עדכון קצר: (סתם כדי לא להיכנס לפה עוד חודש.. אז שיהיה..)

בלימודים - על הפנים, השנה היו לי הציונים הכי נמוכים שזכיתי לראות אי פעם.

נגמרו לי הכוחות פשוט. ונשארה לי עוד שנה שלמה.

בצופים - חוסר ההשקעה בא לידי ביטוי במצב הקבוצה.

חוסר ההשקעה מביא לחוסר סיפוק.

חוסר הסיפוק מביא להרגשה רעה.

והרגשה רעה בדבר שהכי אוהבים בעולם זה הכי נורא שאפשר.

בבית - כרגיל. אמא ואבא לא מפסיקים ללחוץ עלי שאני ירזה.

אני פשוט רוצה להרזות בטירוף ולהתמוטט מול עיניהם. מה הם יגידו אז?

באמת שנמאס לי לשמוע אותם.

ובכללי - פשוט באסה.

האושר מחיי נעלם.

למה אין איזה מישהו שיכול לבוא ולעשות אותי מאושרת?

זה כבר לא כואב.

לא עושה סחרחורות.

סוג של שיגרה.

למרות שכבר עברה תקופה מהפעם האחרונה.

הפציעה גדלה מפעם לפעם וכך גם כמות הדם.

אבל התחושה פשוט קסומה. בהחלט.

הסיגריה של אחרי חותמת את תחושת הסיפוק המוזרה.

כאילו כלום לא קרה.

ועכשיו נשאר לחכות לפעם הבאה שאני יישבר.

ולא, כבר באמת לא אכפת לי.