קליידוסקופ

אז הסתיימה לה היום השבעה.

איך טס לי השבוע...

היה שילוב מוזר ולא פשוט של הרבה מאוד עבודה, והרבה נסיעות על קו בית-ב"ש כדי להגיע לשבעה, והרבה שעות משפחה בעקבות המוות. הלוויה עצמה הייתה קשה. בכיתי המון, עד שקצת נאטמתי. הייתי חייבת לאטום את עצמי כדי לא להתפרק. ולראות את אבא שלי ואת סבא שלי בוכים (ואת הדודות שלי מתפרקות לגמרי), לא היה מחזה קל בכלל עבורי.

לגבי השבעה עצמה, קשה לי להגיד שהיה מענג, לאור הנסיבות שבהן המפגש המשפחתי התרחש, אבל באופן מוזר אני חייבת להודות שהיה בזה משהו נעים בסופו של דבר.

הצד הזה של המשפחה (של אבא) הוא הצד שאליו אנחנו פחות קשורים, בגלל המרחק, ובגלל הבדלי מנטליות גדולים למדי. וזו משפחה גדולה, עם הרבה מאוד דודים ודודות ובני דודים, ועוד כל מיני נספחים. אז כולנו הצטופפנו לנו בבית הקטן והישן של סבא וסבתא (ז"ל), ובפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן מצאנו את עצמנו מדברים וצוחקים ובוכים ביחד, במשך שעות ארוכות.

וזה היה מנחם באיזושהי צורה.

עכשיו נחזור לשגרה, ואבא חזר הביתה, ואמא שלי תפסיק לנג'ס לי בלי הפסקה, והחיים יחזרו למסלולם.

חוץ מזה, באיזה רשת מקומונים החליטו כנראה שאני סוג של "נערה עובדת", ופרסמו בטעות את הטלפון הנייד שלי באיזו מודעת עיסוי...

אז כל היום התקשרו גברים ובטון חצי נבוך-חצי שרמנטי ביקשו לקבל פרטים.... "בקשר למודעה...." J

היה מצחיק. בחיי, הם נורא מצחיקים כשהם נבוכים מהמעשה שלהם וממלמלים התנצלות מבוישת כשהם מגלים שזו טעות... J

אחרי הטלפון השני כבר התחלתי לתהות מה לעזאזל כולם רוצים (כי הראשון שהתקשר עוד אמר שהוא מתקשר "בקשר לרכב"... חחח...), אז שאלתי את הבא בתור על איזו מודעה לעזאזל מדובר, וקיבלתי את התשובה "מודעת עיסוי, במקומון XXX בעמ' XX", ומפה לשם כבר התקשרתי לטלפון השני שהיה במודעה, וגם לרשת המקומונים עצמה, ותיקנתי את הטעות.

הבחורה עצמה (זו שפרסמה את המודעה), אגב, דווקא הייתה נחמדה להפליא...

והתברר שפשוט הם החליפו איזה 4 ב-9 וקיבלו את המספר שלי. אבל הטעות תוקנה (או כך לפחות אני מקווה), ותוך כמה ימים יסתיימו ההטרדות.

בעבודה יש יופי של אווירה.

נורא כיף לי, הזמן טס לי שם, והבוס המקסים שלי לא מפסיק לחלק לי מחמאות בסגנון של "את נהדרת", "איך הכל מסתדר נהדר מאז שהגעת לכאן..." ושלל שבחים על היוזמות והרעיונות וההספקים שלי (נערה עובדת או לא? J  חחחח....). ואני נהנית לקום בבוקר וללכת למקום שאני מרגישה שמעריכים אותי ומתעניינים בדעתי ונותנים לי חופש ושקט לעשות דברים כמו שאני מוצאת לנכון.

אתמול עשיתי לי סוג של יום כיף עם עצמי.

היו לי כמה סידורים בת"א, אז ביניהם הצלחתי לדחוס קצת שופינג של ציוד אומנות לקראת הלימודים, וגם סתם שופינג בשביל המצברוח  J

ומעבר לזה שממש התרגשתי מכל הקניות לקראת הלימודים (אני כזו סאקרית של אומנות וכל הציוד שקשור לזה... מסוגלת לשוטט שעות בחנויות כאלה ולקנות ה-כ-ל), ולקראת ההתחלה החדשה, גם סתם נהניתי לשוטט קצת עם עצמי.

היה יום יפה ושטוף שמש, דיזנגוף והדיזנגוף-סנטר היו ריקים למדי, ובכלל היה כיף לשוטט בלי לחץ, בלי שום צורך למהר, לחייך אל בחורים יפים ברחוב, בלי שום מטרה, סתם כי בא לי וכי יש לי מצב רוח טוב...

חידשתי גם את מלאי הספרים שלי, ורכשתי כמה ספרים חדשים בדוכני שבוע הספר.

אני כל כך אוהבת את שבוע הספר, כמה כיף שיש הזדמנות שבה עושים קצת כבוד לספרות, ויש מלא הנחות ומבצעים (גם אם לא תמיד הכי אטרקטיביים... זה עדיין עושה חשק לקנות קצת יותר מהרגיל...).

אז עכשיו יש לי די הרבה חומר קריאה, ואני חייבת להספיק לסיים לרכוש את כל הציוד שאני צריכה ללימודים (לא הספקתי הכל), ולפנות גם מקום בחדר לכל הציוד הזה.

למרות השבוע הלא קל רגשית שהיה, יש לי מצב רוח ממש טוב עכשיו.

כל היום חייכתי בלי הפסקה, וכל מי שבא מולי ברחוב ובאוטובוס חייך אלי בחזרה, ואני ממש מרגישה איך התקופה הטובה באמת כבר מתחילה לדגדג לי באצבעות... היא כבר ממש כאן בפתח. ניצנים ראשונים כבר הופיעו והתרחשו בחודשים האחרונים, אבל החלק הטוב באמת עוד לפני...

עוד פחות מחודש הכיף האמיתי יתחיל  J

אני מקווה שסבתא שלי מסתכלת עלי עכשיו מלמעלה (או מאיפה שזה לא יהיה) ומחייכת יחד איתי...

ולסיום, רציתי לומר תודה לכל האנשים המקסימים שתמכו ואמרו מילים חמות ועודדו אותי...

סליחה שאני לא מגיבה לכל אחד מכם באופן אישי בתגובות...

תודה לכולכם, מעומק הלב. ריגשתם אותי עם האכפתיות.

שיהיה סופ"ש מרענן ומלא חיוכים לכולם  J