיד הייתה בו טלויזיה דולקת. ואחי היה מעלה אותי על הכתפיים שלו, כדי שגם אני אוכל לראות, וככה היינו מעבירים עוד חצי שעה לפחות בהסתכלות על הטלויזיה של השכנים.

אני זוכרת את אפי ואסי, תאומים שהיו קטנים ממני בשנה, שהיו איתי בגן.

הם סירבו לאכול בארוחות הצהריים אלא אם אני הייתי מאכילה אותם. אני זוכרת איך הייתי יושבת ליד השולחן, על ספסל הישיבה הארוך שהיה שם. אפי מצד אחד ואסי מצד שני. כל אחד קיבל כף מרק בתורו. ככה הייתי מאכילה אותם, בתורות. רק אח"כ הייתי אוכלת בעצמי, כי אחרת הם פשוט היו מסרבים לאכול.

אני זוכרת את יונתן, מגן נעמי, שאהב אותי כל כך, שאחרי כל ארוחת צהריים, כשכולם היו יוצאים לחצר לקטוף גויאבות מהעץ שהיה לנו, הוא היה רץ וקוטף בשבילי גויאבות ומביא לי אותן, מבלי שבכלל ביקשתי. אני זוכרת את הריח של הגויאבות, מתוק בצורה חריפה, "עוקץ" את האף... עד היום אני אוהבת את הריח הזה של גויאבות, שיש מי שאוהבים אותו, או ששונאים אותו, אבל לא יכולים להיות אדישים אליו...

אני זוכרת כשהיינו הולכים עם אמא לים, בעיקר בשבתות בקיץ.

היא הייתה מכינה תיק עם המון פירות ושתייה, ומטקות וקרם הגנה ומגבות וכל מה שצריך. ואז היינו נוסעים לת"א, וחונים ברחוב שממנו היה צריך לרדת בירידה די תלולה לכיוון הים. אני זוכרת את ההליכה הזו, המרגשת תמיד. איך הריח המלוח מכה בנו כשיוצאים מהאוטו, ועם כל צעד הים נחשף בפני, כחול ונוצץ. ואז את החום של החול ברגליים, את הרכות שלו, את הריצה לתוך הים, ואז לפני שיוצאים נשארים עוד קצת על השוליים, איפה שהמים הולכים ונעלמים וחוזרים, וכשהם נעלמים אתה מרגיש איך החול נסחף לך מתחת לרגליים... אחת התחושות הכי מדהימות...

אני זוכרת איך בימי שבת אבא שלי היה מכוון את הרדיו על רשת ב', והיו משדרים את "רגעי קסם" עם עליזה דיסטניק (תמיד הצחיק אותי השם שלה  J), והיינו פותחים את כל החלונות בסלון, מאווררים לגמרי את הבית. ואני הייתי פורשׂת שמיכה על הרצפה בסלון, בדיוק איפה שהשמש מחממת את הרצפה, ונשכבת שם, בשמש החמה, ומקשיבה למוזיקה מהתקופה שההורים שלי עוד היו צעירים...

אני זוכרת איך אבא שלי היה לוקח אותי, יד ביד, אל הסטודיו למחול, בגיל 5-6.

אני זוכרת את הסטודיו הענק בו היינו רוקדות אז, עם רצפת לינוליאום בצבע ירוק-כחול (זה היה עוד לפני שהחליפו אותה לפרקט), ובַּר ארוך שהקיף את החדר כולו, ומראה ענקית על כל הקיר הגדול שמולו רקדנו. חדר ענק מוצף אור יום בהיר.

אני זוכרת את החלונות בחדר, אחד שהיה גבוה מעל כולנו, קרוב לתקרה (שהייתה גבוהה כמעט כמו באולם ספורט), ואחד לכל אורך הקיר החיצוני, שהיה ממוקם נמוך יחסית, אולי בגובה 1 מ' מהרצפה, אפילו פחות, שהיו בו אשנבים צפופים כאלה, ודרכם הסתנן אור שהטיל צללים יפים על הרצפה, ומבעד לאותם אשנבים היינו מציצות מדי פעם החוצה ורואות בנים משחקים כדורגל במגרש ליד. ולפעמים גם הם היו מציצים עלינו ובאים לראות אותנו רוקדות.

