אבא קיבל הצעה מהעבודה שלו במפעל: לעבור לגור ולעבוד במפעל של החברה בניו-יורק.
לא ממש יכולנו להתנגד לו, כי הוא לא היה עובר לבד , והעבודה הזו חשובה לו מאוד .
אז אני מרי-אן , אחי הקטן אלן , אמא סוזי ואבא משה ויתרנו על חיינו בארץ ישראל ותוך שבוע עברנו לעיר המופלאה ניו יורק סיטי.
זה היה בקיץ 2002 , הטיסה הייתה ארוכה ומעייפת. סתם בזבוז של 14 שעות מחיי...
הגענו לשדה התעופה בן גוריון בסביבות 12:00 בצהריים,
העמסנו את כל 1,476,854 המזוודות שהיו לנו על העגלות , נפרדנו מקרובי המשפחה, היו אינסוף חיבוקים ואינסוף דמעות, המון פוצי מוצי וכל דבר דומה,אבא האיץ בנו להזדרז כדי שנסיים את כל הבדיקות הביטחוניות מהר. כשנכנסנו לאולם הבדיקות האישונים בעיניים שלי התרחבו למימדי ענק. תור ענקי השתרך לו שם.
אחרי חצי שעה בערך הגענו לאמצע , מאחוריי עמד בחור נאה בשנות ה20 לחייו גבוה במיוחד,הגעתי לו בקושי לכתף. הסתובבתי במבט מפוחד כזה מסתכלת למעלה בפרצוף מבוהל ביותר והוא מחזיר לי מבט כזה של "מה את רוצה? אני לא אפגע בך". אז הסתובבתי וביקשתי מאחי להחליף איתי מקום.
הגענו למכונות הבדיקה הביטחונית , העברנו בהן את המזוודות/תיקים והמשכנו לנו. הגענו לדלפק שמוסרים בו את המזוודות האישה שמאחורי הדלפק ביקשה את הדרכונים שלנו ואת כרטיסי הטיסה. ושנעלה את המזוודות על המסוע,העלנו. והמשכנו.
עלינו במדרגות שמובילות לדיוטי-פרי.,ושם חיכה לנו המכס. אני לא מבינה בשביל מה צריך כל כך הרבה בדיקות,זה נראה לי ממש טיפשי. לא היה לפנינו אף אחד אז זה לקח לנו בערך 3 דקות. אחח.. סוף סוף נכנסנו לדיוטי-פרי. נשארו לנו עוד 3 שעות לטיסה.
שמנו את התיקים שלנו בספסלים שליד השער שלנו והתחלקנו למשמרות , אבא ואמא הולכים להסתובב חצי שעה ואח"כ אני ואלן. ככה הלאה. כשאמא ואבא חזרו רק עם 2 שקיות זה היה קצת מוזר. הרי הם חולי קניות!
הם קנו טרנינג של נייקי לאבא ומשקפיי שמש של אירוקה לאמא.
אח"כ הלכתי להסתובב עם אלן , קנינו לעצמנו ממתקים לטיסה וספר ודיסק לשנינו של system of a down.
חזרנו ואבא הלך לטייל עם אלן , הוא קנה לאלן נעלי ספורט וכובע מוזר ביותר , וכשהם חזרו אני הלכתי לטייל עם אמא , היא קנתה לי נעלי אולסטאר ממש יפות, וקפוצ'ון של Within Temptasion. וג'ינס מהמם עם הדפס של slipknot.
הזמן עבר ממש מהר,ישבנו לנו על הספסלים בשער שלנו וחיכינו שיקראו לטיסה שלנו.
עברו 10 דקות , 15 דקות.. 30 דקות. ולא שמענו את הקריאה.
אחריי המתנה של שעה ורבע קראו לנו וביקשו מהנוסעים סליחה ,כי המטוס התעקב.
אחרי 5 דקות כבר הגענו למטוס , אני נשבעת שלא ראיתי דבר כזה עצום בחיים שלי. מטוב 3 קומות באורך של רחוב שלם!
עלינו למטוס,והדיילת כיוונה אותנו למושב שלנו בתוך כל הסבך הזה של הקומות והמקומות.
הגענו. התיישבתי ליד אמא בצד של החלון , ואלן התיישב ליד אבא. אחרי שכולם עלו למטוס הקברניט הודיע על הטיסה ובלה בלה בלה ובלה בלה בלה. לקח לנו 10 דקות להמריא , עד שהמטוס יצא מהחניה שלו ועד שהוא הגיע למסלול המראה... כשהמראנו הדבקתי את הפרצוף לחלון והתחלתי לצלם את הבניינים ואת הים שנמצאים למטה.
לחשתי לעצמי.. "הוי אלוהים , הנה זה מתחיל , תעשה שיהיה מעניין"..
וכך היה.
טוב, את ההמשך אני אכתוב בפוסט הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
