Gathering empty pieces cannot raise from the dead
תיכוניסט משועמם לשעבר, וכיום לוחם במערכת לא מתפקדת הנקראת צה"ל. שביזות יום א', תסכולים, ירי בm16, נהיגות בטנק, וכל השאר שעובר עלי בצבא הזה |
| 10/2006
דיכאון. וכמובן, מריחה נורא ארוכה על זה.
הדבר הכי קל שאני אוכל לעשות זה פשוט להשתלח על המקלדת, ולהקליד כל מה שאני חושב ומרגיש, בלי סדר ובלי היגיון. אבל זה לא כיף לקרוא פוסטים כאלה, ובהחלט שלא להגיב על אחד כזה, כי אז יש תחושה שהחמצת את הרעיון הכללי של הפוסט.
יום שישי 8:00. אני על האופניים טס בדרך למבחן באזרחות
יום שישי 8:17. אני מקבל את המבחן ומתיישב. חצי שעה אחרי שאני נאבק בשאלות, מבין מה רוצים ממני, אבל לא יודע איך לכתוב. מתחיל לאבד ריכוז. מאבד אנרגיה. מרגיש כאילו האנרגיה נשאבת ממני. מרגיש כאילו לא הלכתי לישון בעשר וקמתי בשבע בבוקר. עייף. מדי.
כותב שורה יחידה. לא מצליח להסביר את מה שכתבתי. אובדן הריכוז ואובדן האנרגיה ניצחו אותי. מגיש את המבחן ומתפרק מעייפות בחוץ.
יום שלישי שעה שישית. היום, סוף סוף שיחה עם היועצת. מספר לה מה שאני מרגיש בקשר למבחן, לביתספר, להכל. היא אומרת לי שאני צריך לעשות דברים שאני יודע שאני צריך לעשות. סדר ביום, סדר בסוכות, ולהשחיל זמן ללמוד לשני מבחנים ולקרוא ספר באנגלית.
יום שלישי. שעה שבע וחצי. אבא ואמא מתפרצים לי לחדר, דורשים שאעיף את קיקי שלי משולחן העבודה, ושאני אקשיב להם בזמן שהם אומרים לי את מה שאני יודע, את מה שאני לא רוצה לשמוע. "כל החלומות שהיו לך לא יתגשמו רק בגלל שאתה לא עושה ביתספר" אבא שלי אומר לי בטון רוגז. מה אתם מדברים על לתכנן את העתיד שלי, אם אפילו סוכות עוד לא מתוכנן לי? העתיד שלי לא מתוכנן, כמו של רבים אחרים, אני לא יודע מה אני רוצה לעשות בצבא, let alone בחיים. ומי שאומר שיש לי עוד הרבה זמן, שיסתכל על השעון ששמתי פה בצד. השעון השני. עכשיו שיסתכל על השעון מעליו, ויוסיף לו 18 שנה, ואז ידע איך אני מרגיש. "אתה עוד מעט בן 18!" אמא, את חושבת שאני לא יודע את זה?! אני בן 18, ומתנהג כמו בן 8. מה לעזאזל מקולקל אצלי?!
איך זה התקל... טוב, התשובה לזה ידועה. איך מתקנים אותי? לא יודע, אבל לזייף כל מה שהיה חסר לי הלך טוב, עד שזה נשבר ברגעים קריטיים. רק לעשות. בלי לחשוב על התוצאות. זה הסוד לזיוף ביטחון עצמי. אבל איך מתקנים את הביישנות שנוצרה אצלי? איך מורידים את רמת החרמנות שכמעט עולה מעבר לסף? אני קורא הרבה בmybody. ענבר אומרת כבוד, אני אומר אשמה ותיעוב עצמי. באותה מידה מישהי יכלה לכתוב עלי, ואולי באמת מישהי כתבה עלי שם.
רגע של חוסר דיכאון: סתם משהו משעשע שקרה לי וקשור-
ברוק עצמאות 2005, בזמן ששייגעצ היו על הבמה, אני רק רציתי לצאת מהקהל. לקראת הסוף, לפני שיצאתי לאוויר החופשי, מישהי/ו צבט/ה לי בישבן הימני. אנשים אחרים היו מרגישים מושפלים ומנוצלים. אני לא. אני משום מה לקחתי את זה בתור מחמאה.
חזרה לדיכאון.
או שלא. כמה אפשר למרוח ת'נושא?
אז, אני צריך לשלוח למורה לכימיה עוד דו"ח ניסוי, לכתוב עוד אחד מאוד מהר ולשלוח גם אותו, ולהכין למחר בבוקר תכנון שבועי לסוכות. כמובן, צריך לחכות לאמא שתגיד מה היא מתכננת לחופש, וממה אני אבריז.
יותר מדי דברים לעשות בחופש, בעיקר בערבים. חופש? עם כל הלימודים שיהיו לי, לא נראה לי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
