קליידוסקופ

אני נזכרת בך לפעמים,

ברגעים חמקמקים כאלה, כשכל החומות למטה וכל השומרים ישנים...

אני פוקחת עיניים, באפלולית החדר, באור האפור החיוור שמסתנן מבעד לתריסים חצי מוגפים,

ונזכרת איך בדיוק ככה ראיתי אותך, אז, כששכבת לידי במיטה, באור דומה.

איך האור שיחק על עצמות הלחיים שלך והטיל צללים שפיתו אותי לחקור אותם. אותך. איך הריסים הארוכים שלך כיסו על מרחבי האוקיינוס הכחול-ירוק שמתחת, האפילו על חלומות שבוודאי חלמת.

הבטתי בך בעיניים חצי רדומות וחייכתי לעצמי.

שלחתי אצבעות ארוכות למסע גישושים עדין ואיטי על הרכות המפתיעה כל כך של השפתיים המלאות שלך, שהיו פשוקות קלות, מתוך שינה, במין חושניות שכיווצה לי לגמרי את הבטן. הבטן הלבנה והרכה שלי, שעליה הייתה מוטלת היד שלך, חזקה ושזופה, שחיבקה אותי מתוך שינה, מתוך אינסטינקט קירבה אותי אליך.

הריח שלך עמד באויר. הריח המיוחד שלך שיכולתי לזהות בכל מקום, בעיניים עצומות. רק לך יש את הריח הזה.

אז עצמתי שוב עיניים ונתתי לריח החם והמתוק שלך לעטוף אותי, ולרכות שלך לחדור מבעד לעור שלי, מבעד לקצות אצבעותיי.

מדהים אותי כל פעם מחדש כמה רך יכול להיות העור שמכסה מישורים קשים כל כך.