מגיל 18 אני מפרנסת את עצמי.
כבר מימנתי מכספי את קורס הפסיכומטרי שעשיתי בזמנו, שעלה הון תועפות.
כבר רכשתי במיטב כספי את כל הרהיטים שבחדר שלי, כולל המיטה הזוגית הנהדרת שלי.
כבר קניתי מתנות לבני זוג שהיו לי בסכומים לא מבוטלים.
כבר שילמתי בעצמי את כל שכר הלימוד של התואר הראשון שעשיתי.
כבר שילמתי על כרטיס טיסה לחו"ל מכספי האישי.
כבר הוצאתי כל כך הרבה כסף ב-6 השנים האחרונות, בהקשרים שונים ומגוונים, כולל סכומים גדולים למדי בבת אחת.
ועדיין,
כל פעם מחדש מכה בי חוסר הביטחון הזה.
ההתכווצות הזו בבטן, לפני שאני נפרדת לשלום מעוד נתח גדול מהחסכונות שלי, ומהכסף שהרווחתי בכל כך הרבה מאמץ וקריעת תחת. ובאופן אוטומטי מתיישב לי על הכתף איזה שדון קטן שגורם לי לשאול את עצמי אם אני עושה בחוכמה... אם אני מכלכלת את צעדיי בתבונה או נוהגת בפזרנות שתעלה לי אחר כך ביוקר....
(מעניין אם התחושה הזו אי פעם חולפת?)
הלכתי היום לשלם את שכר הלימוד ללימודי עיצוב הפנים שאני אתחיל בעוד חודש (!!).
וזה חתיכת סכום, שגם עם הפריסה לתשלומים, עדיין כל תשלום יוצא בוכטה רצינית למדי.
ולא יכולתי שלא לבלוע רוק לפני חתימה על כל צ'ק,
לא יכולתי שלא לשקשק קצת מבפנים...
כנראה שעמוק בפנים אני עדיין מרגישה קצת כמו ילדה קטנה שהסתננה בטעות למגרש של הגדולים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