אני זוכרת את עצמי רוקדת.

נמתחת. גמישה כל כך. מתישה את עצמי באימונים. עוד פעם ועוד פעם. עד שיצא נכון, כמו שצריך. עוד פירואט, ועוד אחד, ושוב לעבוד על הפוקוס, אסור ליפול, צריך לעשות את זה הכי חד שאפשר, הכי ארוך ומלא ומדויק. ועוד הנפת רגל, ועוד הטיה של הגב לאחור (מה המורה שלי לבלט קלאסי הייתה אומרת עלי עכשיו?)...

אני זוכרת אותנו, כל הבנות בלהקה, לפני הבחינות של האקדמיה.

כולנו מתוחות, נרגשות, מסדרות אחת לשניה את התסרוקת המתוחה, את הכתפייה של החזיה שלא תציץ מתחת לבגד הגוף, את הקשירה של הנעליים. עוברות ביחד שוב על הרוטינה שאנחנו הולכות לבצע. ואז מישהי יוצאת מהחדר, נושמת לרווחה שזה כבר נגמר בשבילה. ואז תורי. כולן מחבקות אותי, מאחלות לי בהצלחה. המורה שלי עומדת בכניסה לחדר, קוראת לי, מחבקת אותי לפני שאכנס פנימה. נשימה עמוקה, ויאללה, נכנסים...

אני זוכרת את עצמי על הבמה.

ועוד לפני כן, אני זוכרת את עצמי מאחורי הקלעים, בצידי הבמה, מציצה קדימה (מהצד רואים כמעט הכל), לראות את כל האנשים שיושבים וממתינים לנו, מחכה בעצמי לאות שיינתן לי כדי לעלות. אני זוכרת את עצמי מציצה על כל הפנים, שבקושי רואים אותם כשהבמה מוארת והקהל חשוך. הלב שלי פועם חזק, בהתרגשות. האדרנלין מתחיל להשתולל. הכל פועם.

ואז זה מגיע. האות. אני על הבמה. הכל חשוך מולי. רק אני מוארת. רק אני והמוזיקה.

העיניים נעצמות לפרקים, חיוך פלרטטני נמתח לי על הפנים. אני כבר לא מתוחה.

אני שלווה לגמרי.

עכשיו זה אני והמוזיקה, עכשיו אני שולטת בבמה, כל העיניים נעוצות בי. וכאן אני כבר יודעת מה לתת. כאן אני כבר לא יכולה להתבלבל או ליפול. תמיד ידעתי בדיוק את הצעדים, זכרתי הכל. זה טבוע בי. תמיד הייתי זו שמקבלת את המקום האמצעי בשורה הראשונה, כדי שכל האחרות יסתכלו עליה. כאן כבר אי אפשר להתקיל אותי.

אני טובה. המוזיקה זורמת לי בדם.

אני זוכרת את ההופעה האחרונה שלי. יצא שזו הייתה הופעת סוף השנה של הסטודיו. הלהקה הופיעה בהמון ריקודים. לא היה לנו כמעט זמן להתארגן ולהחליף בגדים ביניהם. אני זוכרת את הצחוק שמילא את חדר ההלבשה, את האטרף שבו נכנסנו ויצאנו, את כל הילדות האחרות מסתכלות עלינו בהערצה. וכולנו חברות כ"כ טובות, מאפרות אחת את השניה, עוזרות להחליף גרביונים, וחצאית, מוסיפות עוד סיכות לשיער למי שצריכה, מעבירות בינינו איפור וג'ל לשיער וכל מה שצריך. ורצות מהר אל הבמה, בהתרגשות, להספיק להיכנס בזמן.

הריקוד האחרון.

אני נכנסת לבמה, מצד אחד, חברה שלי מהצד השני, כל אחת מובילה טור של בנות.

מתקדמות לקדמת הבמה, בחיוך, בגב זקוף, סנטר מורם, זה הרגע שלנו...

ואז מחיאות הכפיים...

המסך יורד.

האורות כבים.

תם, ולא נשלם.